37 שעות ארך הניתוח של סמל יאיר לוי. ברמב"ם לא ביצעו מעולם ניתוח מהסוג הזה, שבו נכרת גידול מהאגן ואחר כך נעשה שחזור ביולוגי. 12 רופאים, 14 אחיות, שבעה צוותים ממחלקות שונות בבית החולים.
לוי (20), לוחם חיל הים, חלה בסרטן בעצמות האגן: 14 סנטימטרים היה אורך הגידול שהוצא מגופו. במשך חודשים ארוכים סבל מכאבי תופת באגן ובגב, התלונן שוב ושוב בפני הרופאים הצבאיים, קיבל משככי כאבים והפניות שונות לבדיקות - אבל לא אובחן והמשיך לשרת על ספינת הדבור. עד שהתמוטט בביתו.
עכשיו, כשהוא בשיקום ממושך מהניתוח הקשה, מדבר יאיר על השנה הקשה בחייו, שבה נלחם בצבא, נלחם על חייו - וניצח.
הוא גדל בשכונת רמת אלון שבחיפה, אח לדורון (25) ולקירי (16). בפברואר 2018 התגייס לחיל הים ועבר טירונות והכשרה לתפקיד לוחם בספינת סיור דבורה ("דבורן").
"בסוף ההכשרה, במאי, היה לנו שבוע שטח. זה אומר שאתה מפליג לאורך החופים, מצפון עד דרום, שבוע שלם בסירת גומי קטנה. זה היה שבוע מאתגר, ושם התחלתי להרגיש בפעם הראשונה כאבים חזקים בכל פעם שהיתה 'טריקה' של הסירה על המים.
"גמרתי את שבוע השטח עם כאבים מטורפים באגן ובגב התחתון. התלבטתי אם לצאת למסע המסכם, מסע רגלי של 17 קילומטרים, אבל לא רציתי לוותר. עשיתי את זה במאמצי על.
"אחרי ההכשרה הוצבתי כמכונאי בפלגה באשדוד, שעיקר הפעילות שלה בגבול הימי עם עזה. מהרגע הראשון הרגשתי סיפוק אדיר. היתה לי מוטיבציה גדולה להצליח ולתת מעצמי כמה שיותר. אבל הכאבים לא פסקו. החלטתי לגשת לרופא בבסיס, והוא שלח אותי לבדיקות. אבנים בכליות, אולטרה־סאונד של מערכת השתן. לא מצאו כלום.
"למרות הכאבים, התעקשתי להשתתף בכל פעילות. היה הרבה אקשן. אתה יושב עם עוד 11 לוחמים בתוך ספינה די דחוסה, שעות ארוכות ברצף, עם שכפ"ץ, קסדה, אטמים באוזניים, והנשק האישי מוכן לכל תרחיש. היו לנו אירועים של ירי אזהרה בגלל ספינות דיג פלשתיניות שיצאו מגבול המים של הרצועה, היו אירועים שזרקו עלינו סכינים ומתכות כבדות. בכל יום קרה משהו".
בשלב מסוים איבד יאיר את התחושה ברגל ימין והחל לגרור אותה. הרופאים הצבאיים רשמו לו אינספור משככי כאבים. "הוא לקח כמות מטורפת של תרופות", מספרת אמו, ענבל (48), שלא משה ממנו לרגע. "היו לו ממש קוקטיילים, והוא היה בולע אותם בכל פעם שהיתה לו התקפה של כאבים.
"כשהוא חזר הביתה בסופי שבוע, הייתי נכנסת לחדר שלו ואומרת לו, 'יאיר, ריבונו של עולם, התרופות האלה יהרסו לך את הכבד. תתעקש עם הצבא על בדיקות!'. בכל מוצאי שבת הייתי לוקחת אותו לרופא תורן בעיר, ונתנו לו זריקת וולטרן כדי להרגיע את הייסורים שלו.
"המפקדים של יאיר האמינו לו. הם היו מדהימים, גם הלוחמים שאיתו. אבל ההתנהלות של הרופאים הצבאיים היתה לא רצינית, לא אחראית, מרגיזה, מזלזלת. אני לא למדתי שבע שנים רפואה, אבל אם בא אליך לוחם שגורר רגל, זה צריך להדליק נורה אדומה".
יאיר: "היתה פעם אחת שהתפרצתי על הרופא בבסיס. אמרתי לו, 'חאלס, תטפלו בי כבר'. הוא אמר לי, 'אל תרים עלי את הקול, כי אוציא אותך מהמשרד'.
"לא באתי להוציא גימ"לים. לא באתי כדי להתחמק מפעילות. באתי כי היו לי כאבי תופת. היה אפשר להקטין את הנזק אם היו פועלים מהר ושולחים אותי מייד לסי.טי או ל־MRI. אני לוחם, נותן את החיים שלי למדינה, והרופאים מתקמצנים על צילום?"
שמונה חודשים של סבל נדרשו עד שיאיר קיבל תור לסי.טי במרפאה הצבאית בצריפין. התור הוקדם לינואר 2019, אחרי שיאיר התמוטט כשיצא עם חבריו להופעה בתל אביב בסוף שבוע. "לא הצלחתי לעמוד על הרגליים", הוא מספר, "החברים שלי פשוט נאלצו לסחוב אותי על הידיים".
"הסי.טי הראה שיש לו בלטים בגב העליון", אומרת ענבל. "בפועל כאב לו בכלל בגב התחתון, עם הקרנה חזקה לרגל ימין. הרופא בבסיס באשדוד ראה את התוצאות ואמר לו שילך לעשות פיזיותרפיה, ושל־40 אחוזים מהאוכלוסייה יש בלטים בגב. אמרו לו שזה לוחץ על העצבים, ושזה כנראה יכאב לו כל החיים".
יאיר המשיך לסבול. "היו לי כאבי תופת, לא יכולתי לצאת יותר לים מרוב סבל. בכל 'טריקה' של הספינה חשבתי שאני מת".
אמו לא ידעה את נפשה. "לא יכולתי לראות אותו ככה. חוסר האונים שלו מול המערכת הטריף אותי. חודש אחרי הסי.טי החלטתי שדי, שאני לוקחת את
הסי.טי שלו לרופא פרטי, אורתופד מנתח מחיפה. הרופא שלח אותנו מייד לבדיקת MRI. אמרתי ליאיר, 'לך לרופא הצבאי ותן לו את המכתב מהאורתופד, תגיד שאתה דורש הפניה דחופה ל־MRI'".
יאיר: "הלכתי לרופא בבסיס, והוא אמר שאני חייב לחזק את השריר. הציע שאעמוד בספינה בזמן הטריקות, ואז השריר יהיה בפעולה, וזה פחות יכאב. השיא היה שאמרו לי, 'לפני MRI, תעשה 12 טיפולי פיזיותרפיה'".
ענבל: "ליאיר היה אז מפקד חדש, סרן עומר טוויטו. דיברתי איתו, והוא החליט להילחם עם יאיר. במשך כמה חודשים הוא הלך לרופאים הצבאיים וביקש מהם שישלחו את יאיר ל־MRI. אחרי הלחץ שלו, קבעו לנו תור ל־MRI ב־9 ביולי.
"יומיים לפני הבדיקה, יאיר צלצל מהבסיס ואמר לי שהוא לא יכול להגיע לחדר האוכל מרוב כאבים. שהוא לא יכול אפילו להתקלח. ביום שישי הוא הגיע הביתה והתמוטט. הצרחות שהוא צרח אז היו חזקות יותר מצרחות של אישה בזמן לידה. ואני שומעת אותו סובל, בוכה מכאבים, ונקרעת".
יאיר: "ביום ראשון נסענו לבדיקה בצריפין, זה היה סיוט. כל קפיצה בכביש - כאבים איומים. בזמן הבדיקה הם נאלצו להפסיק כמה פעמים, בגלל הכאבים הנוראיים".
תוצאות הבדיקה הגיעו אליהם אחרי יומיים: "יש ממצא".
ענבל: "לא ידעו אם זה גידול, משהו דלקתי או זיהום. הצבא שלח אותנו לבדיקות במיון ברמב"ם, עשו לו בדיקות דם וקבעו שאין לו זיהום. אמרו שהוא צריך לעשות עוד MRI, כי הבדיקה הראשונה היתה בלי חומר ניגוד. שוב שלחו אותנו לצריפין, כי הוא חייל.
"לפני ה־MRI השני הצבא החליט שהוא צריך לעשות עוד סי.טי באיכילוב. הוא נסע לשם, חיכה וחיכה, ובסוף התייאש ועזב בלי לעשות את הבדיקה".
שבועיים אחרי ה־MRI הראשון, עבר יאיר עוד בדיקת MRI בצריפין. "לקח להם שעתיים להשלים את הבדיקה, כי לא הצלחתי לשכב על הגב מרוב כאבים. כשיצאתי מהבדיקה, נפלתי על המדרגות. אמרתי לאמא שלי, 'זה הסוף. אני לא יכול יותר. אני מרגיש שהחיים שלי נגמרים'".
ענבל: "למחרת, יום חמישי, הגיעו התשובות. הפעם ראו שזה לא זיהום, אלא סוג של גידול באגן. נסענו מייד לרמב"ם, והם שלחו אותנו לביופסיה. שם פגשנו בפעם הראשונה את ד"ר דודי ניקומרוב, מנתח בכיר ביחידה לאורתופדיה אונקולוגית. נכנסנו אליו בחרדה גדולה, והוא מייד הרגיע אותנו. אמר שיהיה בסדר. שמה שזה לא יהיה, יש טיפול. אחר כך שחררו את יאיר הביתה.
"ביום שישי נסעתי עם התוצאות של ה־MRI ושל הסי.טי לפגישה עם רופא פרטי מומחה לאונקולוגיה. יאיר סבל מכאבים קשים ולא לקחתי אותו איתי.
"הרופא הסתכל בבדיקות ואמר מייד: יש גידול ענק של 14 סנטימטרים באגן הירכיים הימני. הוא הסביר לי שזה סרטן אלים ומסוכן מאוד, ושכבר בינואר היה אפשר לראות את הגידול מציץ. כלומר, שמי שעשה את הפענוח של הסי.טי, כנראה אורתופד בצבא, פספס".
ביום ראשון הגיעו תוצאות הביופסיה לבית החולים רמב"ם. ד"ר ניקומרוב הזמין אותה ואת יאיר להגיע אליו בדחיפות.
"התברר שליאיר יש גידול מסוג 'יואינג סרקומה'. זה נפל עלינו בבום. אמרתי לעצמי: 'אני נחושה ברבאק. הילד שלי עומד להיות בריא, ולא מעניין אותי שזה סרטן. יאיר שלי יהיה בריא'".
בתחילת אוגוסט אושפז יאיר במחלקה האונקולוגית בבית החולים רות לילדים ברמב"ם. הוכן לו פרוטוקול טיפולים, שכלל 14 טיפולי כימותרפיה ו־30 הקרנות. "זה היה נס שלא התגלו אצלו גרורות", אומרת ענבל.
יאיר: "כשאמרו שיש לי סרטן, הייתי בהלם. לא הייתי מוכן לזה רגשית. הרי בכלל חשבו שיש לי בלטים בגב. רציתי לצרוח. רציתי שייתנו לי כמה ימים של חופש, שקט בבית, סוף שבוע אחד, ואז להתחיל את הטיפולים. אבל ד"ר סרגיי פוסטובסקי המדהים, סגן מנהלת המחלקה, אמר לי, 'אין שישי־שבת לנוח. אין לצאת עם החברים לשתות קצת. אתה נכנס מייד לטיפול, הסרטן גדול'.
"באותו רגע הבנתי שזהו, אני לא אהיה לוחם יותר. ואיך אני מגיע למלחמה של חיי? כשאני מותש מהקרבות עם הצבא שישלחו אותי לבדיקות, ועייף מהכאבים הבלתי פוסקים.
"זה לא קל לאבד את השיער שלך, שפשוט נושר בגלל הטיפולים. זה לא קל שפתאום דוקרים אותך, אני שונא מחטים. אבל יותר מהכל, רציתי לחיות. זה מה שהחזיק אותי.
"בימים הראשונים אחרי שאושפזתי בא לבקר אותי המפקד שלי, עומר, שהיה תמיד לצידי ותמך בי. הוא הגיע עם מפקד פלגה 916 והחברים שלי הלוחמים, והם העניקו לי את דרגת הסמל. זה מאוד ריגש אותי וחיזק אצלי את התחושה עד כמה חיל הים הוא משפחה גדולה ומחבקת".
הטיפול המאסיבי נמשך כחצי שנה. יאיר התאשפז בכל פעם לתקופה של שבוע, עבר טיפולים, נשלח למנוחה של כמה ימים בבית - וחזר לטיפול נוסף.
"ד"ר ניקומרוב ליווה אותנו כל הזמן", אומרת ענבל, "הוא לא הפסיק לשוחח עם יאיר מלב אל לב, להסביר לו כל דבר, לעבור את זה איתנו ביחד. הוא מלאך בלבן. לאורך כל הדרך הוא היה כל כך אנושי, כל כך מרגיע ותומך וסבלני".
היא עצמה נאלצה להפסיק באופן זמני את עבודתה כמתווכת נדל"ן. "אני לא יודעת מה הייתי עושה בכל התקופה הזאת בלי העזרה של אבא שלי, יצחק, ושל בן זוגי לשעבר, איילון מרקוס, אבא של בתי קירי, שגידל את יאיר מגיל צעיר. גם הקולגות שלי מתחום הנדל"ן והחברות הקרובות תמכו בי".
סרקומה היא מחלה ממארת נדירה. סרקומה על שם יואינג היא נדירה במיוחד ומתאפיינת, בין השאר, בכך שהיא אלימה מאוד ותוקפת חולים צעירים. כשהיא מופיעה בעצמות האגן, הטיפול הניתוחי מורכב יותר, הסיכון לסיבוכים גדול יותר והתוצאות טובות פחות. אבל אחרי טיפולי הכימותרפיה וההקרנות שיאיר עבר, התברר שממדי הגידול קטנו, ושאפשר לנתח. עכשיו עמדו הרופאים בפני דילמה: האם לבצע כריתה של הגידול באגן, מה שיגרום לקיצור של הרגל, או להוסיף ניתוח נוסף של שחזור העצם - ואם כן, איזה סוג של שחזור: שחזור ביולוגי, שהוא מתקדם יותר, ונעשה באמצעות שתל עצם שנלקח מגופו של המטופל - או שתל מתכתי?
לדברי ד"ר ניקומרוב, במרבית המרכזים הרפואיים בעולם לא מבצעים שחזור לאחר כריתה של סרקומה באגן. גם כשמתבצע שחזור, זה אינו שחזור ביולוגי, בגלל המורכבות הרבה והסיבוכים הכרוכים בכך - זיהומים או כישלונות מכניים של השחזור.
"הסתכלתי לד"ר ניקומרוב בעיניים", אומרת ענבל בהתרגשות, "והעיניים של הרופא המופלא הזה שידרו לי שהכל יהיה בסדר. סמכנו עליו במאה אחוז. הוא אמר לי, 'אני אלחם על כל עצב ועצב של יאיר, ואביא אותו לרמת התפקוד הכי טובה שניתן'. ואז יאיר החליט שהולכים על כל הקופה. הולכים על הניתוח הקשה והמורכב יותר, עם השחזור הביולוגי".
זה היה ניתוח ענק, שהעמיד את בית החולים על הרגליים ודרש תיאום מדויק בין מחלקות רבות: בנק הדם, חדר הניתוח, יחידת דימות של מערכת השלד, אונקולוגיה ילדים, טיפול נמרץ ילדים, והצוותים שמבצעים את הניתוח - צוות אורתופדיה אונקולוגית, צוות מיקרוכירורגיה מהמחלקה לכירורגיה פלסטית, צוות הרדמה, צוות אורולוגיה, אחיות, טכנאי רנטגן, ועוד.
"ככל שידוע לנו, זאת הפעם הראשונה שבה ניתוח כזה בוצע בישראל", אומר ד"ר ניקומרוב, שניצח על הצוות הענק. "זה היה ממש כמו מבצע צבאי. ידעתי שיש לי אחריות גדולה על הכתפיים, אבל ידעתי גם שזה אפשרי, ושאני יכול לשפר את איכות החיים של יאיר, שהוא בחור צעיר וחזק. ידעתי שאם זה יצליח, ההליכה שלו, התפקוד הגופני והשיקום יהיו הרבה יותר טובים.
"בגלל העיכוב באבחון של יאיר, הגידול התפתח מאוד. המזל הגדול שלו הוא שלא היו גרורות, כי אז ייתכן שהמצב היה בלתי הפיך".
הניתוח המורכב התפרס על פני יומיים. ביום הראשון של הניתוח בוצעה כריתה של הגידול מגופו של יאיר. בשעות הערב, לאחר סיום הכריתה, הועבר יאיר למחלקה לטיפול נמרץ ילדים, כשהוא מורדם ומונשם. למחרת בבוקר הוא הוחזר לחדר הניתוח, ושם בוצע שחזור החסר הגרמי בעזרת שתל של עצם, שנלקחה מהשוקית השמאלית של יאיר.
"זה אחד הניתוחים הגדולים שעשיתי בחיי", אומר ד"ר ניקומרוב. "משהו מטורף. הרבה מתח. והכל דפק כמו שעון. הוצאנו את כל הגידול, לא נשארו שום שאריות בגוף. ההשתלה בוצעה כמו שצריך, ויאיר התאושש יפה מאוד".
ענבל: "אני ישבתי בחדר ההמתנה והשתגעתי מדאגה. אחרי 37 שעות ד"ר ניקומרוב יצא אלי, כשהוא כבר כמעט כמו זומבי, התכופף ואמר, 'הכל בסדר. תירגעי, תנשמי, עוד מעט תוכלי לראות את יאיר'. איזה לב ענק יש לרופא הזה".
אחרי הניתוח קיבל יאיר ארבעה טיפולי כימותרפיה נוספים, לפי פרוטוקול הטיפול שנקבע מראש. ועדה רפואית בצה"ל הורידה את הפרופיל שלו ל־21, והוא שוחרר מהצבא ועבר לטיפול אגף השיקום במשרד הביטחון. הוא מוגדר כנכה 100 אחוז. ב־31 במארס שוחרר מבית החולים רמב"ם והועבר באמבולנס למחלקת השיקום בתל השומר, שם הוא שוהה במשך כל השבוע. בסופי שבוע הוא חוזר הביתה, לחיפה.
"ליד החברים שלי, שבאים לבקר אותי, אני גבר־גבר", יאיר מחייך לרגע. "אבל כשאני לבד, או עם אמא, אני נשבר חופשי. בוכה בלי חשבון. יותר קל לי אחרי שאני מוציא את הקושי ואת התסכול.
"אני כבר לא אחזור לצבא, וזה עצוב לי. במצב שלי כבר לא אוכל להביא תועלת כלוחם. אבל אני גם אופטימי. אני שמח שסיימתי עם החלק האונקולוגי, ושאני נקי מסרטן. עכשיו אני אעבוד קשה ואלמד ללכת מחדש, שום דבר לא יעצור אותי.
"המקרה שלי מוכיח עד כמה ההתנהלות של הצבא היתה שגויה. אסור שזה יקרה לעוד חיילים. זה לא שהצבא נרדם בשמירה. להפך - הוא ראה את הדברים קורים, ולא עשה עם זה כלום".
האמא ענבל: "שלחתי לצבא את הילד הכי יקר לי בעולם, סמכתי על הרופאים שלו בצבא, והם לא התייחסו אליו כמו שצריך. אני מתחננת בפני הורים אחרים: אם הילד שלכם מתלונן על כאבים ונותנים לו משככי כאבים, אל תסמכו על זה. תהפכו עולמות, תלכו לרופאים פרטיים, ואל תשכנעו את עצמכם שהכל בסדר".
מדובר צה"ל נמסר: "בהתאם למקובל, המקרה נמצא בבדיקה של חיל הרפואה, שבמהלכה נבחנים כלל השלבים והבדיקות שהובילו לאבחנה. תוצאות הבדיקה יילמדו ויופקו מהן לקחים, ככל שיידרשו. מתוך שמירה על צנעת הפרט וסודיות רפואית, לא נרחיב בפרטים מדויקים של המקרה.
"יש לציין כי מפקדיו של החייל ואנשי הרפואה הצבאיים ליוו אותו באופן צמוד ואישי. אנו מאחלים לו החלמה מהירה ובריאות שלמה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
