לספרה החדש של אביבית משמרי קוראים "ג'ונסון 38 - נובלת נכלולי נדל"ן" (הוצאת פטל), אבל למרות השם, רוב הנכלולים בספר לא באים מתחום הנדל"ן, אלא מתחום הספרות דווקא. הגיבורה שלה, סיגל רגן (רג'ואן), היא משוררת מתבודדת, ללא ילדים, שלא מתעניינת במיוחד במאבקים הנדל"ניים המעסיקים את דיירי הבניין התל־אביבי שבו היא מתגוררת, ובניסיונותיהם לקדם שיפוץ תמ"א, ושוקעת להנאתה בשלל טינות וקנאות ספרותיות, במיוחד לשכנתה שמקיימת בדירה שמעליה סדנת כתיבה פופולרית.
איך זה שהספרות בסוף יותר נכלולית מהנדל"ן?
"בנדל"ן יש המון יצרים, אבל יש גם המון כסף, והמון דרכים להשיג שיפור אמיתי ברמת החיים. לעומת זאת, בביצה הספרותית הקטנה האינטריגות פורחות כי צריך להילחם כדי לקבל כל פירור, כל כיבוד וכל פרס. בכוונה עשיתי את סדנת הכתיבה בספר קטנה וביתית - בסך הכל כמה משתתפים שקושרים את האופניים שלהם מתחת לבניין, ובעוד סיגל מתמלאת זעם, רוב השכנים האחרים בבניין בכלל לא מודעים לקיומה של הסדנה, וחלק מהם בכלל חושבים שזאת סדנת יוגה".
סדנת הכתיבה בספר, שנקראת "אנחנו כותבים אותנו" - בקריצה לנטייה האוטוביוגרפית החזקה של רבות מהסדנאות הללו - מתוארת כשיא הגיחוך מבעד לעיניה של סיגל, או ליתר דיוק מבעד לאוזניה, כי היא מצותתת לסדנה שמתרחשת בדירה שמעליה. היא אף עוקבת בסלידה אחרי מחיאות הכפיים והפלירטוטים בהפסקות העישון במרפסת. כשאני שואלת את משמרי על הסלידה של סיגל מסדנאות הכתיבה, מתברר שהעמדות שלהן לא רחוקות זו מזו.
"אם הייתי יכולה, הייתי מפסיקה את כל הסדנאות מחר בבוקר", היא אומרת. "אני מבינה את הצורך של חבריי הסופרים להתפרנס, אבל אני חושבת שהן מחנכות דורות של כותבים על כתיבה במקום על קריאה. יש סדנאות שמבטיחות לך להוציא ספר תוך שנה, ויש כאלה שמבטיחות כתיבה שתשחרר תהליכים נפשיים. אני רוצה להגיד להם, תעצרו רגע ותחשבו: מה זה עושה למערכת הספרותית? זה מעמיס עליה אינפלציה של אוחזים בעט שכל אחד מהם רוצה תשומת לב, ויש לזה מחיר, כי באותו זמן יוצאים פה גם הרבה דברים טובים שנבלעים. אמנם גם בארה"ב סדנאות הכתיבה משגשגות, אבל שם יש הרבה מאוד קוראים ותרבות חזקה של קריאה. זה לא המצב בישראל".
לשקף את החולשות
כאן, פחות או יותר, נגמר הדמיון בדיעותיהן של סיגל ושל משמרי בענייני ספרות. בעוד סיגל סולדת מצורות כתיבה נרקסיסטיות כמו אוטופיקשן ומכתיבה פוליטית וחברתית, ודוגלת באידיאל של יופי טהור, משמרי מעידה על עצמה שהיא נהנית מכל הסגנונות, גם מאלה שמעצבנים אותה. "התפריט הראוי בעיניי הוא ארוחת בופה מכל מה שטוב", היא אומרת, "סופרמרקט מגוון כמה שאפשר".
משמרי מסבירה שהיה לה חשוב לעצב את סיגל כדמות מאובנת ועקשנית. "זה ספר שמדבר על חידושים. על עיר שמשנה את פניה ומערכת ספרותית שמשנה את פניה. הספר מדבר על הצורך להתעדכן מול הסכנה להתאבנות. משך אותי להקצין את הצדדים האלה שלה, כדי שהיא לא תזוז עם השינויים".
אפשר לאהוב את סיגל?
"סיגל היא מגוחכת ומוקצנת, אבל מכמירת לב. היא סנובית, דעתנית, אכולת טינות וקנאות. זאת גיבורה שאומרת את כל מה שאסור לומר. אין לה עכבות בלתעב אנשים סתם ככה. היא משקפת המון חולשות, שכמה מהן אולי קשורות גם אלי. שמתי בווליום גבוה דברים שאני מכירה מעצמי. בגרסה הראשונית שכתבתי היא היתה אפילו יותר מוקצנת, הר געש של גידופים, עד שאלי הירש (עורך הספר, ק"ד), התערב ועידן חלק מהניסוחים שלה, ואולי בזכותו עכשיו קל יותר להזדהות איתה".
לעומת הגיבורה המשוררת המתבודדת שלה, משמרי מתגוררת בתל אביב עם שני ילדיה ומפרסמת כמעט רק פרוזה, וזהו ספר הפרוזה החמישי שלה אחרי "ימי מטילדה", "הזקן השתגע" (שזכה בפרס רמת גן), "הפינה של טריסטאן" ו"הנפש קמה באמצע הלילה". אבל כדי להוסיף לדמות הגיבורה שלה עוד ממד של מורכבות, היא שיבצה בספר שירים ישנים שלה, כמה מהם שירי בוסר, כאילו הם שירים של סיגל.
השילוב של שירים אמיתיים במונולוג של דמות בדיונית יוצר מרווח אירוני מסוים. "השירים הם שלי, נכתבו בדם הלב, ואני אוהבת אותם מאוד", אומרת משמרי. "אבל הם לא לגמרי עולים בקנה אחד עם המשנה הפואטית שסיגל מטיפה לה - היופי האוניברסלי - ולכן מדי פעם היא מצטדקת, 'זה שיר ישן', 'זה שיר פחות טוב'". זאת הסיבה שמשמרי שיבצה בתוך הספר רק את השירים הצנועים של סיגל, ואת הפואמות ושירי ההלל מלאי הפאתוס - שסיגל מספרת עליהם במונולוגים שלה - היא השאירה לדמיון.
במשך חמש השנים האחרונות הוציאה משמרי את כתב העת "פטל" - "בעצם יותר סדרת אנתולוגיות מאשר כתב עת", היא מסייגת - שכל פעם היה במרכזו נושא אחר: פנטזיה, גברים, סוף העולם ועוד. "פטל" התחיל ככתב עת של ממוארים ועם הזמן התרחב לכל צורות הפרוזה: סיפורים קצרים, התחלות של רומנים וראיונות עם אנשי תרבות מתחומים שונים (כמו לדוגמה שלמה בר ורנה שינפלד). הגיליון השמיני, שיצא במארס האחרון, כבר התפרסם בפורמט דיגיטלי ולא בדפוס, ומשמרי הודיעה שזה יהיה גם הגיליון האחרון.
להיות כובסת בזמן הקורונה
למה הפסקת?
"הרגשתי שהקהל שהיה פעם קונה אנתולוגיה כי הרעיון מדליק אותו, כבר פחות מתעניין, וגם הקרנות הספרותיות - מפעל הפיס, קרן רבינוביץ' - לא תמכו בנו באופן רציף, והתגלו כמשענת קנה רצוץ. יכול להיות שבקרנות חשבו שנחזיק מעמד עם תמיכה של פעם כן ופעם לא. אבל כל גיליון עולה בערך 10,000 שקל אם לא מביאים בחשבון את העבודה שלי, וזה היה מתסכל לגלות בדיעבד, אחרי שהוצאנו את כתב העת, שלא נקבל תמיכה. זה לא רק 'פטל', אני רואה שגם כתבי עת אחרים עוברים את זה, וזאת תעודת עניות לקרנות שקיימות כדי לאפשר יציבות למפעלים תרבותיים. אבל אני שמחה שעשיתי את זה לפני הקורונה. הייתי צריכה קצת זמן לעצמי, להיזכר אם אני בכלל סופרת ומה אני כותבת".
ועכשיו?
"אני לא כותבת כלום עכשיו, בזמן הקורונה. הצלחתי לכתוב שלושה משפטים, והם לא טובים. אולי בגלל שאנחנו נמצאים בתהליך שלא רואים את סופו. אני מאוד מקווה שלא נראה עכשיו גל של יומני קורונה - אני לא מרגישה שאפשר ליצור ערך ספרותי משמעותי עכשיו, כי המאורעות כל כך פנטסטיים שקשה לנו להבין אותם. אבל אם היית מצמידה אקדח לרקתי ומבקשת ממני לכתוב עכשיו סיפור, הייתי מרחיקה עדות מאוד וכותבת על חיים שונים בתכלית, של חוקרי אקלים או של כובסת בכפר בלקני", היא צוחק טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
