16 שנים מאז ירדה הסדרה שלה מהאוויר, מצאה את עצמה מרתה קאופמן, אחת מיוצרי "חברים", נדרשת להתנצל על כך שבסיטקום הפופולרי מהניינטיז לא נכללו "דמויות מגוונות מבחינה אתנית". ובמילים אחרות: לא כיכבו בה באופן קבוע שחורים, אסיאתים ושאר נציגי מיעוטים.
"הלוואי שידעתי אז מה שאני מבינה כיום", אמרה קאופמן בפאנל וירטואלי שנערך בשבוע שעבר בפסטיבל הטלוויזיה ATX. "תמיד עודדנו בחברת ההפקות שלנו גיוון אתני, אבל לא עשיתי מספיק בנושא. כעת אני חושבת, מה עוד יכולתי לעשות? כיצד יכולתי לשנות? איך עלי לנהוג בפעם הבאה? אלו סוגיות שאני מצטערת שלא ידעתי עליהן בתחילת דרכי".
קאופמן נדרשה לסוגיה בצל המחאה המתוקשרת שמנהלת הקהילה האפרו־אמריקנית בשבועות האחרונים, שהולידה הפניית אצבע מאשימה רטרואקטיבית אל הגורמים שלכאורה היו אמורים לשקף על המסך את המציאות החברתית בצורה מדויקת, אך במשך שנים לא עשו דבר לקידום הנושא. בימים אלה סוערות הרשתות החברתיות סביב השאלה איך השתקפה החברה בעבר בתרבות הפופ, תוך סקירה לאחור של הייצוג הבלתי שוויוני - והשלכותיו.
"חברים" כבר עלתה על כוונת הפוליטיקלי קורקט בעבר. בינואר האחרון התראיין השחקן דיוויד שווימר, הלא הוא רוס, ל"גרדיאן" הבריטי, בניסיון להגן על מורשת הסיטקום. הוא הסביר שהסדרה היתה פורצת דרך ביחס לתקופה שבה החלה להיות משודרת, לפחות באופנים שבהם הציגה על המסך סוגיות של סקס מזדמן, מין לא מוגן ונישואים חד־מיניים. "הבעיה כיום היא ש'חברים' לא נבחנת בהקשר הנכון. צריך להבין את נקודת המבט של מה שהסדרה ניסתה לעשות, נכון לאותם ימים. אני הייתי מודע לחלוטין, בזמן אמת, להיעדר הייצוג בדמויות, ודחפתי שלרוס תהיה בת זוג ממוצא אתני. כזכור, הוא יצא עם בחורה ממוצא אסיאתי ואחר כך עם שחורה".
באותו ראיון הציע שווימר רימייק של "חברים" עם צוות שחקנים שחור או אסיאתי, מחווה שהתקבלה בתגובות זועמות, דווקא, מצד גורמים בתעשייה, שכן סדרות קומיות עם שחקנים שחורים על קבוצות חברים כבר היו קיימות בשנות ה־90 (למשל, "Living Single" עם קווין לטיפה, "מרטין" של הקומיקאי מרטין לורנס, ו"חברות").
"חברים" לא לבדה במאבק הרטרואקטיבי שמתנהל כעת על אופן - ועל מידת - ייצוג המיעוטים, ובראשם הקהילה השחורה, בתרבות הפופולרית בעבר. מאבק שבשבועות האחרונים נדמה שתופס תאוצה חסרת שליטה - ולעיתים חורג אל התחום המעט ביזארי.
כך, למשל, כחלק מהשקת שירות הסטרימינג החדש של HBO בשבוע שעבר, עלה מחדש על סדר היום דיון חברתי סוער סביב הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח", שיצא לאקרנים ב־1939 ונחשב לאחד המכוננים בדברי ימי הקולנוע. המלודרמה הרומנטית על עידן העבדות בארה"ב, שעלילתה מתרחשת במטע כותנה בג'ורג'יה של אמצע המאה ה־19, הפכה לתפוח אדמה לוהט 81 שנים אחרי שהציגה לעולם את קלארק גייבל ואת ויוויאן לי בתפקידי רט באטלר וסקלרט או'הרה, עם משפט הסיום השערורייתי לזמנו - "Frankly, my dear, I don't give a damn".
התסריטאי ג'ון רידלי, שזכה ב־2013 באוסקר על "12 שנים של עבדות", פרסם ב־8 ביוני טור דעה ב"לוס אנג'לס טיימס", שבו טען כי "בזמן שארה"ב כולה מפגינה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד (השחור שמת בעת מעצרו כששוטר דרך על צווארו; ד"כ), אין מקום ברגע ספציפי זה לשדר את הסרט כפי שהוא". בתגובה החליטה HBO להסיר את "חלף עם הרוח" באופן זמני משירות הסטרימינג החדש שלה, ועדכנה שהסרט ישוב לשירות בליווי הקדמה מילולית שתסביר את "ההקשר ההיסטורי שאינו רגיש ונכון למציאות בת זמננו".
פרופ' ג'קלין סטיוארט, מהפקולטה לחקר המדיה והקולנוע באוניברסיטת שיקגו, שנבחרה לשאת את דברי ההסבר בהקדמה לסרט, הסבירה ש"דווקא בגלל דפוסי ההתנהגות של חוסר שוויון גזעי וזלזול בחיי שחורים, הסרט מוכרח להיות משודר ולעורר בכל פעם דיון וניתוח. מדובר בהזדמנות לחשוב מחדש מה כולנו יכולים ללמוד מיצירות קלאסיות. אם אנשים באמת יישבו לעשות שיעורי בית, ייתכן בהחלט שנעמוד בפני השיח הלאומי המעמיק ביותר אי פעם סביב מקומם של השחורים על המסך - ומחוצה לו".
סי. ג'יי ג'ונסון, יועץ מיתוג למגזין "GQ", המתמחה בשיווק מונחה שילוב אתני, סבור ש"חלף עם הרוח" מציג שחורים בצורה גזענית ומבזה. "העובדה שממשיכים להלל אותו היא בעיה שמוכרחה לעלות לדיון. נמאס לראות שחורים מגלמים עבדים, משרתים או חברי כנופייה. אלו אינם סיפורים מרוממי רוח, ולמעשה גורמים נזק רב. אנשים חושבים שזו המציאות, ורואים בשחורים אזרחים סוג ב'. אנחנו לא".
מוצדק לחזור לעבר ולבקר סדרה כמו "חברים"?
"אני לא חושב שזה מועיל, כי אי אפשר לשנות משהו, ואני במקרה גם אוהב את הסדרה. הכוונה במחאה היא שגם לשחורים יש מקום, וראוי לתת ייצוג שיוויוני. כשמבססים עלילה בעיר גדולה כמו ניו יורק, זה מסולף להתעלם מהעובדה שמדובר בכור היתוך, עם כל מיני גוונים של צבע עור ורקעים אתניים. אבל הצופה לא רואה זאת, ובמקום הזה ממשיכים לקבע סטריאוטיפים".
לפני שבועיים התעוררה גם מיני סערה ברשתות החברתיות בארה"ב, כשהתברר שהסרט "העזרה" מ־2011, על הקשר שבין נשים לבנות אמידות לבין המשרתות השחורות שלהן בתחילת שנות ה־60 במדינות הדרום, זינק למקום הראשון בטבלת המשדרים הנצפים ביותר בנטפליקס. רבים פירשו זאת כנטייה אינסטינקטיבית לצפות בתכנים שבהם שחורים מיוצגים באופן סטריאוטיפי כמשרתים או כעבדים. צופים בעלי מצפון החלו להפיץ המלצות משלהם לסרטים חלופיים, עם מסר מעצים לקהילה, שעדיפים לצפייה במקום "העזרה".
בניגוד לסערות התקשורתיות ולכותרות הבומבסטיות, שמייצרות רושם של אי שוויון נצחי, המציאות בשטח בעניין ייצוג המיעוטים דווקא נעה ללא הפסק בכיוון הנכון. על פי דו"ח שנתי שמפרסמת הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת UCLA, בהוליווד ניכרים שינויים לטובה בייצוג שחקנים ממוצאים אתניים מגוונים. ב־2019 כשליש מהליהוקים בקולנוע הוקצו לדמויות אתניות מגוונות. 44 אחוזים מהתפקידים הראשיים ניתנו לנשים, ו־27.6 אחוזים לשחקנים בני מיעוטים.
ב־2018 יצאו שני סרטים גדולים שהעניקו דחיפה מסחרית משמעותית לייצוג המגוון על המסך הגדול. "הפנתר השחור", סרט גיבורי העל מבית מארוול קומיקס, שהציג לראשונה במרכז גיבור על שחור, עם צוות שחקנים שחור כמעט כולו, הכניס בקופות בעולם יותר מ־1.3 מיליארד דולר ורשם הישג חסר תקדים של שבע מועמדויות לאוסקר, לרבות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר - לראשונה בז'אנר. כמו כן, הקומדיה הרומנטית "עשיר בהפתעה" תיזכר כראשונה זה 25 שנים שבה סרט אולפנים גדול מורכב מצוות שחקנים אסיאתי בלבד. הוא הכניס 238 מיליון דולר בקופות בעולם וזכה לשבחים.
בד בבד, ענקית הסטרימינג נטפליקס יזמה בפברואר האחרון סקר משלה, בקרב קהל צופים בגילאי 24-14. תוצאות הסקר העלו, לפי דיווחיה, כי 63 אחוזים מהנשאלים הביעו שביעות רצון מהייצוג האתני בתכנים שבהם הם צופים, ושתכנים אלה מייצגים "בצורה נאמנה" את המציאות. 56 אחוזים ממשתתפי הסקר טענו שלא משנה מבחינתם רקעו האתני של הגיבור, ושהוא לא מחויב להיות זהה לרקע שלהם.
"המצב כיום דווקא די טוב", מסביר אריק דגנס, חבר ותיק באיגוד מבקרי הטלוויזיה האמריקנים (TCA) ופרשן מדיה ברדיו הציבורי בארה"ב וברשת CNN. "להביט לאחור ולהתלונן שמה שהיה נהוג פעם לא היה בסדר, זה מייאש. במשך עשרות שנים היתה התעלמות מוחלטת מהבעיה, וכן, באמת לא עשו מספיק.
"אני מקבל את ההתנצלות של יוצרת 'חברים', אבל זה לבטח לא עניין חדש. בשנות ה־90, ערב השידורים המפורסם של NBC (בימי חמישי; ד"כ), שכונה 'Must See TV', סבל מחוסר גיוון משווע. אני זוכר שהייתי מהמוחים נגד 'חברים', 'סיינפלד' או 'משתגעים מאהבה', שעלילותיהן התרחשו בניו יורק בלי אנשים שחורים. או 'פרייז'ר', שהתקיימה במטרופולין הסואן סיאטל, שבה לכאורה כולם לבנים. השחורים, לכל היותר, מגיחים רק ברקע".
לדברי דגנס, את "מחאת הבדיעבד" נגד אי הייצוג האתני אפשר להקביל לפרשת המפיק הארווי וויינשטיין, שכן בשני המקרים מדובר בעוול מתמשך שהתעשייה העדיפה להתעלם ממנו. "נשים הרי התלוננו במשך שנים על הטרדות, ורבים בהוליווד ידעו במה מדובר והעלימו עין. אבל כשהסקנדל נחשף, ופרץ גל MeToo, פתאום העניין גזל את תשומת הלב של העולם ושל כל התעשייה. כך גם בנוגע לנקודת הרתיחה שנרשמת עכשיו באשר לייצוג אתני. אי אפשר להתעלם עוד מהנושא, וחייבים לשאת באחריות כדי להתקדם הלאה. אין עוד מקום לתירוצים.
"אם הולכים לאחור עוד יותר בהיסטוריה של הטלוויזיה, כבר בשנים שאחרי מאבק התנועה האפרו־אמריקנית לזכויות אזרח (מאבק חברתי שהוביל מרטין לותר קינג מאמצע שנות ה־50 ועד להירצחו ב־1968; ד"כ) ראינו דמויות שחורות כמו ג'ורג' ג'פרסון ב'הכל נשאר במשפחה' עם ארצ'י באנקר, שגם קיבל סדרת בת מצליחה משלו ('משפחת ג'פרסון'), או הסיטקום משנות ה־70 'Good Times', שעסק במשפחה דלת אמצעים בשכונת עוני בשיקגו. העניין הוא שעל כל הסדרות האלה היו חתומים יוצרים ותסריטאים לבנים.
"אז תמיד יש דרכים להשתפר, ועכשיו אנחנו אכן עדים ללא מעט סדרות שבהן יש ייצוג לדמויות שאינן לבנות, לצד סדרות שנוצרו על ידי כותבים שאינם לבנים, ושגם מככבים בהן בעצמם. למשל, דונלד גלובר ואיסה ריי. מי שמציגים כיום את התרבות השחורה הם אנשים שבאים מתוך הקהילה ומביאים את קולם למסך".
גלובר, מוזיקאי ושחקן שכיכב בסרטים "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" ו"מלך האריות", שבו דיבב את סימבה, העלה ב־2016 את הסדרה "אטלנטה", שזיכתה אותו בשני פרסי אמי לשחקן הראשי בקומדיה ולבמאי. איסה ריי יצרה ומככבת ב"לא בטוחה", שמשודרת ב־HBO, והיתה מועמדת על תפקידה לאמי ולגלובוס הזהב. נוסף עליהם, אפשר למנות את "שחור־כזה", סדרה קומית שיצר קניה בריס, על משפחה אפרו־אמריקנית שמתמודדת עם סוגיות גזע בנות זמננו, שהיתה מועמדת שלוש פעמים לפרס אמי לסדרה הקומית הטובה ביותר.
לדברי דגנס, המסקר את תחום הטלוויזיה כבר שלושה עשורים, נקודת המפנה בהתייחסות הציבורית לסוגיית הגיוון האתני הגיעה ערב המילניום החדש. "ב־1999 נרשם רגע מבחן לענף, כשכל רשתות הטלוויזיה הארציות המובילות בארה"ב - CBS ,ABC, NBC ופוקס - השיקו את עונת השידורים שלהן עם 22 סדרות חדשות, ואף אחת מהן לא הציגה בתפקיד משמעותי שחקן ממוצא אתני מגוון".
אחרי שהאיגוד הלאומי לקידום אפרו־אמריקנים (NAACP) איים באותה שנה להגיש תביעות על אפליה, מונו לראשונה בכל הרשתות סמנכ"לים שתפקידם להיות אחראים לגיוון אתני רב יותר בתכנים המשודרים. פוקס היתה הראשונה לדרוש מהיוצרים ההוליוודים שכל סדרה פוטנציאלית תכלול דמות ראשית אחת, לכל הפחות, שאינה לבנה.
דגנס מציין שהשינוי המשמעותי ביותר הגיע ב־2005, כשעלתה "האנטומיה של גריי", שאותה יצרה התסריטאית השחורה שונדה ריימס. סדרת הדרמה הרפואית הפכה ללהיט טלוויזיוני מאז יומה הראשון, ועונתה ה־17 צפויה לעלות בשנה הבאה. צוות השחקנים הראשיים בה נחשב למגוון מאוד, והתסריט מעניק במה מכובדת לעלילות שלא נוגעות בלעדית ללבנים.
בעקבות ההצלחה יצרה ריימס, כעבור שנתיים, את סדרת הבת "מרפאה פרטית", שגם היא בלטה בגיוון שלה ושילבה שני שחקנים שחורים בתפקידי הראשיים - טיי דיגס ואודרה מקדונלד. ב־2012 יצרה את "סקנדל", בכיכובה של קרי וושינגטון, הפעם הראשונה זה שלושה עשורים שבה שחקנית שחורה הובילה סדרת דרמה בפריים טיים (ב־1974 עשתה זאת תרזה גרייבס, בדרמת המשטרה "לתפוס את כריסי לאב"). בן טיפוחיה של ריימס, פיטר נוואק, יצר במסגרת חברת ההפקות שלה את "המדריך לרוצח", עם ויולה דיוויס.
איך השפיעה הזכייה של דיוויס באמי לשחקנית ראשית בסדרת דרמה? היא היתה השחורה הראשונה שעשתה זאת.
דגנס: "בכל פעם שיש לך הוקרה בטקסים, שבחים מצד המבקרים ורייטינג טוב, המתחרים ירוצו לחקות אותך - וכך כולם מרוויחים. בעקבות הפופולריות של 'האנטומיה של גריי' יותר סדרות החלו ללהק שחקנים מגוונים אתנית, ובזכות התשואות שקיבלו הכוכבות הראשיות של 'סקנדל' ו'המדריך לרוצח', ניתנה יותר במה לשחקנים שחורים כדי שיובילו סדרה.
"כל הסדרות של שונדה ריימס גרפו נתוני צפייה טובים והוכיחו שגם עם מגוון אפשר להכניס כסף מפרסומות. מעבר לאמירה חברתית חשובה, חשוב לזכור שהוליווד היא עסק כלכלי ושהרשתות הן גופים מסחריים. ההצלחה סללה את הדרך לסדרה קומית כמו 'חמוץ מתוק', שבמרכזה משפחה ממוצא אסיאתי. הגיוון לא עצר רק במראה של הדמויות, אלא גם הביא סיפורים עשירים חדשים שטרם נראו קודם על המסך. זה הביא צופים - שמצידם מביאים מפרסמים.
"אמנם יש דעיכה מתמדת בנתוני הצפייה בטלוויזיה באופן כללי, בשל ריבוי פלטפורמות חלופיות ותופעת הצפייה המאוחרת, אבל הפילוח הדמוגרפי מעלה שבקרב האוכלוסייה השחורה יש נתוני צפייה גבוהים באופן יחסי - בייחוד בקרב נשים. הן גם הצרכניות שמחליטות מה לרכוש למשפחותיהן, לכן יש היגיון חדש לפנות אליהן.
"את זה הבינה באיחור אופרה ווינפרי, שפרשה מתוכנית האירוח שלה ב־2011 לטובת הקמת ערוץ משלה, OWN. בשנים הראשונות לפעילות הערוץ היא שיבצה בלוח השידורים חברים לבנים סלבריטאים שלה, דוגמת הקומיקאית רוזי אודונל, שחקן העבר ראיין אוניל וזמרת הקאנטרי שאניה טוויין. הם לא עניינו אף אחד. רק אחרי שהערוץ נקלע לקשיים, כעבור שנתיים, התחילו לפנות בו לקהל הצופות השחורות, עם תוכניות ריאליטי וסדרות בסגנון אופרות סבון שיועדו להן, בכיכובם של טאלנטים שחורים".
מבין כל רשתות הטלוויזיה הגדולות, דווקא המובילה, CBS, היתה האחרונה שיישרה קו עם המציאות החדשה. זאת הרשת שבה צמחו תאגידי CSI ו־NCIS, הסיטקומים הפופולריים "שני גברים וחצי" ו"המפץ הגדול" ותוכניות הריאליטי לכל המשפחה "הישרדות" ו"המירוץ למיליון". הרשת כבשה בכל שנה את פסגת מדדי הצפייה, בעיקר כי נשענה על הקהל השמרני והקפידה על ליהוק די חדגוני.
דגנס: "אצל CBS לא היו יוצרים או מפיקים שחורים מאחורי הקלעים של הסדרות, וזאת היתה בעיה. הרשת עבדה על פי מסורת מיושנת של דרמות בכיכובם של גברים לבנים, בלי ייצוג הולם לנשים ולמיעוטים. ככל שהרשתות האחרות התקדמו במגוון האתני, כך CBS המשיכה לפגר מאחור.
"ככתב טלוויזיה תמיד דחקתי באנשי הרשת להסביר למה הם לא דואגים לייצג את כל החברה האמריקנית כיום. השינוי הגיע עם הדחת המנכ"ל, לס מונבס, בקיץ 2018, אחרי שהואשם בהטרדות מיניות במקום העבודה כחלק מגל MeToo. אחריו עזב מקורב אליו, שפיקח על תחום הליהוקים ברשת. לפתע נפתחה הדלת לנפשות פועלות חדשות, ובעונה החולפת כבר התחלנו לראות סדרות כמו 'בית המשפט!' וסדרת המשטרה 'SWAT', בהובלת שחקנים שחורים".
מה דעתך על ההחלטה ללהק לראשונה, אחרי 24 עונות, גבר שחור לריאליטי השידוכים הפופולרי "הרווק"?
"אני רוצה להאמין שהרעיון עמד על הפרק עוד קודם, ושזה לא משהו שמיהרו לאלתר רק כדי להימנע מביקורת. עובדה שעד היום הם לא הואילו בטובם ללהק גבר שחור במרכז התוכנית.
"מי שללא ספק השפיעה על ההחלטה היתה רייצ'ל לינדזי, עורכת הדין השחורה שהובילה לפני שלוש שנים עונה של 'הרווקה' - הפעם הראשונה שבה אישה לא לבנה כיכבה במרכז התוכנית. לינדזי תבעה בתקשורת שהשינוי יגיע גם לספינת האם, 'הרווק'. באינטרנט הופצה אז עצומה עם יותר מ־85 אלף חתימות, בדרישה ללהק גבר שחור. אין ספק שזה היה צעד שנועד להגן על המותג, אבל הוא הגיע בתזמון חשוד. 'הרווק' היא תוכנית במשקל כבד, ואני מקווה שלא הביאו גבר שחור סתם כך, רק כדי לרצות את הקהל בהלך הרוח הציבורי העכשווי. אני מעדיף להאמין שזאת היתה תוכנית מגירה שלהם ממילא, ושהם רק החליטו לממש אותה עכשיו".
בזמן שבטלוויזיה ניכר השינוי ההדרגתי בייצוג מיעוטים מאז תחילת שנות האלפיים, עיקר התרעומת בתעשייה הופנה לאורך השנים לאקדמיה האמריקנית לקולנוע, שמארגנת את טקס האוסקר. לפני חמש שנים החלה בהוליווד מחאת "Oscars So White", שהתעוררה בשל הדרתם הכמעט שיטתית של שחקנים לא לבנים מרשימת המועמדים בקטגוריות המשחק. עם הקולות הבולטים שהביעו את חוסר שביעות רצונם מהמצב נמנו השחקן וויל סמית' והבמאי ספייק לי.
בארבע השנים האחרונות עסוקה האקדמיה בבדק בית מתמשך לרענון שורותיה - לא עוד חברים לבנים ומבוגרים בלבד. בקיץ שעבר הוזמנו 842 חברים חדשים, יוצרים בתחומי המשחק, הבימוי, המוזיקה, הצילום ועוד. גם ישראל זוכה בשנים האחרונות להיכלל באקדמיה, בדמות הנציגה הנוצצת ביותר שלנו, גל גדות, הבמאי זוכה האוסקר גיא נתיב, וכן הבמאים ערן ריקליס, ארי פולמן ויוסף סידר. זאת, כחלק ממאמץ לכלול באקדמיה בני מוצאים ולאומים שונים.
אחרי סיבוב המצטרפים האחרון התהדרה האקדמיה בנתון שיא: 29 אחוזים מחבריה באים כעת ממוצאים אתניים מגוונים, והייצוג לנשים בה עומד על שליש - שבעה אחוזים יותר ביחס למצב ב־2015. לשם השוואה, אוכלוסיית ארה"ב כולה מורכבת מ־50 אחוזים נשים ומ־40 אחוזים מיעוטים.
בד בבד עם השינוי החיובי הבלתי פוסק בהוליווד, ניכרת עלייה בפעילותן של קבוצות שדולה ששואפות לקדם שילוב מייצג ככל האפשר של החברה האמריקנית על המסך. למשל, ארגון Colors of Change, שחרת על דגלו "לשקף במדיה נוף יותר אנושי ופחות עוין".
הארגון, שעלה לאחרונה לכותרות סביב מחאת השחורים, מייעץ לאולפנים, לחברות הפקה, לתסריטאים וליוצרים איך לשלב "בצורה אורגנית ואותנטית" דמויות אתניות מגוונות בסדרות ובסרטים, ואנשים חוברים לדמויות בולטות בקהילה השחורה, דוגמת הקומיקאי כריס רוק והבמאית אווה דוברניי ("סלמה"), כדי להציף ברשתות החברתיות דיונים סביב הנתונים שהוא דוגם בהוליווד. הארגון נאבק, למשל, על הגברת הייצוג של כותבים שחורים בתעשייה, שכן לדבריו, במקרים רבים התסריטאים מאחורי הקלעים אינם שחורים, וכתוצאה מכך, גם כשמופיעות דמויות שחורות על המסך - קולותיהן "האמיתיים" לא נשמעים והאותנטיות מיטשטשת.
"אנו זקוקים להרבה יותר גיוון וייצוג בהוליווד, השבועות האחרונים הוכיחו שהשינוי אפשרי", נמסר בהודעה מטעם הארגון. בהקשר זה צוין קמפיין שהוביל הארגון לביטול "תכנים מזיקים" בטלוויזיה וליצירת "תוכן אמיתי" בכל הנוגע לפשע ולפעילות של כוחות המשטרה. כך, לדוגמה, בתום שבע שנות מאבק נגד הסדרה התיעודית "Cops", שעוקבת אחרי מעצרים משטרתיים בזמן אמת, בוטלה השבוע התוכנית אחרי 31 שנים באוויר.
"צפייה בעיוותים כאלה בטלוויזיה מעודדת את הציבור לקבל את הנורמות השגויות של שיטור אלים ומופרז, ולהתנגד לשינוי האמיתי", נמסר מטעם הארגון. "עכשיו שומעים אותנו. לתעשייה יש עבודה רבה מאוד לפניה, להבטיח שהסיפורים שמקבלים במה יהיו מדויקים וכנים, ושישקפו את החוויות של הדמויות שמוצגות לעינינו. למשל, להקים מערכת תמריצים שתתגמל התנהגות אחראית בכל הקשור להעסקת האנשים הנכונים בתחום יצירת תוכן, ותדרבן קבלת אחריות במקרים שבהם מיתוסים פוגעניים ממשיכים להתקיים. כולל בנושאי גזע וחוסר צדק". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
