אני בן 32. נולדתי וגדלתי עם השם עמוס. התחלתי להשתמש בסמים בגיל 17, כדי לברוח מבעיות רגשיות. בהתחלה עישנתי קצת חשיש וגראס, אחר כך כבר בלעתי כדורי אקסטזי ו־MDMA. את כל אלה עשיתי כעמוס. אבל אחרי שעברתי גמילה ושיניתי את אורח החיים שלי, החלטתי לשנות גם את השם. עמוס סימל עבורי שקר, הסתרה, פוזה. עמוס ויתר על חלומות ולא הלך עם האמת עד הסוף. בחרתי את השם טוהר, כי הוא מסמל עבורי אמת, יושר פנימי וביטוי עצמי. אז כבר עשר שנים אני טוהר, אפילו בתעודת הזהות.
הייתי ילד טוב רעננה. בן שלישי במשפחה של ארבעה, שתי אחיות גדולות, בנות 37 ו־36, ואח צעיר בן 29. משפחה נורמטיבית. אבא עבד בחלוקת לחם במאפייה, אמא עבדה במשק בית.
אף פעם לא אהבתי להיות בבית. לא התחברתי למנטליות המשפחתית, לא מצאתי את המקום שלי. רציתי רק לצאת. אהבתי לשחק כדורגל והייתי כל היום במגרש. המגרש היה אבא שלי, אמא שלי, האלוהים שלי. וזה היה מדהים, כי בבית הייתי הילד המופנם, הרגיש, שלא יכול לסבול את הבלאגן והצעקות בין האחים להורים, ובמגרש הייתי הילד הדומיננטי, המוביל, המנהיג. על המגרש צמחתי.
פעם, כשנגנב לאחותי כסף, היא האשימה אותי. ההורים שלי, כמו בכל פעם שרבנו, אמרו לנו להסתדר לבד. זו היתה הגישה ההורית שלהם, לא להתערב. אבל אני הרגשתי שאין לי גב, שאף אחד לא שומר עלי, לא נחלץ לעזרתי. ואז באמת התחלתי לגנוב כסף מהמשפחה שלי. המחשבה שלי היתה שאם בכל מקרה מאשימים אותי, לפחות איהנה מהכסף.
בבית הספר היסודי היה תמיד מאבק בין החבר'ה מי משחק כדורגל הכי טוב. אני הייתי שחקן מעולה. הילדים שהתחרו בי היו קוראים לי בשמות גנאי, מציקים לי. לא הייתי טוב בלימודים, והמורים נתנו לי את התחושה שאין טעם להילחם עלי, כי בכל מקרה לא אצליח. כשהבנתי שאף אחד לא מגן עלי, ושלא חשוב מה אעשה תמיד אגיע לחדר של המנהלת, התחלתי להגיב באלימות. אמרתי לעצמי, אם המורים כועסים עלי כך או כך, לפחות שהילדים יידעו שאני חזק ולא יתעסקו איתי.
בכיתה ח' היה רגע ששבר אותי. כשהמורה היתה עם הפנים ללוח, אחד הילדים סגר בטריקה את החלון בכיתה. בלי שהיא ראתה מי עשה את זה, היא הסתובבה ואמרה: "עמוס, צא וחכה לי בחדר של המנהלת". קמתי בכעס גדול, אבל לא רציתי להלשין על הילד שעשה את זה. בסוף הוא קם בעצמו, הודה, והמורה אמרה לו: "אל תעשה את זה בפעם הבאה", ואותי החזירה למקום. היא לא שלחה אותו לחדר של המנהלת.
זה היה בום גדול. הבנתי שבזמן שמישהו אחר יקבל יחס סלחני, אותי יענישו קשות. הרגשתי שהחיים שלי לא שווים כלום. התחלתי לעשן סיגריות. חשבתי להתאבד, יותר כקריאה לעזרה. כתבתי מכתב פרידה, התקשרתי לחברים להיפרד, והם שכנעו אותי לוותר על הרעיון.
ואז התחלתי להפריע בשיעורים. הייתי אלים. לא באתי לבית הספר כדי ללמוד, זה לא עניין אותי.
אחרי החטיבה, שום תיכון בעיר לא רצה לקבל אותי. רצו לשלוח אותי לתיכון מקצועי, אבל אני רציתי את התיכון הכי טוב בעיר. ביקשתי שיארגנו לי פגישה עם המנהל. כשהוא אמר שהציונים שלי נמוכים, הסתכלתי עליו ואמרתי לו: "אם אתה לא מקבל אותי, אני אהיה סוחר סמים, אנס, רוצח, וזה יישב על המצפון שלך".
הוא קיבל אותי ונתן לי הזדמנות להוכיח את עצמי. בשלושת השבועות הראשונים של כיתה י' התנהגתי כמו ביסודי ובחטיבה. באתי לבית הספר בלי תיק, לא באמת למדתי. עד שהמחנכת שלי קראה לי ולאבא שלי לשיחה, ואמרה שהיא מאמינה בי. שיש לי יכולת להצליח, ושהכל תלוי בי.
עשיתי מהפך. בתוך שלושה חודשים עקפתי את כל הכיתה בחומר, קיבלתי מאיות, היו לי ציונים מדהימים. אחרי התעודה המוצלחת הראשונה, הבנתי שאין לי למה לשאוף יותר. חשבתי שכאשר אקבל ציונים טובים, אם אלך בדרך הטובה, החיים שלי ישתנו לטובה. שלא אצטרך עוד להילחם על המקום שלי בבית הספר. שלא יגידו שאני ילד נגרר, כמו שתמיד אמרו עלי. אבל הייתי אותו ילד, שחווה אותם רגשות, וברגע הזה החלטתי לבעוט בכל והפסקתי להגיע לבית הספר.
הייתי בורח מהבית, ישן על גגות ציבוריים ברחוב. ההורים שלי היו יוצאים לחפש אותי בלילות, משתגעים ממני. לפעמים היו מוצאים אותי, לפעמים לא. עד שזה הפך לנורמה, שאני נעלם מהבית פעם בחודש־חודשיים, וחוזר אחרי שבוע־שבועיים. כל דבר היה מכעיס אותי מהר מאוד, והייתי מגיב באלימות.
בחופש הגדול באותה שנה עבדתי באולם אירועים. באחד הערבים צלם חתונות אמר לי: "אתה נראה עצבני, בוא תכין ג'וינט, נעשן ביחד שנינו, נירגע". היתה לי תדמית של סטלן, הוא לא ידע שאני לא באמת מעשן.
זרמתי. חבר שעבד איתי הכין את הג'וינט. זה עניין אותי. הייתי עצבני, ופתאום מישהו נתן לי פתרון.
עישנו גראס ביחד, וזה היה מגעיל. אחרי כמעט שעה השפתיים שלי התייבשו, הפה שלי התמלא נִמלולים. כאב לי הראש כל כך, שכשחזרתי הביתה הלכתי לישון. זה היה הדבר הכי מגעיל שחוויתי בחיים, והבטחתי לעצמי שלא אגע בזה שוב.
למחרת החבר הטוב שעבד איתי שאל אותי איך היה לעשן. אמרתי לו שלא נהניתי, והוא התפלא. סיפר שהוא כבר עישן, לא שיערתי את זה לגביו. דיברתי עם עוד חבר, ועוד חבר, ופתאום גיליתי שאני האחרון שעישן. ואני החזקתי מעצמי ראש החבר'ה, המוביל. חשבתי לעצמי, איך זה שכולם מעשנים גראס ואני לא? עוד באותו ערב התארגנתי על חומר.
התחרותיות הרגה אותי. הייתי חייב להוכיח שאני הכי טוב, שאני מספר 1. גיליתי שבדרך כלל, הפעם הראשונה מגעילה. שלא הייתי חריג.
התחלתי לעשן עם החברים כמעט בכל ערב, ברחוב. פחדנו להיתפס, אבל היה משהו מרגש בסיכון. היינו ילדים בני 16 שמרגישים שהם יכולים לעשות הכל, שאף אחד לא יכתיב להם מה לעשות. היום אני יודע שזו היתה טעות גדולה.
כשחזרנו ללימודים, בהתחלת כיתה י"א, הפסקנו את המפגשים הליליים של העישון. אבל אז דוד שלי נפטר במפתיע, ושכנה שלי, שאהבתי מאוד, נפטרה במפתיע, ואני הייתי שבור. זה כאב לי מאוד. לא הייתי ילד שיודע לדבר, ידעתי להביע את עצמי באלימות, במכות. הייתי יוצא מהבית, מחפש למי להרביץ. אני לא מתגאה בזה, אבל זו היתה הדרך שלי להתבטא. הרגשתי אבוד.
הפסקתי להגיע לבית הספר. חזרתי לעשן גראס. תמיד היה לי כסף משלי. מגיל 13 עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות וחסכתי. את כל התסכול שלי הטבעתי בסמים ובאלימות. כמה פעמים הגעתי לחקירות במשטרה, אחרי שעצרו חברים שלי על שימוש בסמים. פעם העירו אותי ב־6 בבוקר שני בלשים שהגיעו אלי הביתה עם צו חיפוש. מצאו אצלי סמים, אבל אחר כך סגרו את התיקים.
שיחקתי אז בליגת הנוער בכדורגל, אבל אפילו בקבוצה כבר לא הסתדרתי. לא הרגשתי חלק. כזה הייתי: אם אני לא הדומיננטי, אני שובר את הכלים. פרשתי גם מהקבוצה. החלטתי שאני רוצה להתאבד.
הכנתי חבל, תליתי אותו על עץ ושמתי אותו על הצוואר. אבל ברגע שהתחלתי להיחנק, הבנתי שאני לא רוצה למות. שאני רוצה לחיות, רק לא יודע איך. תליתי תקוות בצבא, שיעשה ממני בן אדם.
בצו ראשון אמרתי שאני מוכן ללכת רק לקרבי, שאין לי מה לעשות בצבא כג'ובניק. בסוף קיבלתי פטור משירות בגלל אי התאמה. הרגשתי כמו בשיר "בדד" של זוהר ארגוב. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. הלך החלום להיות שחקן כדורגל, הלך החלום להיות קרבי בצבא. לא היתה לי סיבה להמשיך לחיות או לעשות משהו עם החיים שלי.
הייתי כבוי מבפנים וחיפשתי ריגוש חיצוני. אמרתי לעצמי, "מה זה גראס, זה לילדים. מיציתי את הריגוש הזה". חיפשתי משהו יותר חזק. עברתי לאקסטזי ולקוקאין, במקביל. ידעתי ממי להשיג, כי הייתי מחובר לאנשים הנכונים. אחר כך שדרגתי לטיפות LSD, ואז הכל ביחד.
הסמים הציפו לי את כל הפחדים המודחקים, את חוסר הביטחון שלי. נעשיתי פרנואיד, דמיינתי כל הזמן שמחפשים אותי ומאשימים אותי.
ערב אחד הלכתי עם ארבעה חברים למסיבת טבע, ואני אכלתי סרט. הבאנו לשם חבר שבדרך כלל לא היה בא איתנו, ופתאום חשבנו שהוא שוטר סמוי. אני זה שהסכים שהוא יבוא, ופחדתי שיגידו שאני הבאתי סמוי. זה הכניס אותי עוד יותר לפרנויות.
המשכתי לתפקד כאילו כרגיל, עבדתי בחלוקת לחם במאפייה, עשיתי את מה שצריך - אבל מאותו ערב, במשך שנה ושמונה חודשים, הסתובבתי עם הזיות וסיוטים. ראיתי סביבי רק אנשים משני סוגים: כאלה שחושדים שאני שוטר סמוי, וכאלה שחושדים שאני מוכר סמים. החזקתי עלי סכינים גדולות, חיפשתי דמויות שלא קיימות.
הגעתי למצב שהייתי שותה בקבוק וודקה ביום ולוקח 15 כדורי חגיגת. מדי פעם עוד עישנתי גראס, ובמקביל בלעתי כדורים של אקסטזי וחגיגת כמו סוכריות גומי. פיתחתי שיטות ייעול, להכניס יותר חומר לאותו ג'וינט, להסניף יותר חומר בכל פס של קוקאין.
הסמים היו הדרך שלי להרגיע את עצמי. ידעתי שיש לי בעיה, לא ידעתי לומר מה היא. לא ידעתי לשייך את הבעיה להתנהגות. הרגשתי מאוים. כל הזמן צפו לי זיכרונות מדברים שחוויתי כילד ביסודי, והסמים היו אמורים להרגיע את הכאב מהחוויות האלה.
אבל הם לא עשו את זה. הם רק הגבירו את הפרנויה ואת התחושה שכולם נטשו אותי. היה שלב שבו הבנתי שאני מאבד לגמרי קשר עם המציאות. אמרתי לעצמי שהנה, אני מפסיק עם הסמים. בהתחלה הגבלתי את עצמי לשימוש רק בסופי שבוע, כי בסופי שבוע כל החברים באים מהצבא, אז מה, לא נעשן משהו?
מהר מאוד זה הפך ל"חמשושים", מימי חמישי. אחר כך היו חברים שיצאו מהבסיס כבר ברביעי, אז לא נעשה סמים ברביעי? וכמובן צריך גם בראשון, כי יום ראשון אחרי סוף שבוע הוא קשה. ואז מה? אני אפסיק בשביל יומיים?
חזרתי לקחת סמים בכל יום. ולא חשוב מה עשיתי, תמיד ראיתי סביבי אנשים שמעשנים ולוקחים כדורים. זה היה כאילו מובן מאליו שמעשנים, גם בני הטובים הכי טובים היו מעשנים.
עד שבמוצ"ש אחד, כשהייתי בן 22, הלכתי לעבודה ולא תפקדתי. לא הייתי מסוגל לעשות כלום, ישבתי על הכיסא כמו זומבי. מנהל העבודה במאפייה לקח אותי לשיחה. הוא אמר לי: "רואים שאתה מסטול, אתה יכול להפסיק בכוחות עצמך?"
אמרתי לו שבטח, אבל במשך כל המשמרת הראש שלי לא הפסיק לעבוד. אמרתי לעצמי, איך אני יכול להפסיק. נזכרתי בכל הכישלונות שלי. בבוקר למחרת, יום ראשון, השתמשתי בפעם האחרונה בעשרה כדורי חגיגת, ואחרי כמה שעות ביקשתי מאחותי שתיקח אותי לגמילה.
היא התקשרה למכר, שנתן לה טלפון של מדריך במרכז הגמילה "אילנות" שבשרון. המדריך ניסה לדבר איתי, אבל לא הצלחתי להגיב לו מרוב שהייתי מסטול. הוא הציע שייקחו אותי לבית חולים, כדי שיבדקו אותי. בבית החולים הביאו לי פסיכיאטר, וסיפרתי לו על הכמויות שהשתמשתי בהן. הוא היה בהלם מזה שאני בכלל חי. אמר שמישהו אוהב אותי שם למעלה, ואחותי התחילה לבכות.
לקחו אותי לבדיקות דם כדי לוודא שאפשר לקבל אותי לגמילה. אחותי לקחה אותי הביתה, ולמחרת היא, אחי ואבא שלי לקחו אותי לאילנות.
ההורים שלי חטפו הלם כשסיפרתי להם שאני נכנס לגמילה. הם ידעו שיש לי בעיה, תמיד ניסו לדבר איתי, אבל אני לא רציתי. לא שיתפתי. אבא שלי ידע קצת יותר מה עובר עלי, אמא שלי בכלל לא ידעה שאני משתמש בסמים.
ב־23 בפברואר 2010 התחלתי את הגמילה. האשפוז הזה היה אחד הדברים הכי גרועים והכי טובים שקרו לי בחיים.
זה היה קשוח מאוד. קיבלתי מיטה בחדר משותף עם עוד שבעה מטופלים. היו קבוצות טיפוליות עם עובדים סוציאליים, קבוצות פסיכודרמה, וכל הזמן שיחות. החוויה היתה קשה בשבילי.
מעבר לכך, היו פערי תרבות גדולים מאוד ביני לבין המטופלים האחרים. הייתי ילד בן 22 עם פוזה של מותגים וישבתי עם אנשים שמבוגרים ממני ב־40-30 שנה, הומלסים ונרקומנים, שחלקם היו בכלא וחלקם הגיעו לשם כחלופה לכלא. אני הייתי ילד שכל המשפחה באה לבקר אותו, כשהיו אנשים שאף אחד בכלל לא בא לבקר אותם.
היו כאלה במרכז הגמילה שהעריכו את זה שילד בן 22 לוקח אחריות על החיים שלו, והיו כאלה שלעגו לי, אמרו לי, "השתמשת בבמבה. מה קרה, קצת חשיש, קצת חגיגת, אתה לא נרקומן. לא סבלת מספיק". צחקו עלי.
הייתי אמור להיות שם שנה. בפועל ברחתי הביתה שלוש פעמים, כשהרגשתי שקשה לי. הייתי קופץ מעל הגדר והולך ברגל על הכביש עד רעננה. בפעם הראשונה המשפחה והמדריך דיברו על ליבי שאחזור, וחזרתי. בפעם השנייה נתקלתי ברחוב במישהו מהעבר, חוויתי התקף חרדה והבנתי שאני עדיין לא בשל לצאת משם, אז חזרתי מרצוני. בפעם השלישית, 11 חודשים אחרי שהתחלתי את הטיפול, כבר לא חזרתי.
אבל בתקופה הזאת שם משהו בי נרגע. הגעתי לשם רזה מאוד, כי אכלתי רק כדורים. שם התחלתי לעלות יפה במשקל. התחלתי להבין שהבעיה שלי היא לא רק הסמים, אלא שהסמים באו לתת מענה לבעיה עמוקה יותר, ובה צריך לטפל, לא להעלים אותה. הבנתי שהסמים לא פתרו לי את התחושות של הכעס והניתוק, הם היו הסחת דעת. הבנתי שאני לא נפרד מהסמים, אלא מכל הדפוס הזה שהוביל אותי לסמים.
עברתי במרכז הגמילה סדנה משפחתית עם ההורים שלי. אמרתי להם את האמת בפרצוף. אמרתי שהרגשתי נטוש, שהרגשתי שהם לא היו שם בשבילי. הם אמרו את כל מה שישב להם על הלב, סיפרו שדאגו לי מאוד כל השנים. הם הביעו את האהבה שלהם בדרך שלהם, אבל אני לא הרגשתי את הדאגה הזאת. לא הרגשתי שמגוננים עלי.
הסדנה הזאת הציפה אצלי הרבה פצעים פתוחים, ובמקביל הובילה לריפוי, גם אצלי וגם אצלם. היחסים שלי איתם השתפרו, קיבלתי את זה שהם לא ישתנו ושאני צריך לקבל אותם כמו שהם, כי הם עשו את הכי טוב שלהם. הבטחתי לעצמי שיותר לא אשבור את הכלים ואלמד לבטא את עצמי. התחייבתי לילד עמוס שאני עושה שינוי.
בחרתי להציל את החיים שלי, והמקום הזה עזר לי. רכשתי שם כישורי חיים חדשים, למדתי שפה חדשה. ברחתי אחרי 11 חודשים כי הרגשתי שאני לא מוצא את עצמי שם, בין הנרקומנים המבוגרים. אבל כמה שעות אחר כך הלכתי לקבוצת תמיכה והתחלתי לברר על טיפול פרטני.
זה לא קל, לחזור הביתה ממוסד גמילה. הרבה משפחות לא יודעת איך להתמודד עם גָמוּל בתוך הבית ואיך להתמודד עם השינויים שזה מביא לחיי המשפחה. למשל, שאסור שיהיה אלכוהול בתוך הבית, גם לא יין של קידוש. ואני הרי שתיתי לפעמים בקבוק וודקה שלם לבד. בתקופה הראשונה הנגמל חווה המון חוסר ביטחון, והמשפחה צריכה להכיל את זה.
מבחינתי, ברגע שקיבלתי אחריות לעצמי והכנסתי את עצמי לטיפול באילנות, הבטחתי לעצמי שאגשים חלומות. כשיצאתי משם, השקעתי בעצמי. פניתי לעמותת אל־סם והתחלתי ללכת לטיפולים. גם ההורים שלי הלכו לקבוצה של הורים באל־סם. המטפלת עזרה לי מאוד לקבל את עצמי ולהציב לעצמי מטרות חדשות. היא היתה הסביבה התומכת שלי, שעזרה לי לאהוב את עצמי כמו שאני, לחיות עוד יום ועוד יום ולבטא את עצמי כמו שצריך. הייתי מטופל שם שנה וחצי.
במקביל, למדתי קונדיטוריה בתדמור, והיום אני קונדיטור בצרכנייה ומתכנן לפתוח משהו משלי. למדתי הדרכת נוער בסיכון דרך עמותה פרטית. למדתי אימון מנטלי באוניברסיטה הפתוחה, NLP במכללת NLP PRO, אצל המנטורים הכי טובים בארץ. אפילו למדתי במכללה עיצוב פנים בסגנון סינרגי, שבו אתה רואה את האדם כמרכז הבית, והבית אמור לתמוך באדם. היום אני גם עושה אימון מנטלי לספורטאים ומלווה משפחות של מכורים.
כשאתה גמול, אתה עושה סוויץ' בראש. אחד הדברים הקשים בשבילי היה להיתקל ברחוב בחברים שלי מרעננה, שהמשיכו להשתמש בסמים. כשראיתי אותם, המשכתי ללכת בלי להגיד שלום, כי אחרת זה אומר לעצור ולחזור אחורה, להשאיר פתח לחזור להשתמש. ידעתי שאני חייב לעשות את זה כדי להצליח בתהליך שאני עובר.
הייתי צריך גם ללמוד שפה חדשה. כילד, ידעתי בעיקר לקלל. עכשיו רציתי לבטא את עצמי בדרך אחרת, אז התחלתי לקרוא ספרים ועיתונים, ללמוד מילים חדשות. התחלתי לכתוב מעין יומן אישי ומצאתי מזור וריפוי בכתיבה. עם הזמן למדתי להפחית את הסטרס הרגשי על ידי כתיבה, ולהבין שזה בסדר שאני לא יודע לבטא את עצמי כמו שהייתי רוצה, אלא שאני בתהליך ומשתפר בכל פעם.
התחלתי לשתף אחרים בסיפור שלי. כשיצאתי מאילנות, הייתי מרצה בהתנדבות בקבוצות תמיכה, בבתי סוהר וכדומה. ולא משנה לאן הגעתי, גם מול החבר'ה הכי קשוחים, רבים בקהל היו מזילים דמעה.
לפני ארבע שנים הכרתי את זוגתי, אירנה. היא בת 29. זה מצחיק, שנינו גדלנו ברעננה, יש לנו חברים משותפים, אבל הכרנו כשעבדנו בהוד השרון, חנות ליד חנות. כבר בחצי השנה הראשונה שלנו ביחד היא דחפה אותי להתקדם עם הסיפור שלי. אמרה שמי שיאהב אותי, יאהב אותי בזכות עצמי, ומי שלא, לא צריך להיות בחברתי.
הבנתי שאני יכול להיות הקול של הילדים שלא יכולים לבטא את עצמם. ילדים שהרגישו דחויים כמוני והדחיקו את זה. פתחתי עסק שנקרא "מחושך לאור - סיפור חיי". ההרצאה שלי נקראת "כשהפתרון נהפך לבעיה". אני פותח אותה בשאלה אילו רגשות בני נוער נמנעים מלהרגיש כשהם פונים לאלכוהול ולסמים. מהר מאוד אנשים אומרים - "פחד", "לחץ", "בושה", "חשש מדחייה". אני שואל אותם: אם היו לצעירים האלה כלים להתמודד עם הרגשות האלה, האם הם היו הולכים לסמים ולאלכוהול? הרוב המוחלט אומרים שלא.
תמיד יש את זה שקם ואומר שאנשים לא הולכים לסמים רק מסיבות שליליות, שלפעמים הם סתם "רוצים לעשות כיף". ואז אני שואל: למה צריך שיהיה יותר כיף אם כבר הכל טוב? אני מקווה שזה מפיל לו את האסימון, והוא מבין שלא הכל טוב אצל מי שפונה לסמים.
וזה המסר הכי חשוב שלי. אם אמא בישראל חושבת שסמים קלים הם לא ממכרים, יש כאן כישלון חמור מאוד של הרשויות. גם נער שמעשן ג'וינט אחד ביום ומנהל לכאורה חיים תקינים, אבל מרגיש שהוא חייב את הג'וינט הזה - הוא מכור. הוא פיתח תלות בגורם חיצוני. ואם לא נמנע את הג'וינט הזה, זו בכייה לדורות, כי אפשר להציל את הילד עוד לפני שהוא מגיע למצב שאליו אני הגעתי. אפשר למצוא את הילד הזה לפני שהוא פונה לסמים ולתת מענה למניעים שמובילים אותו לשם.
בשנים האחרונות, וביתר שאת בשבועות האחרונים, יש אחיזת עיניים שגראס מרפא הכל. דרך עיניים אדומות העולם יפה יותר, כי הבעיות נעלמות לכמה שעות. זה נכון שאדם חולה צריך לקבל טיפול, אבל אדם בריא לא צריך תרופה. מימיי לא ראיתי אדם בריא שהולך עם קביים.
אחד המסרים שמפספסים כאן, בכל נושא הסמים הקלים, הוא שהאדם הוא המתמכר, האדם מפתח תלות בחומר, ולא להפך. לכן סוג הסם והקטגוריה שאליה הוא שייך אינם רלוונטיים. ברפואה סמים נועדו להפחתת הכאב ולהקלה על המטופל. אבל לאפשר לכלל האוכלוסייה לצרוך אותם פירושו שכולנו חולים, מה שכמובן לא נכון.
היום אני לא נוגע בכלום. לא מעשן, לא שותה, לא לוקח אפילו אקמול. כשכואב לי הראש, אני שותה מים ואוכל ג'ינג'ר. אני רוצה להסתכל לבעיות שלי בעיניים, ולא להתעלם מהן או להכחיש אותן. ואם אני מצליח למנוע מילד אחר לעבור את מה שאני עברתי, ולא להגיע בכלל לשימוש הקל, אלא לגרום לו להתמודד עם הבעיות ולפתור אותן - עשיתי את שלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
