האדמה מתחילה לרעוד

תמיר ידעי נחשב מגנט לבלאגן. זה התחיל עוד מימיו כקצין צעיר בדרום לבנון, ונמשך מאז. כשפיקד על חטיבת גולני פרצה מלחמת לבנון השנייה. בעוצבת אדום - הפיגוע בכביש 12. כשפיקד על אוגדת יו"ש פרצה אינתיפאדת הבודדים, ובפיקוד העורף - הקורונה.

בתחילת יולי יתמנה ידעי לאלוף פיקוד המרכז. הפעם, הבלאגן כבר מחכה לו בשטח. עם סיפוח מיידי על הפרק, צפויה לו קדנציה מאתגרת במיוחד ונטולת ימי חסד.

צה"ל נערך לסיפוח למרות שאין לו מושג מה צפוי. זה מסוג האירועים שבהם ההחלטות שיתקבלו בצד הכחול (שלנו) ישפיעו על מה שיקרה בצד האדום (של היריב). אבל לא רק שלמערכת הביטחון לא ברור מה יקרה בצד האדום, אלא גם מה רוצה הצד הכחול. הדרג המדיני טרם חשף את תוכניותיו, שגם הן טרם גובשו במלואן בהיעדר סיכום מלא עם וושינגטון והסכמות פוליטיות בישראל.

ועל כן נדרש צה"ל להיערך כעת לשלל תרחישים, בשלל חזיתות. ממצב שבו לא יקרה כלום, עד למצב שבו הכל יבער. חלק מהמתארים האלה ייבחנו בימים הקרובים בתרגיל מטכ"לי גדול, בהשתתפות השב"כ וגורמים נוספים. יוצבו בו אתגרים פיקודיים לא פשוטים, שהשלכותיהם נרחבות.

תרחישים יש לרוב, מידע אין וכל הערכה טובה כמו האחרת. אז מנסים לצייר תמונה, ומה שמקבלים אינו מבשר טובות. לא משנה אם מסתכלים על הדברים מלמעלה למטה - מההנהגה הפלשתינית לשטח - או להפך. כך או כך - האדמה רועדת.

בהנחיית אבו מאזן ניתקו הפלשתינים כל מגע עם ישראל. לא תיאום ביטחוני, ולא אזרחי. סחורות שמיועדות לפלשתינים תקועות בנמל אשדוד, פועלים לא מקבלים אישורי עבודה, כספים לא מועברים. בהיעדר כסף, הרש"פ הפסיקה לשלם משכורות, בגדה וברצועה. זה גורם לתסיסה, כרגע על אש קטנה, שגדלה מיום ליום.

אבו מאזן לא רוצה מאבק מזוין. הוא רוצה מחאה אזרחית. הבעיה היא שאין לו דרך לשלוט בה. הציבור הפלשתיני אדיש כרגע לעניין המדיני, אבל מוטרד מהעניין הכלכלי. בהיעדר כסף (ואוכל), הוא עלול להתפרץ. אירועי האביב הערבי והמהומות האחרונות בארה"ב לימדו שאין דרך מדעית בדוקה להעריך דינמיקה של המונים. לכל אירוע קטן יש פוטנציאל נפיץ.

בינתיים השטחים נקלעים באיטיות לאנרכיה. היעדר התיאום גורר ירידה באפקטיביות הביטחונית הפלשתינית. ריבי חמולות שהיו נגמרים בהתערבות הרשות, מסתיימים כעת ברצח, שגורר נקמה. זה עדיין לא מורגש בנתוני הטרור, אבל זה עשוי להתהפך ברגע.

הבלאגן מחכה לו. ידעי // צילום: יוסי זליגר

אחד מגורמי המפתח יהיה התנזים, שמחזיק בעשרות אלפי אנשים ונשקים שאינם נשלטים מגבוה אלא מנוהלים על בסיס מקומי. במהלך משבר הקורונה מילא התנזים תפקיד משמעותי בניהול הרחוב הפלשתיני. אם הרחוב יבער כעת, המייצג האותנטי ביותר שלו יתקשה לשבת מהצד. זה עשוי לגרור גם את הנהגת הרשות וכוחות הביטחון שלה לפעולה, בניגוד לרצונם.

לא ברור מתי הלחץ הכפול הזה - מלמעלה למטה ומלמטה למעלה - ייפגש. כשזה יקרה, השטח יבער. ההקרנה עשויה להיות מקומית, או רחבה. התרחישים, כאמור, אינסופיים: מעימות נקודתי או רחב ביו"ש, דרך עימות בכל הזירה הפלשתינית כולל עזה, ועד למערכה שתכלול גם אלמנטים צבאיים בצפון ואלמנטים מדיניים מול מדינות ערב וגורמים במערב, שעשויים להשפיע על פעילות ישראל בעיקר באמצעות מהלכים משפטיים וחרמות.

חמאס לא יפספס הזדמנות

עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, בראשית 2019, הנחה אביב כוכבי להגביר את מוכנות צה"ל לאפשרות של מערכה בעזה. התוצאה היתה תוכנית "ארבע העונות", שנועדה לעשות סדר בין הפיקודים והזרועות בעולם של אמצעים, כוחות, תקציבים ואימונים, כדי שצה"ל יגיע במוכנות מקסימלית למלחמה.

בשלהי 2019, כאשר קאסם סולימאני האיץ את תוכניותיו להתבססות איראן בסוריה, הוכנה תוכנית דומה לצפון. "רוחות שמיים" עשתה אותו דבר: סדר בעניינים. מהקצאת כלים הנדסיים, אמצעי חוזי ותקשוב והגנה אווירית, דרך סימון כוחות שיוקפצו, ועד להכנות לוגיסטיות בשטח - פריצת צירים, הכנת משטחים לקליטת כוחות ורק"מ, והשלמת פערים מודיעיניים ומבצעיים. 

כשפרצה לחיינו בראשית השנה "תוכנית המאה", נדרש צה"ל להכין תוכנית חדשה, הפעם לאפשרות של עימות בשטחים. "שחר בהרים" עשתה את מה שעשו "ארבע העונות" ו"רוחות שמיים" לפניה, אבל בגזרה שהיתה שקטה ומוזנחת יחסית ולכן חייבה חריש עמוק ובזמן קצר.

תאריך היעד שנקבע למוכנות הוא זה שעליו הצהיר הדרג המדיני - 1 ביולי - אם כי גם כאן לאיש אין מושג מה ומתי יקרה. אגף התכנון שם על השולחן ארבעה תרחישים: מסיפוח מיידי של כל השטח (30 אחוזים) בקיצון האחד, דרך סיפוח בקעת הירדן בלבד או של גושי ההתיישבות כולם או אחד מהם (מעלה אדומים?), ועד לסיפוח סמלי בקיצון האחר.

לכל אחד מהתרחישים השלכות משלו, ובהן מדיניות, משפטיות ומנהליות. הציר המבצעי מתנהל במקביל להן. צה"ל נערך לשלוש נקודות בזמן: הראשונה, שמנוצלת להשלמת ההכנות, עד לקבלת ההחלטה; השנייה, מרגע קבלת ההחלטה וכמה חודשים לאחריה, שבהם השטח יהיה נפיץ במיוחד; והשלישית, "מימוש והסתגלות", שהעיקר בה הוא במישור האזרחי של משרדי הממשלה והמערכת המשפטית והמדינית.

הדעות במערכת הביטחון חלוקות אם כדאי לספח מייד או להמתין. המתנה נותנת אמנם לצבא עוד זמן להתכונן, אבל גם עוד זמן לשטח הפלשתיני לתסוס. הוא הדין בנוגע להיקף הסיפוח: לכאורה מהלך מצומצם יעורר פחות התנגדות, ומנגד - אם כבר משלמים מחיר, עדיף לשלם אותו על משהו משמעותי. הדיון הזה מתנהל כרגע בחדרים סגורים. בשטח אין לו עדיין סימנים. אוגדת יו"ש לא תוגברה בכוחות ומחזיקה את השטח עם כמות מינימלית של גדודים. בפיגוע הראשון זה ישתנה, וצה"ל יזרים לגדה גדודים נוספים.

הציבור בישראל אדיש לכל זה כרגע, לא רק בגלל הקורונה. שנים ארוכות של שקט השכיחו כמה יו"ש יכולה להיות רלוונטית לחיי היומיום שלנו. זה עשוי להשתנות ברגע; מציאות של רכבים ישראלים ופלשתינים שנוסעים במקביל בכבישי הגדה, וצעירים ישראלים שעוצרים בהם טרמפים, עלולה להתחלף במציאות של פיגועים ואלימות עממית ומאורגנת שתגלוש לקו הירוק.

מצב דברים כזה לא יותיר את עזה רגועה. חמאס מעדיף בבירור את ציר ההרגעה וההסדרה, אך בראיית עצמו כמנהיג האותנטי של העם הפלשתיני לא יוכל להישאר בצד. סביר שתנסה להבעיר מרחוק את הגדה ואת מזרח ירושלים, אך היא עלולה לאתגר את ישראל גם בדרום - מחידוש הפגנות יום שישי, דרך הגברת שיגורי בלוני הנפץ, ועד התרה מסוימת של הרסן לארגונים.

זה יחייב את ישראל לרתק כוחות, אמצעים וקשב גם לרצועה. בתעדוף שביצע צה"ל כרגע לאפשרות של הסלמה נמצאת עזה במקום הראשון, יו"ש בשני והגזרה הצפונית בשלישי, בין השאר על רקע חופש הפעולה הכמעט מוחלט שישראל נהנית ממנו, והצרות שפקדו את איראן ושלוחיה (קורונה, משבר כלכלי, חיסול סולימאני), שבלמו את התוכניות המפוארות שלהם לאתגור ישראל.

האתגר העיקרי של צה"ל יהיה חיבור בין שתי החזיתות - בגדה וברצועה - או כפי שבכיר במטכ"ל כינה זאת השבוע: "מלחמת פלשתין הראשונה". בתרחיש קיצוני כזה, שעלול לכלול גם ניתוק או הקפאת יחסים עם ירדן ומצרים, יידרש צה"ל לא רק להזרים לשטח את כל הכוחות הסדירים אלא גם לגייס כמות נכבדה של אנשי מילואים. ההשלכות על תקציב המדינה, ובמשתמע על תקציב הביטחון ועל התוכנית הרב־שנתית של צה"ל, יהיו דרמטיות.

ימים אחרונים של שקט

סקרים אחרונים שנערכו בישראל ובגדה מציירים תמונת מראה: הציבור הישראלי והפלשתיני לא מתעניין בסיפוח. הקורונה והכלכלה מעסיקים אותו הרבה יותר, לאו דווקא בסדר הזה. את ההנהגות, לעומת זאת, הסיפוח מעניין מאוד. בידיהן עדיין לנקוט מהלכים שיצננו את הרוחות ויצמצמו סכנות.

אבו מאזן לא יהפוך פרטנר לשלום, ולא יושיט יד לתוכנית טראמפ כפי שהתנגד לכל תוכנית אחרת בעבר. אבל אם יקשיב למי שסביבו - ובראשם לראש ממשלת הרשות מוחמד אשתייה, שנתפס עד לאחרונה כגורם חלש וחסר חשיבות אבל צבר עוצמה וקרדיט בזכות הצלחותיו בבלימת הקורונה - ויצמצם את החנק הכלכלי שהטיל על תושבי הרשות, הוא יקטין משמעותית את פוטנציאל הנפיצות.

הוא הדין בישראל. הסיכוי להתקדמות מדינית קלוש, וכמוהו הסיכוי לנסיגה מלאה מתכניות הסיפוח. אבל בידי הדרג המדיני להחליט על מהלכים שיצננו את השטח - מהיתרי עבודה ועד להעברת שטחים מאזורי B ו־C לשטחי A, למשל בגזרת קלקיליה - ובמשתמע יקטינו את סכנת העימות.

לידעי יהיה תפקיד מרכזי בניהוג העדין של העניינים בשטח, במציאות שבה לכל אירוע מקומי עשויות להיות השלכות אסטרטגיות נרחבות. הוא מנוסה ושקול מאוד, אבל האתגר הפעם שונה מכל מה שהכיר בעבר. בינתיים הוא נכנס השבוע לבידוד, לאחר שהתברר כי היה בארוחת צהריים שבה השתתף גם נשא קורונה. כמה ימים אחרונים של שקט לפני שהוא צולל ללב הסערה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו