יומני הנגיף: שעון קורונה

חדשות

צילום: אי.פי //

שולחן משלי / איתן נצ'ין

בשבועות האחרונים קשה לי לכתוב. הרומן שאני עובד עליו תקוע. כלום. כשהחלמתי מהקורונה נתקפתי פרץ אנרגיה יצירתית, והרגשתי שזהו זה - הסכר נפרץ. אבל ככל שחלפו השבועות, הלך ונחלש הזרם, המילים התמעטו, ואלמלא היומן השבועי, כנראה הייתי מסתפק בכתיבה העיתונאית שלי. רק שזאת אף פעם לא מספקת אותי. עיתונאות, במיוחד פוליטית, היא כמו לשפוך כוס מים על שריפת ענק: לא רק שהמים לא יכבו את האש, הם יתאדו ברגע צאתם מהכוס.

השבוע ד׳ שאלה אותי למה כל כך קל לי לכתוב על נושאים זרים לי, אבל קשה לי לכתוב על הנושאים שקרובים לליבי ומוכרים לי כל כך. אמרתי לה שהכתבות שלי לעיתונים הן על משהו או מישהו שקיימים. הזרות היא שמקלה את התהליך. כשאתה רחוק מהנושא, אתה יכול לראות אותו במלואו; יש במה להיאחז. בכתיבה אישית אין לך במה להיאחז חוץ מאשר בעצמך. אתה הנושא והנשוא של כל מה שאתה כותב. אתה מבצע היצירה והקהל שלה, אתה האדריכל שבונה את בית התיאטרון בזמן ההצגה ממש.

התשובה שנתתי לא סיפקה אותי. כולם מבינים שיצירה יש מאין דורשת תעצומות נפש אדירות וחתיכת ישיבה על התחת. אבל מה היסודות הנחוצים כדי להגיע למצב כזה? מה השתנה בי או בעולם בחודשיים האחרונים?

במבט ראשון, כלום. הדירה אותה דירה, המשרד - אותו משרד, שולחן הכתיבה - שולחן. אלא שבכל פעם שנכנסתי לחדר העבודה, חשתי שהוא מלא עד אפס מקום, שאין בו אוויר, שנשארה ממנו רק קובייה לחוצה ומלחיצה. היסוד שהלך ופחת בחודשים האחרונים הוא המרחב: לא מדובר רק בחדר עבודה אישי מחוץ לדירה, אלא במרחב מנטלי ורגשי, מקום פרטי בראש, שבו אוכל לגדל ולטפח רעיונות - יפים, מפחידים, מטורפים, כנים; ומקום בלב לאזור אומץ להביע אותם במילים.

נזכרתי שהתחלתי לכתוב את הרומן שלי בסגר מסוג אחר. לפני שנה שהיתי ברזידנסי לאמנים בוורמונט. חודש שלם גרתי באחוזה בטבע, המקרר היה מלא, היין במזווה לא אזל, וחובתי היחידה היתה לשטוף כלים. אבל לא אלה הסיבה לכך שהצלחתי לכתוב, אלא העובדה שנמצאתי מחוץ לאורח החיים שלי: מחוץ לדירה, מחוץ לעיר, מחוץ לשגרה. נפתח מרחב שלתוכו יכולתי ליצוק משהו חדש, אישי, טהור. אני מבין שנתתי מקום גדול מדי לקורונה ולהפגנות, לשיחות זום ולוויכוחי טוויטר. לא אפשרתי לכתיבה לצמוח. כל החודשים האלה הייתי מרותק ללהבות.

אלבר קאמי כתב שכדי להבין את העולם, לפעמים חייבים לפנות ממנו הלאה. אני צריך לבנות לי מחדש מרחב אישי. איך אוכל להפנות את הגב לעולם העולה באש? אולי הדרך היא לומר לעצמי: כן, זה בסדר להניח את כוס המים לזמן מה. אטוס לישראל. אמריקה ממילא תמשיך לבעור כשאחזור אליה. אבל רגע: ומה עם הלהבות בישראל?

איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".

להיפרד ממותך שלך / מירנה פונק

ברלין, יום שני, 15.6.20, 9:37 בבוקר

בדיוק לפני שלושה חודשים, אז זה היה. ואפילו בדיוק באותו יום בשבוע. בדיוק אז כתבתי את הפרק הראשון ביומן הקורונה שלי לעיתון ״ישראל היום״. ובדיוק עכשיו קראתי אותו עוד פעם, ולא חשבתי שהוא מביך ברמות שבא לי למות. להפך. הוא הרחיק ראות, היה שקול, רפלקטיבי ותבוני. את המילים האלה באמת לא צריך לקרוא כמו משהו שחצני.

בדרך כלל אני חושבת שכל מה שאני מייצרת זה חרא גמור. אני פשוט רק שמחה שבכלל לא טעיתי בהנחות שלי, בהבחנות ובמסקנות שלי. ושבמשך כמעט 40 שנות חיי גיבשתי בבירור חוסן פנימי, כלומר כוח של עמידות נפשית או יכולת לשרוד במצבי חיים קשים בלי לסבול מנזקים מתמשכים.

לא אגרתי בבית שלי ערימות של נייר טואלט, קמח ואטריות. בקיצור נמרץ: פשוט לא התחרפנתי לנוכח סכנת המוות לכאורה. גם לא פרסמתי טקסטים סנסציוניים שבהם השתמשתי במילים כמו מוות המוני, ערימת גופות או קטסטרופת הקורונה כדי לתאר את המצב העדכני, ולא פרסמתי טקסטים מגוחכים שבהם הכרזתי על המשבר כעל התגלמות המשיח שעכשיו יהפוך את העולם למקום טוב יותר. התייחסתי למשבר בדיוק כמו שאמורים להתייחס למדיח כלים מלא שצריך לרוקן: פאקינג שיט יומיומי נורמלי. בכל מקרה, לכל אלה שמרימים ידיים מול כמה צלחות שסודרו בקפידה במקומן, ומעדיפים במקום זה לדהור על גל הפחד מארמגדון, אני מייעצת שיחפשו תחביב שייתן להם סיפוק. פעם אחת ולתמיד.

כי הפחד הוא עדיין כלי העבודה הכי טוב בשביל להניע המונים - זה מה שלמדנו. וגם שאנשים לא מסוגלים לשאת סתירות. שהם מאמינים לכל דבר, כל עוד הוא מוגש להם במנות קטנות ערבות לחֵך. ושהם לא מסוגלים להימנע מלחלק לשחור ולבן את העולם ואת כל מה שסובב אותו. לא, תקופת הקורונה לא תציל את האקלים או תהפוך אותנו לאנשים חדשים. הנגיף הזה לא הביא אותנו לסוף ההתפתחות, אנחנו עדיין ממשיכים בענייני האבולוציה.

מאז הסתיו של השנה שעברה אני לומדת לתואר שני בפילוסופיה, ובסמסטר הנוכחי בחרתי לי, ואני עושה בזום, את הסמינר "הפילוסופיה של ההיסטוריה". במילים אחרות, מדע ההתפתחות של האדם, אם תרצו. כמה וכמה פילוסופים עסקו חלק גדול מחייהם בשאלה, איך מתפתחים האדם והחברה שבה הוא חי. כמעט כולם סברו שיש איזשהו משהו שהוא נקודת הסוף. רגע אחד, שבו כביכול גמרנו להתפתח ואין יותר שום דבר. הפיקחים והחריפים שבפיקחים ובחריפים נפלו קורבן לשגיאה הזאת: לייבניץ, קאנט, הגל, מרקס. כולם, בלי יוצא מן הכלל, האמינו שכבר אפשר לראות את סוף האבולוציה בקצה העין. רק צריך לקרות עוד דבר כזה וכזה והדבר ההוא, כדי שסופסוף נגיע לעולם האידיאלי.

בולשיט. לא עולם אידיאלי ולא בטיח. לא קצה העין ולא נעליים. הרעיון הזה, החזון הזה, שיהיה אפשר לחוות את נקודת המפנה הגדולה, שאנחנו נהיה שם כשהכל יסתדר ויתיישר בצורה מתואמת על פי ההשגחה, הוא לא יותר מהפחד הגדול מזה שבסך הכל אנחנו לא יותר מאיזה אור אחד קטן באופק העולם. כל מי שמאמין שיוכל להיות נוכח בספירה־לאחור האחרונה, צריך להתעסק פעם אחת עם המוות שלו עצמו. ככה לגמרי ברוגע, עם ספל תה בצד. וללמוד לשחרר.

כי כולנו צריכים, כל אחד לעצמו וכל אחת לעצמה, להבין ולהכיר בכך שאחרינו ייוולדו עוד מיליארדים רבים של בני אדם, שיהיו להם מחשבות חכמות יותר, שיפַתחו דברים גדולים יותר ויהפכו את העולם למקום אחר, אולי גם טוב יותר בחלקים ממנו. אנחנו כבר לא נהיה יותר בסביבה, אבל הילדים של הילדים שלנו דווקא כן.

מה, זה לא מספיק?

מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.

על החירות / גלית דהן קרליבך

ההימים החמים הולכים ומתארכים, ובלהות הסגר מתמוססות ואז שוב מתנוססות באיום עם כל גידול במספר הנבדקים הנמצאים חיוביים לנגיף. לאיום החמקמק מתלווה עוד בלהה גדולה, המאיימת לא רק על חובבי החורף: ממשמש ובא שיא הקיץ הארוך, המחכך ידיים לוהטות בצומת יולי פינת ספטמבר - הזמן של רבים מהישראלים, יחידים כמשפחות, לנוס כדי לנשום לשעה קלה עולם בחוץ לארץ; רק שכעת מכוּוצים שערי השמיים.

מבול פרסומות באינטרנט צר על מוחי: "דווקא עכשיו חופשה בישראל", "מסייעים לעסקי התיירות הישראליים" "אין חו"ל השנה". הפרסומים פורטים היטב על מיתרי הרגש: ציונות, פטריוטיות, החשיבות הכלכלית בתוצרת נופש ממיטב צימרי הארץ. ואני נאחזת מחנק. עניין אחד הוא לנהוג זהירות בפתיחת השמיים מחדש, עניין אחר הוא לצבוע את הזהירות בצבעי ציונות עזים.

מעולם לא ראיתי בנופש סוג של אקט אידיאולוגי. בספרים האהובים עלי, היציאה מן המקום המוכר והמוגן היא הזדמנות לשינוי ולרענון נקודת המבט של הדמות. כך ב"משפחתי וחיות אחרות" של ג'רלד דארל, במסעו המיתולוגי של יאסון בחיפוש גיזת הזהב, ואף ב"מוות בוונציה" של תומס מאן. כך זה בעיניי גם במציאות הלא בדויה. לצאת מהארץ זה בשבילי קצת כמו להתחפש: להעמיד פנים שאני בת המקום הזר למעשה, ללקט בסופרמרקטים שמפו מקומי או תבלין מיוחד כעניין של מה בכך, לרדת בטבעיות בתחנה הנכונה של הרכבת התחתית כאילו כל חיי התגוררתי שם. ודווקא מפני שאני חיה בארץ קטנה, הרצון שלי להתחפש חריף שבעתיים.

השבוע נתקלתי בתצלום. החבר הראשון שלי ואני עומדים בראש הנקרה, בגבינו לשלט המציין את המרחקים לערי הבירה של לבנון וישראל. אני פוזלת אל ביירות, הוא מחייך אל ירושלים. אני זוכרת את קימוט הלב שחשתי כבר בנעוריי בכל פעם שהרחקתי את מבטי אל מעבר לגדרות: אח, לוּ רק יכולתי לחצות ברגל את הגבולות, לצלוח ברכב את המעברים, לשוטט ללבנון, לנדוד בסוריה, לתעות בירדן. ישראל זעירה גם כי אי אפשר לנסוע ברכבת בקו חיפה־ביירות־טריפולי כבימי המנדט הבריטי.

אם לא די בזה, הרי שכאמא לילדים, זערוריות הארץ ניכרת כפליים בהתקרב סיוט הסיוטים של הקיץ: החופש הגדול. השאלה, "מה לעשות ולאן לצאת", נעשית אז לי שקולה בחשיבותה לשאלת משמעות החיים.

קשה לבוא אלי בטענות בעניין הזה. קמפיין "דווקא עכשיו" מעודד את הפשטות הציונית שבבחירת יעדי תיור ישראליים, אבל אף מילה על המחירים הרצחניים ללינת משפחה במקום הכי פשוט - לא וילה מפונפנת או "צימר אקסקלוסיבי מפנק". לינה תחת כיפת השמיים אינה כיף אדיר לסובלים בחום, וגם ביקור מבטיח בן שעה־שעתיים בשמורת טבע סמוכה לבית, מידרדר לחוויה מהגיהינום. הרי אם כבר נחשף אצלנו מעיין סודי, שני מטרים מרובעים גודלו ושני אנשים יודעים על קיומו, מייד יימצא הגבר שיצלם, יתעד וינפיק ספר על הביצה הטובענית המיניאטורית. חיש מהר תכבוש את השטח שורת ג'יפאים, תדרוס כל משעול ושביל, והטבילה הנעימה שהובטחה תהיה לחוויה נדירה. גם משפחת הנחשים האימתנית המשתכנת זה דורות בקרבת האטרקציה המימית, תנוס על נפשה כל עוד רוחה בה.

"עד שלא קורה נס ופותחים את השמיים, אני לא יוצא מירושלים", אמר לי שלשום הסַפָּר בתור לקופה במכולת. בינתיים, עד שיקרה הנס ואוכל לנסוע למקומות רחוקים ולהעמיד פנים שאיני גלית, אני הולכת ברגל ממקום למקום, חמושה במשקפי שמש ובטקטיקות לחמיקה מגלגל הרקיע הבוער. אני מרימה את הראש לשמיים - בשבוע האחרון מַלאה תקרת העיר רחפנים - ומתפללת שהסגר החיצוני יוסר ונוכל לצאת ולהעמיד פנים, ולוּ ליום אחד, שאנחנו איננו אנחנו.

"תגידי", חייך הספָּר, "מה עם איזו תספורת לקיץ?"

גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר

צילום: גל חרמוני

השעיית המציאות / יונתן שגיב

סטוק ניואינגטון, לונדון, 16.6.20, 8:00

בקרוב יגיע לקיצו הפרויקט הזה, והבנתי שעדיין לא כתבתי על חלומות. או על סיוטים. או על כמה קשה לי בזמן האחרון, מאז שהעולם השתנה, להבדיל בין חלומות לסיוטים, שממשותם חזקה יותר מתמיד.

גם היום, כמו פעמים רבות בשלושת החודשים האחרונים, התעוררתי בשש בבוקר כאילו מישהו משה אותי באחת מעומק באר אפלה. הלב שלי דפק כמו תופי מלחמה, כמו קריאות שבטיות של קינה, ולמען האמת, בלי ״כמו״ ובלי דימוי ומטפורה, כי הפחד הטהור שאחז בי בקימה נבע מהלמות הגוף עצמו, מתוך תיפוף בּוּ־בּוּם, בו־בום, בו־בום, שהרעיד את כל האיברים, שתבע לעצמו את כל־כולי גם במצב הערות לאור היום, עד שהגוף נרגע, עד שחִלחלה ההכרה ששום דבר לא קרה, עד שהשקט חזר לגוף והחרדה שככה.

תהליך ההתאזנות הזה היה מהיר הבוקר. היו נחוצות לו רק דקות מעטות. לא כמו בחודשים הראשונים לסגר, כשהשינה עצמה היתה אחרת. שינה עמוקה וטרופה. מבוך של תשוקה, געגועים ואימה. גדושת חלומות על מגע, על חיבוקים ונשיקות, על התמזגות ואובדן בקהל ענקי צפוף, במועדון, במסיבה, ברחובות, ברכבות, על אויבים שמסתתרים בקהל, שרודפים במסדרונות, שמתפרצים מתוך הגוף.

באותם חודשים השינה היתה מלכודת, הזמנה מפתה למפלט יחידי ממציאות מבעיתה, שהתגלה במהרה ככלוב צללים שאינו נותן מנוחה. ובכל זאת, לא הסיוטים הם שהילכו עלי אימים, אלא היקיצה אל עולם ממשי הדומה דווקא לסיוט שאין ממנו קימה. ״יש חדשות טובות?״ הייתי שואל את רביד בבוקר, על כוס קפה, כשהלב עדיין הולם בו־בום, בו־בום, בו־בום, והוא היה נד בראשו לשלילה ומראה לי את הגרף.

עכשיו העולם נחווה כמוכר יותר, והסיוטים התמעטו, אבל הגבולות התוחמים בין מציאות לחלום עדיין מטושטשים אצלי. בכל פעם שאני חושב שהעולם חזר לקדמותו, אני מבין עד כמה הכל השתנה: בתי ספר נפתחים ואז נסגרים עם כל מקרה הדבקה; כל קנייה בחנות מחייבת עמידה ארוכה בתורים משתרכים; האנשים בסופרמרקט נראים לי כמו יצורים מן העתיד - הם בוחנים אותי בעיניים נוקבות מעל מקור שחור שבקצהו שסתום.

ובלילות אני צופה בסדרות. הדמויות מתחבקות, מתנשקות, יושבות וסועדות במסעדות ללא חשש, בפנים גלויות. בתורת הספרות מדברים על עקרון השעיית הספק, שלפיו ההזדהות שלנו עם יצירה בדויה מתאפשרת מכיוון שבזמן הקריאה אנחנו מקבלים את מעשה הבדיון כאמת, במקום להטיל בו ספק כמעשה מדומיין. והנה, כדי שאוכל לחוש הזדהות כלפי הסדרות שאני רואה, אני מוצא את עצמי עושה את ההפך הגמור. אני משעה את המציאות עצמה כדי להזדהות עם עולם בדוי שאינו משקף עוד את הוויית החיים, מתוך חלום על ימים רגילים שיחזרו, בתקווה, ואולי לא ישובו לעולם.

.

יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)