לפני שמתחילים לדבר על חזרת הכדורגל האנגלי לפעילות - מחר (רביעי), בדיוק 100 ימים אחרי שנגיף הקורונה שלח גם אותו לפגרה מאולצת - צריך לחזור למקום שבו היה הכדורגל האנגלי כשכל הבלגן התחיל.
בדומה לכל דבר בממלכה, והודות לגישה המתירנית מדי של ראש הממשלה בוריס ג'ונסון, גם הכדורגל האנגלי היה בסוג של הכחשה כשהנגיף החל להכות בעוצמה ברחבי אירופה.
ב־9 במארס לסטר סיטי עוד הביסה את אסטון וילה במשחק ליגה שנערך לעיני יציעים מלאים, ויומיים אחר כך ליברפול אירחה את אתלטיקו מדריד באנפילד, בשמינית גמר ליגת האלופות, במה שהיה אחד ממשחקי הכדורגל האחרונים ביבשת שהתקיימו עם קהל, והאחרון באי הבריטי. 51 אלף אוהדים אנגלים ו־3,000 ספרדים הצטופפו ברחובות, בפאבים וביציעים, מה שבדיעבד סימן את המשחק הזה כמשמעותי בהתפרצות המגיפה, וככזה שהיה אחראי למותם של אזרחים רבים. היום ידוע שגם בזמן אמת אנשים שאלו את עצמם אם בטוח להמשיך ולשחק כך כדורגל.
המעבר החד בין הכחשה להבנה היה מהיר מאוד. באותו שבוע דווח שמנג'ר ארסנל מיקל ארטטה, ושחקנה של צ'לסי, קאלום האדסון־אודוי, נדבקו בנגיף, ושתי הקבוצות נכנסו לבידוד. מצב החולים והמתים במדינה רק הלך והחמיר, ג'ונסון חלה אף הוא, ואחת המסקנות הברורות שהוליד המצב הזה הוא שכדורגל לא יהיה כאן בזמן הקרוב.
בשבועות הראשונים אף אחד לא העז לחשוב על חידוש העונה, היו אפילו דיווחים על סיומה בטרם עת, אך ככל שעברו הימים והעקומה שוטחה - גם הכדורגל חזר לשולחן הדיונים. ובשולחן הזה, לכל אחד היה מה לומר. היו התומכים שדרשו לחדש את העונה מטעמים כלכליים, והיו המתנגדים. שחקנים מודאגים כמו טרוי דיני מווטפורד וגלן מארי מברייטון הביעו חשש לבריאותם, והבהירו למקבלי ההחלטות שהחזרה חייבת להיות הדרגתית, זהירה, מחושבת, ובעיקר בטוחה ונטולת סיכונים.
לא במקרה האנגלים חוזרים אחרונים מבין הליגות הגדולות, אחרי גרמניה, ספרד, איטליה (שחזרה עם הגביע) ופורטוגל. עבורם, החזרה היתה פרויקט שכונה "Project Restart", שכלל כמה שלבים שהתחלפו בהדרגה ורק לאחר שהשטח היה נקי. בשבוע שעבר, אחרי שכל שלבי החזרה לאימונים הסתיימו בהצלחה, הגיעו 20 הקבוצות להסכמה בנוגע לשלב האחרון: החזרה למגרשים.
קצת עובדות וסימני שאלה
ובשלב הזה, הכדורגל יהיה שונה בתכלית ממה שהיה לפני מציאות הקורונה. 92 המשחקים שנותרו יתקיימו כולם ללא קהל בששת השבועות הקרובים, ומספר האנשים שיזכו להיכנס לאצטדיון יהיה מוגבל. 37 אנשים מכל קבוצה על כר הדשא, 222 ביציעים, מתוכם 25 עיתונאים ו־15 שדרי רדיו. לא יהיו מביאי כדורים, אלא קונוסים שפזורים ברחבי המגרש ועליהם כדורים שעברו חיטוי. יאסרו כמובן לחיצות ידיים, מאמנים יוכלו לבצע חמישה חילופים בכל משחק, והשחקנים יעברו שתי בדיקות קורונה בשבוע ויחזיקו כרטיס מגנטי שיאשר שהם אכן אובחנו כשליליים.
האנגלים מכינים את עצמם להרבה סימני שאלה, שיזכו לפתרון ככל שיחלוף הזמן. כרגע אף אחד לא יודע להגיד אם יתרון הביתיות יאבד מערכו כפי שקורה בגרמניה, כיצד יתמודדו המנג'רים עם הזכות לבצע חמישה חילופים, האם הקהל יהיה מעורב במשחקים בדרך כלשהי, איך קבוצות יחגגו, כיצד השחקנים ייראו, והאם ייתכן שהשידור הטלוויזיוני יצליח לספק אווירה סבירה?
למעשה, רק דבר אחד נראה ברור ערב החזרה: ליברפול תהיה אלופה. באופן אבסורדי, הקבוצה של יורגן קלופ תהיה האלופה שמוכתרת בתאריך המאוחר ביותר מאז ומעולם, אך לצד זה היא גם יכולה להיות זאת שמבטיחה אליפות במחזור המוקדם ביותר. לצערה, כשהרגע הזה יגיע, הוא יגיע ללא האוהדים שלה. 30 שנה חיכו הם חיכו לאליפות הזאת, וכעת ייאלצו לחגוג בתנאים מגבילים מאוד. "אני מבטיח לכם שאם נזכה באליפות - תהיה תהלוכה", הרגיע המאמן הגרמני, "מתישהו תהיה, למי אכפת! כל מה שצריך זה יום אחד שבו מותר יהיה לעשות את זה, ואז נעשה".
שגרה ותקווה לעתיד טוב יותר
מלבד ליברפול והעניינים המנהלתיים שלה, הכל פתוח בשארית העונה הזאת. בהנחה שעונש ההרחקה של מנצ'סטר סיטי מהמפעלים האירופיים נשאר על כנו, הקרב על ליגת האלופות יכול להימתח מלסטר ועד לבנרלי וקריסטל פאלאס שבמקומות 11-10. ובקרב הזה, רק נזכיר, נמצאות טוטנהאם של ז'וזה מוריניו והארי קיין שחזר לכשירות; מנצ'סטר יונייטד שקמה לתחייה עם ברונו פרננדס ומקבלת בחזרה את פול פוגבה; צ'לסי הצעירה של למפארד; ארסנל שהיתה במומנטום חיובי לפני הפגרה; וגם הפתעת העונה, שפילד יונייטד, והחבורה הפורטוגלית של נונו בוולבס.
בתחתית המצב לא פחות מעניין. נוריץ' כבר עם רגל וחצי בצ'מפיונשיפ, ונדמה שמתוך אסטון וילה, בורנמות', ווטפורד, ווסטהאם וברייטון יגיעו שתי היורדות הנוספות. לאלה יש להוסיף גם את המאבק על מלכות השערים, שמורכב כרגע מג'יימי ורדי, פייר־אמריק אובמיאנג, סרחיו אגווארו ומוחמד סלאח.
כאמור - הדרך להזנקה המחודשת, שתביא סוף לאחת העונות המוזרות והמיוחדות בתולדות הליגה, לא היתה קלה בכלל. נדרשו מאמץ והקרבה מצד כל המעורבים, היו פחדים וחששות, ורבים מהם עדיין קיימים. אלא שכמו שהעצירה של הליגה העידה על המצב הקשה באנגליה, לחזרה שלה תפקיד חשוב מעבר לפן הספורטיבי. הפרמייר ליג מביאה איתה אופטימיות, נורמליות, סוג של שגרה ותקווה לעתיד טוב יותר. כי גם אם אין כרגע קהל במגרשים, יש לאנגלים כדורגל בטלוויזיה - את הכדורגל שלהם. במידה רבה, אין סימן טוב מזה לכך שהחיים חוזרים אט־אט למסלולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
