הורה צעיר שמחפש המלצה לספר ילדים באחת מקהילות ההורים והקוראים בפייסבוק, עלול למצוא את עצמו בבעיה רצינית. נתחיל בזה שקלאסיקות שעליהן גדלתי אני, כמו אגדות אנדרסן ומעשיות האחים גרים, יחד עם מיתולוגיות יווניות ורומיות- בטח בגרסאותיהם המקוריות - ירדו לחלוטין מרפרטואר ההקראה לילדים לפני השינה. כשכל עמוד מקרי מכיל התעללות, אלימות, מוות, או כל אלה גם יחד, הורים מוותרים על קריאתם בנימוק של "תכנים קשים ללא צורך". אלא שזה לא הנימוק היחיד.
על "הפיל שרצה להיות הכי" של פאול קור נכתב באחד הדיונים הללו שאינו מומלץ כי הוא "מעודד טרנסופוביה", על "בייגלה" נאמר: "תרבות האונס - מלמד שמותר להתעקש גם כשהיא לא רוצה", "איה פלוטו" הוא "אנטי־טבעוני, תפקיד הפרה הוא לא לייצר קצפת אלא להאכיל את עגליה", "דירה להשכיר" של לאה גולדברג הוא "שמנופובי וגזעני", "מיץ פטל" מלמד ש"הסקרנות חשובה מכבוד לפרטיות", ואילו "אורה הכפולה" של קסטנר "מעודד ציפיות לא ריאליות בקרב ילדים להורים גרושים". כל אלה ציטוטים אמיתיים - שמעוררים את השאלה, האם התקינות הפוליטית ריסקה את ספרות הילדים וכעת לא נותר ולו ספר אחד ראוי לקריאה? וכסופרת שכותבת גם לילדים, האם רק ספרים שמסוגלים לרצות את כולם יכולים להיכתב בתקופה הנוכחית?
מחברו של "יהושע הפרוע", הרופא והפסיכיאטר היינריך הופמן, המציא את דמותו ואת חבורתו המטורללת עבור בנו הפעוט, לאחר שמצא את ספרי הילדים בחנויות "מטיפניים ומשעממים"
ובכל זאת, כל הספרים המוזכרים הם רבי־מכר שממשיכים להידפס ולהימכר - "מיץ פטל" חוגג בימים אלה 50 שנה לצאתו ומכירות של כחצי מיליון עותקים - והם מצויים כמעט בכל ספרייה ביתית. חלק מההורים מספרים כי הם ממנפים את הקריאה לדיון ב"נושא הבעייתי"- אבל יש גם יצירתיים יותר, שלוקחים לעצמם את החירות לשכתב את המקור: בספר "האריה שאהב תות" למשל, כשאמו של האריה מכנה אותו "טיפש" - מה שנתפס בעיני הורים כ"מקטין ומתייג", הם משנים ל"עיקש"; בדומה לזה גם ב"ויהי ערב" של פניה ברגשטיין "ילדה לא טובה" הופכת ל"ילדה שובבה". "החתולה הכושית" בדירה להשכיר היא "חתולה שחורה ומגונדרת", וכדי שחלילה לא יירמז שפילפילון מתחיל לצעוד רק מתוך פחד מאביו, סיום השורה "אך הסוף היה מבהיל" משתנה ל"מצהיל", ובא לציון גואל, וצוהל.
גם אני הייתי רוצה לדעת מה בנותיי קוראות ורואות, אבל חרף מאמציי אני לא תמיד מצליחה. רק אתמול התוודעתי לחיבתה החדשה של בת ה־5 לסרטוני ליצני־אימה ביו־טיוב. בילדותי כל שנדרשתי היה להודיע להוריי מתי אחזור הביתה (ולכבד את השנ"צ), אבל בני דורי מחוברים לילדיהם, בוודאי יותר מאשר דור ההורים שלהם, ולא רק באינסוף קבוצות ווטסאפ. אנחנו הורים מטופלים, מכילים ומיועצים, ומתוך כוונות טובות מבקשים לגונן על ילדינו מפני צער מיותר.
לא פעם לפני מפגשי סופר בבתי ספר, רכזי התרבות מבררים איתי אם ספריי מכילים אלימות, מיניות או "תכנים מורכבים"; לפני כמה שנים, באחד מבתי הספר בשרון, הורים הביעו מחאה לקראת מפגש סביב ספרי "משהו פשוט מסובך" בטענה שאינו חינוכי (בית הספר דווקא גיבה את בואי בנחישות), ועל ספרי "ג'ורג'י" כתבה לי אחת האימהות שלצערה לא תאפשר לבנה לקרוא את הספר, משום שהוא "עצוב מדי ואין לו סוף טוב".
להזדהות עם שקרנים
אבל את הפחד מהשפעתה של המילה הכתובה לא המציאה ההורות החדשה. כבר בעולם העתיק ניסו לאסור את קיומם והפצתם של טקסטים מסיבות פוליטיות, דתיות וחינוכיות. גם ספר הפולחן "התפסן בשדה השיפון" של ג'.ד סלינג'ר נאסר לקריאה בחלק מבתי הספר כשהתפרסם מחשש שייטע בבני נוער זרעי מהפכנות ואנרכיה, ומעל "יהושע פרוע" תמיד ריחפה השאלה אם הוא ראוי להקראה לילדים, בשל אכזריותו. מעניין שדווקא מחברו, היינריך הופמן, שהיה רופא ופסיכיאטר, המציא את דמותו של יהושע ואת חבורתו המטורללת עבור בנו הפעוט, לאחר שמצא את ספרי הילדים בחנויות "מטיפניים ומשעממים". לצד יהושע המלוכלך נמצאים גם יובל המנוול והאלים, דרורית הפירומנית, עודד המתנודד וההרסני ועוד, כולם עושים מעשים קיצוניים וגם נענשים קשות. גם כאן ניצח הספר את חששות אנשי החינוך, והספר הוא רב־מכר בגרמניה כבר 150 שנה.
כך שדמוקרטיה מוחלטת בספרות הילדים - אין. לא כל ספר שילד יבקש הוא זה שיקראו לו, ולא תמיד הקראתו תהיה תואמת לכוונת המחבר: הורים מצנזרים, משכתבים ומגוננים על ילדיהם מפני תכנים קשים. אז איך ייתכן שבערב פסח אנחנו עדיין יושבים סביב שולחן הסדר, גם בחברת ילדים צעירים מאוד, וסיפורים על תינוקות המושלכים ליאור, ומותם של אחים בכורים, עוברים ללא קושי מיוחד? שלא לדבר על סיפורי בראשית שנלמדים כבר בכיתה ב', שמה אין שם - רצח אחים, אסונות טבע, ובהמשך מעשי אונס וגילוי עריות. המערכת החינוכית לא רק אינה מתלבטת אם ילדים מסוגלים להתמודד עם התכנים הקשים הללו - אלא חוגגת את קבלת התורה, שהופכת לחלק בלתי נפרד מהלימודים.
לפני שנים הורים מאחד מבתי הספר בשרון הביעו מחאה לקראת מפגש סביב ספרי "משהו פשוט מסובך" בטענה שאינו חינוכי, ועל ספרי "ג'ורג'י" כתבה לי אחת האימהות שלצערה היא לא תאפשר לבנה לקרוא את ספרי משום שהוא "עצוב ואין לו סוף טוב"
כתלמידה לשעבר, ברור לי שמערכת החינוך אינה רואה בשיעור תנ"ך שיעור בספרות, אלא בעיקר מקור היסטורי מסורתית ושיעור במוסר, ומובן שהטקסט התנ"כי קדוש וחלילה לנו מלשכתב אותו. מי לא זוכר כמה מסעיר היה בכיתה ד' לשמוע את המורה נאלצת לומר "זונה"? ולמי אכפת שזונה היא "רק מוכרת מזונות". באחד ממפגשי הסופר שערכתי, מורה אמרה לי, "ילדים אוהבים סיפורים טובים. לא פלא שהמקצוע האהוב ביותר בכיתה ב' הוא תורה - בגלל סיפורי בראשית". גם אני אהבתי את סיפורי בראשית, והאהוב עלי מכולם היה סיפור יוסף ואחיו.
האחים של יוסף עושים דברים איומים: הם מקנאים באחיהם הקטן והמועדף, שגם זוכה בכתונת פסים יפה והוא גם בעל חלומות, ואחד מתחביביו הוא לתאר לאחיו בפירוט כיצד הם משתחווים לו בחלומותיו. האחים מחליטים להיפטר ממנו, משליכים אותו לבור ונוטשים אותו, מכתימים את הכתונת בדם של עז ששחטו, וגם משקרים לאביהם שנטרף. ממה ילדים יכולים ליהנות בסיפור פשע מתוכנן ומזעזע שכזה?
סליחה, ממה לא? מי לא חלם להיפטר מאחיו הקטן והאהוב? זו הרי התגשמות הפנטזיה המושלמת! כשהייתי בת 5 נולדה לי אחות קטנה. היא היתה כה חמודה, עד שבביקור בסופרמרקט איתה ועם אמא שלי הצעתי להשאיר אותה על המדף למכירה - מישהו בוודאי ייהנה ממנה! אני מניחה (ומקווה) שלא רק אני מזדהה עם האחים של יוסף, לפחות עד שהם מגזימים. אבל לא רק עם האחים אנו מזדהים. כי יוסף אולי יהיר ומרתיח, אך נדמה שהוא לא פועל מתוך רוע - אלא מחוסר רגישות, ובעיקר מתוך רצון נואש של אאוטסיידר להיות חלק מהחבורה. מי לא ניסה אי פעם להיות אהוב - ויצא לו הכי עקום שיש?
קנאה, רצון להיות אהוב, תחושת נחיתות מול העדפה הורית הם אינם רגשות שאנו מתגאים בהם. ילדים כמהים להכרה ברגשותיהם המורכבים, הם צמאים לדעת שהם לא היחידים בעולם שמקנאים, שפוחדים, שרוצים להיות אהובים. אני מניחה שבתקרית הסופרמרקט זכיתי לתשובה "זה לא יפה" (וסליחה, יערה). אבל הסיפור המקראי לא אומר מה יפה ומה לא. בדרכו הלא דידקטית הוא מציג גיבורים במלוא חולשתם ובטעויותיהם, ומאפשר לקורא לגבש את קולו הביקורתי. ההזדהות הרגשית, שהיא כמעט טיפולית בעיניי, היא מקור הנאה מרכזי של הקורא הצעיר מהסיפורים הללו.
חינוך, זה כל הסיפור
ד"ר קלמן קפלן, יהודי שמגדיר את עצמו חילוני, הוא פרופסור לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת אילינוי. בראיון שערכה עימו איילת גונדר־גושן, הוא טוען שבעוד הפסיכולוגיה הקלאסית מסתמכת על מיתוסים יווניים טרגיים, סיפורי המקרא מציעים אופציה למקור ספרותי אופטימי בהרבה. לדוגמה, מול תסביך אדיפוס, העוסק ביחסי אב ובן, אך מסתיים בצורה אפלה וקשה - הבן שהורג את אביו כדי לשכב עם אמו, מציע קפלן את סיפור עקידת יצחק, שעוסק גם הוא ביחסי אב ובן, אך מסתיים בטוב. האופטימיות, לדבריו, עבור המטופל, היא מכרעת. "גיליתי שהדת מתעסקת בנפש האדם לא פחות מהפסיכולוגיה", אומר קפלן, "אלא שמדע הפסיכולוגיה מסרב לקחת את הדת ברצינות, והדת, מצידה, רואה במדע תופעה חולפת. ההפרדה הזו מגוחכת. התנ"ך מכיל את כל מצבי הנפש האנושית. לעקרת בית דיכאונית מניו יורק יש הרבה מה ללמוד מהעוצמה של איוב".
כששאלתי את בתי למה לדעתה לומדים תנ"ך בבית הספר, היא השיבה: "שנהיה דתיים יותר, לא?" מה שמבהיר שלאישיות המורה לתנ"ך ולאופן שבו הוא מלמד יש משמעות מכרעת, וכך גם המקום שניתן לסוגיית האלוהים. עם זאת, ברור שהמערכת הלימודית שמה בראש העדיפויות את המשמעות החינוכית: מה מותר, מה אסור. האומנם יש לסיפור יכולת השפעה חינוכית על עולמו של הילד?
במחלקת מדעי ההתנהגות באוניברסיטת טורונטו נערך ניסוי שמבקש לענות על השאלה הזו – ובמקרה הזה, האם סיפור יכול להשפיע על ערך אמירת האמת, ואלה עיקריו:
בחדר ישב החוקר מטעם הניסוי. בכל פעם נכנס ילד אחד וישב בגבו אליו. בשלב הראשון שיחק החוקר עם הילד משחק שבו השמיע לו צליל של צעצוע, והילד היה צריך לנחש מהו. בצליל "האו האו" ניחש הילד "כלב" ועל צעצוע שהשמיע "דינג דונג" השיב "פעמון". כעת החוקר אמר לילד שהוא משאיר עוד צעצוע על השולחן ויוצא לרגע מהחדר - אבל שלא יציץ. מובן שהיה מי שהציץ.
כששב החוקר לחדר - הוא סיפר לילד אחד משלושה סיפורים בנושא האמת: "פינוקיו"; הילד שצעק "זאב, זאב" או סיפורו של ג'ורג' וושינגטון ועץ הדובדבן. בארץ הסיפור מוכר פחות - אבל באמריקה אין מי שלא מכיר את האגדה על ג'ורג' וושינגטון הילד שקיבל מאביו גרזן במתנה, ולמרות האיסור להשתמש בו – ממרה את פיו של אביו וכורת את עץ הדובדבן האהוב שבגינה. כשאביו הזועם שואל אותו אם ידו במעל, מישיר אליו ג'ורג' מבט ועונה במשפט שהפך למיתולוגיה: "איני יכול לומר דבר שקר". אביו משבח את כנותו ששווה יותר מאלף עצים, וכעסו מתפוגג.
מטרת הניסוי היתה לברר אם ולמי מהסיפורים ששמעו הילדים תהיה השפעה על תשובתם כשיישאלו אם הציצו בצעצוע. החוקרים הניחו שהילדים בקבוצת "זאב, זאב" הם שיודו - בשל העונש החמור על השקר. למרבה ההפתעה – דווקא ילדי קבוצת "ג'ורג' וושינגטון" באופן גורף הם שהודו שהציצו.
מה שהדגים הניסוי, וזו גם עצה טובה להורים ובכלל ליחסי אנוש, הוא עד כמה משמעותי חיזוק הערך החיובי על פני העונש על הטעות.
בדומה לסיפור המקראי, גם ג'ורג' מוצג בחולשתו כשהוא מתפתה למעשה האסור, ועובר מהפך כשהוא מודה באמת. גם את יוסף אנו מלווים דרך חולשתו וטעויותיו מול אחיו, אך גם עדים לשינוי שמתחולל בו כשהוא לומד לראות את האחר - ובזכות זאת גם מתקן את יחסיו עם האחים. בדומה לרבים מסיפורי המקרא, המתכתבים עם ניסיון חייו של הילד: סיפורי אחים, הורים וילדים, גם סיפורו של ג'ורג' מוכר לעולמו של הילד. אני משוכנעת שבכוחם של סיפורי המקרא להשפיע על ערכים חינוכיים בקרב הקוראים, בוודאי על הצעירים שבהם. באופן אישי משונה לי להודות בכך.
לשרוד מתחת לרדאר
השתעממתי בשיעורי תנ"ך, בבגרות נכשלתי ורק לקראת הבגרות השנייה, כשלמדתי לבדי, גיליתי את קסמו של הטקסט התנ"כי. יש לי ביקורת על המערכת החינוכית גם כאמא וגם כסופרת שמבקרת בבתי ספר, ההוראה עדיין פרונטלית ברובה, מערכת השעות כמעט לא השתנתה. אבל באופן אבסורדי, מתוך דברים רבים שהיו אמורים וצריכים להשתנות, אני דווקא מקווה שלימודי התנ"ך לא ייפגעו. כי כמעט בלי כוונה, מתחת לרדאר, סיפורי המקרא הם אחד מהמקורות הספרותיים הבודדים שבהם המבוגר סומך על הילד שיידע להפריד בין מציאות לדמיון, שהסיפור לא "יכניס לו רעיונות לראש" ושבכוחו להתמודד גם עם תכנים מורכבים.
בספר "מדריך הרפתקה לספרי נוער" בהוצאת אוקיינוס, מצטטת עטרה אופק מתוך נאום שנשאה נטלי באביט, מחברת "מעיין הנצח": "אין שום כוח עלי אדמות שיכול להגן על ילד מפני החיים. לא משנה מה יעשו למענו, לא משנה כמה יאהבו אותו, כמה יחנכו אותו... מעצם היותו אדם נגזר עליו לסבול בדידות, אכזבה, כעס, ייאוש, בלבול וכאב... המכאובים האנושיים האלה יהיו משותפים לו ולכל ילד אחר בעולם, פשוט כי כולנו בני אדם. למרבה המזל, זה לא הדבר היחיד שמשותף להם. עוד משותפים להם השמחה והאושר... לכן אני חושבת שיצירת ספרות, ובייחוד כזו המיועדת לילדים, צריכה להציג את המציאות כמות שהיא: עירוב של אושר ושל צער, של דברים פתירים ושל דברים בלתי פתירים, של הפשוט ושל המסובך".
אין כל ספק שהורים שבוחרים לוותר על קריאת ספרים או לשכתב אותם, עושים זאת מתוך כוונות טובות. בבגרותם הם רואים בהם מסרים שלא בהכרח ראו כשקראו אותם כילדים. אבל את הספרים האלה הם זוכרים. ספר שאנחנו זוכרים, גם אם בכאב או בעצב, הוא ספר שפעל את פעולתו הנכונה על הנפש. ואם אפשר להתנסות בכל אלה באמצעות סיפור, שהוא מעשה אמנותי, לצד אבא ואמא, במקום המוגן - זו בעיניי, כאמא וככותבת, רק מתנה שביכולתנו וגם מחובתנו להעניק להם.
דקלה קידר היא סופרת, תסריטאית ומלמדת כתיבה. פרסמה ספרים למבוגרים, לנוער ולילדים, כלת פרס ראש הממשלה לספרות עברית ופרס דבורה עומר לספרות ילדים ונוער
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו