עשה לך רב, ביקשו מאיתנו חז"ל. אז עשיתי. לפני 15 שנה קראתי מאמר מהפנט ומוזר, על גבול התימהוני, של אדם צעיר בשם אלחנן ניר. הוקסמתי מהכתיבה שלו, מהידע בנפש, מהחוכמה, והחלטתי שהוא יהיה הרב שלי. עקבתי אחריו כמו סטוקרית, עשיתי מנוי לעיתון שערך, קראתי את כתביו, ובטעות (באמת בטעות) הגעתי לאותה שכונת חצר אחורית שבה הוא מתגורר.
אלחנן ניר הוא הרב שלי. השיעור התורני היחיד שאני משתתפת בו בקביעות הוא השיעור בחסידות שהוא מעביר בשבת בצהריים, על ספסלי העץ הלא נוחים של בית הכנסת שלנו. כשיש לי הרהור (בדרך כלל תרבותי, לא הִלכתי), ניר יהיה הכתובת. כשהתחתנתי, לפני חצי שנה, ביקשתי ממנו שיערוך את החופה.
אנחנו נפגשים לרגל צאת ספרו השישי, "גוף שנתת בי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). הקודמים היו שלושה ספרי שירה, אחד הגות, אחד רומן. לא נדיר למצוא את ספרי השירה הניריים בבתי מדרש. שירים שמתארים חיים יהודיים עכשוויים בכנות, חמלה והומור.
בספר האחרון נוכחים החיים עצמם בכל תוקפם: אב מול ילדו האוכל בגט עם פסטרמה וחמוצים, "דור רביעי לסבתא אסתר שאכלה דבר אחר ביער"; רב, מחנך בישיבות נחשבות, שמספר איך האמונה שלו בורחת, נקרעת, והוא קורא לה לחזור; עדות חשופה על ריצה קשת יום - אוטובוס, מכולת, בית מלוכלך; ויש גוף. גוף שמבקש מאישה, בסוף יום עבודה, "אל תסתירי פנייך ממני... אל תניחי ידייך". גוף ש"נפל מעולם התוהו", כלשון השיר הפותח, שיר על הקו הסוער שבין אדמה לשמיים: "...הגוף הזה לך... הוא הר הבוער באש/ עליו נתנת תורה דעתיקא/ עכשיו".
"הם מזכירים לנו שאנחנו עם התנ"ך". ניר ואשתו שרה בקבלת פנים ביפן
חוץ מכתיבת שירה, ניר (39) הוא באמת רב. כלומר, מלמד תורה. רב בישיבות הגבוהות "שיח יצחק" ו"מחניים", ומייסד בית המדרש "נהלך ברגש" לבני ישיבות חרדים. והוא גם קולגה, שיש לי הכבוד לראיין: זה שמונה שנים שהוא עורכו של המוסף היוקרתי "שבת" - לתורה, הגות, ספרות ואמנות - מבית "מקור ראשון", ולפני כן הקים וערך את מוסף הספרות בעיתון.
"הקיום האנושי מתרוצץ בין הקצוות של רוח וחומר. מי שאמורה להעסיק אותנו היא הנשמה, כי היא החידוש", הוא אומר. "אבל אני רוצה להתבונן דווקא בגוף, ומפריזמה שגרתית - הצורך להזין אותו, העייפות שלו, הסופיות. ומתוך זה, איך שואפים אל הנשגב, אל הפלא".
"גוף שנתת בי" הוא ספר רצוף געגועים. למי אתה מתגעגע יותר, לאבא או לאמא - לאבינו שבשמיים או לאמך המתה?
"כשהורה איננו - בהתחלה נותרים הזיכרונות, המראות, הריחות, משהו מהחיים עוד נותר. אבל שנים אחרי המוות אתה כבר לא יודע אם אתה זוכר את היש, את מה שאכן היה, או את ההיעדר. לא פעם נותר רק הגדם שהפך כבר להיות היד עצמה. אדם הולך בעולם הזה והוא בחיפוש, קורא להורים שלו לבוא אליו, והם קוראים לו לבוא אליהם, והקול הזה הולך בעולם בלי הפסקה.
ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, כתב שבקריאה בתורה אנחנו קוראים לאלוהים דרך התורה שיבוא להיות איתנו, 'כבן קטן הקורא לאביו לבוא אליו להיות עימו בצוותא ולא להיפרד ממנו ולהישאר יחידי'. התורה זו הטכניקה של יהודים לקרוא לאבא שלהם להיות איתם. מצד שני, כשאני קורא לאבא - אני חושף שאנחנו לא יחד".
אנחנו מדברים קצת לראיון וקצת לא לראיון, וזה מתערבב. אני שואלת איך הוא מצליח לכתוב בתוך האינטנסיביות של בית עם ילדים קטנים (יש לו חמישה ילדים, בני 12 עד שנה). "החיים הם החומר המשמעותי ביותר ליצירה", הוא אומר. "היומיום עם הילדים הוא מיקרוקוסמוס נהדר. הכתיבה היא פילטר שדרכו אני בוחן את האבהות שלי. אבהות היא אירוע לא מדובר בעולם הגברי, והכתיבה מאפשרת לי ליצור דיבור פנימי ביחס אליו".
"להכניס מחשבה עצמאית"
לניר שני פרויקטים המלווים את חייו: חרדים ויפנים. לפני חמש שנים הקים את בית המדרש "נהלך ברגש" - חבורות לימוד של אברכים ובחורים חרדים, רבים מהם ממשפחות חשובות בעולם הרבני, ובכל שנה הם מעמיקים בנושאים אקטואליים (פסיכולוגיה ויהדות, השואה, זיקה בין הלכה ואמנות, יהדות התפוצות). בימים אלה הם עוסקים בשבת הישראלית, בסיכויים של השבת להיות משמעותית מחוץ לחברה הדתית. ניר מפגיש אותם עם רבנים, אנשי אקדמיה, דמויות כמו הצייר מאיר אפלפלד, הפרופסור לתיאטרון מיכל גוברין, מורה הזן־בודהיזם יובל אידו טל. "ההפריה מתרחשת עם מי שנראה הכי רחוק, כזה שאין איתו שום נקודת השקה".
מה אתה מזהה בחברה החרדית היום?
"חלל פנוי ממענה רוחני עכשווי. חברה שטבועים בה חיפוש, הומור ויכולת התמדה, אבל יש גורמים שמנסים לאבן אותה, לטעון שיש רק דעה אחת לגיטימית וכל השאר מחוץ לגדר. אם הם יצליחו להביא את האיכויות שלהם לאתגרים שלנו - לתפרים שבין יהדות לישראליות, בין לוקאליות לגלובליזציה, בין האינדיבידואל לקולקטיב - זו תהיה בשורה אדירה. אם מלחמת יום כיפור היתה קו השבר של הישראליות, וההתנתקות קו השבר של הציונות הדתית, ייתכן שהקורונה תתגלה כקו השבר של החרדיות ביחס לאמונת חכמים, לזיקה של התורה אל החיים. זה הזמן לכתוב חוזה חדש בין החברה החרדית לישראליות.
"הילדים שלי מתייחסים אליהם כמו קרובי משפחה". עם חברי תנועת המקויה
"השם 'נהלך ברגש' מגלם חיבור למורי, הרב שג"ר (הרב שמשון גרשון רוזנברג), שניסה לתת מענה תיאולוגי ופנימי לאתגרים מודרניים ופוסט־מודרניים. החלום שלי הוא לחבר לדיאלוג את בתי המדרש הדתי־לאומי והחרדי: להכניס לבית המדרש החרדי אמנות, שפה רגשית, מחשבה עצמאית, שפות הגותיות נוספות, ולקבל מהביתיות התורנית שלהם, מתודעת ההמשכיות החזקה החיה ונושמת אצלם".
תחום עניין נוסף של ניר הוא מזרח אסיה בכלל ותנועת המקויה, תנועה יפנית פרו־ישראלית, בפרט. הקשר בין משפחתו ובין אנשי המקויה התחיל לפני יותר מיובל, כאשר סבא וסבתא של אשתו שרה, הרב פרופסור פנחס ופנינה פלאי, נפגשו עם היפנים אצל הרב פרופסור אברהם יהושע השל, והפכו למוריהם הרוחניים. במהלך השנים המשיכו בכך הוריה, הרב בני ואמונה אלון, וכיום נמשכת המסורת על ידי בני הזוג ניר. אחרי הצונאמי, שהיכה ביפן ב־2011, נסעו בני הזוג למדינה הלומת האסון ונשאו בפני אלפי יפנים סמינרים שעסקו בשיקום רוחני בעקבות התנ"ך. בכל חג מגיעים ידידים יפנים לביתם בירושלים, "הילדים מתייחסים אליהם כמו אל קרובי משפחה". זה 13 שנים הוא מלמד שיעורים במרכז הירושלמי של תנועת המקויה, וגם בתקופת הקורונה פרסם בכתב העת שלהם מאמרים העוסקים באתגרים הרוחניים והנפשיים של הזמן הזה.
"הם תובעים מהיומיום הישראלי להסתכל על עצמו בתוך הקשר היסטורי, עולמי, מוסרי ורוחני", מתאר ניר. "הם מזכירים לנו שאנחנו עם התנ"ך. באים לירושלים, מרחק כל כך גדול ממדינת האיים שלהם, כי הם מזהים שאנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. לאחרונה נפגשתי עם יוקויאמה, מורה זן בודהיסטי גדול שהגיע לארץ מיפן עם מורים רוחניים נוספים ממזרח אסיה. הוא אמר לי: התקבצתם לארץ, בניתם מדינה, מה השלב הבא? לאן אתם רוצים לקחת את כל מה שבניתם? מה עם השראת שכינה? דבריו עוררו אותי בצורה שלא שיערתי. אצלנו לא מדברים ככה".
גאולה בתוך הקירות
"ערב: הילדים נושמים בחדר השינה/ והרעב הזה שלא מניח./ לפתוח את המקרר/ לסגור,/ לפתוח ולסגור/ ומאין יבוא עזרי/ ואדם שהוא בהמה תושיע" ("מול המקרר", בתוך: "גוף שנתת בי").
שירה מוחקת היררכיה, כי איזו יראה יש מול רב שאתה יודע שהוא עומד מול המקרר הפתוח בלילה, פותח וסוגר אותו. איך אתה עומד מול תלמיד שקרא שיר חושפני שלך?
"אני מודה שכשאני רואה אצל תלמיד ספר שירה שלי תחוב בין הרמב"ם לגאון מווילנה, זו סיטואציה מוזרה, אפילו מביכה. אבל התלמידים שאני פוגש הכירו מספיק רבנים שהיו נישאים ומורמים מעם ומכירים אגדות על רבנים. יש רצון למערכת יחסים חדשה בין רב לתלמיד, משוחררת מהדימוי שהרב הוא מלאך השם צבאות. הרב הוא אדם שמבקש קודש, ששייך לברית, ושעבר כברת דרך רוחנית קצת יותר ארוכה מהתלמיד. זה הכל".
כריכת הספר החדש
אחד השירים, "עולם שיש בו אמא", נכתב שבועות לאחר רצח דפנה מאיר בפתח ביתה בידי מחבל: "אני רותם את שאריות זכות האבות שלי,/ אוסף את כל שעות ההתבודדות/ כדי לברוא לְךָ עולם/ בו אשה לא נעקדת בפתח הבית/ ושנאה היא מילה שאין בה סכין.// הכי פשוט: עולם שיש בו אמא". "לא הכרתי את דפנה אבל הרצח שלה היה טלטלה נוראה עבורי", מספר ניר. "ילדיה ילכו כל חייהם בלי המשענת הפשוטה שנקראת אמא, בלי שיהיה למי להתקשר בסוף היום, בלי אדמה".
אמו של ניר נפטרה ממחלה כשהיה בן 22. "היתמות היא פצע, והחיים הם התבגרות מול הפצע הזה, שאין ממנו החלמה. עכשיו, אחרי הקורונה, כשהורים וילדים שלא נפגשו חודשיים נפגשו, עברה בי לרגע המחשבה, שאם אחרי זמן ארוך בסוף נפגשים, אולי גם אמא שלי ואני ניפגש".
כעורך מוסף חשוב ב"מקור ראשון", אתה בעמדת תצפית מעניינת (וגם צומת) להתפתחויות הפנימיות בציונות הדתית, ששנינו חלק ממנה.
"המורים שלנו היו בני הדור של גוש אמונים, והיתה פלטפורמה ברורה של מה עושים - מיישבים את יהודה ושומרון, מקימים ישיבות. אחרי דור ה'אנחנו' הגיע דור ה'אני' שלנו. עדיין היתה סמכות, אבל יש כניסה לאזורים של אמנות, מוזיקה ויצירה, אנשים החלו לבקש את הקול האישי שלהם. הדור שאחרינו עוד פחות טוטאלי ויש בו משהו נינוח. פחות מסירות נפש, פחות תודעה פוליטית, אבל הצ'אקרות מרוככות.
"נדמה שהחלומות של כל החברות בישראל התגשמו, ממש התגשמות דברי הנבואה בישעיהו ויחזקאל. הציונות הצליחה להקים פה פרויקט אדירים של כלכלה משגשגת, מדע, ביטחון. החברה החרדית התפתחה ממאות לומדי תורה בשנות החמישים, לעשרות אלפי תלמידי ישיבות ואברכים. החברה הדתית־לאומית פיתחה מערכת חינוכית ענפה, הקימה עשרות יישובים ביהודה ושומרון, עברה מתודעת משגיח הכשרות לנהג הקטר. לאן הולכים כעת - זאת השאלה הציבורית שצריך לשאול עכשיו. אני מקווה שתיווצר שפה של חיבור חדש, שבה כל אחד רואה כיצד הוא מופרה מהזולת".
אנחנו משוחחים בסיומה של מגיפה עולמית, חודשיים של סגר משונה. "האדם דמיין שהוא הצליח להתגבר על הכל, שבמאה ה־21 דבר לא יביס אותו, ופתאום הוא חסר אונים וכל המודחק מוצף. האיום הקיומי, שחשבנו שסיימנו איתו בימי הביניים, חזר", הוא אומר. "בתקופה הזאת גם בימי החול הרגשתי בחוץ אוויר של שבת. עולם שאיבד את יכולת ההשתהות שלו ונכפה עליו לעצור. יכולת הבחירה פוחתת, אתה לא יכול לברוח, לנדוד לאן שאתה רוצה, ואפשר לגלות גאולה בתוך הקירות הסגורים".
הקורונה, הוא אומר, הציבה אתגר לתפילה המוסדית בבתי הכנסת. "בחצרות ובמרפסות, אנשים שאף פעם לא התפללו זה ליד זה, הפכו להיות מניין. הבן שלי מסלסל מנגינות עיראקיות כמו ששמע בתפילתו של השכן הפייטן שלנו, וכבר ביקשתי מהשכן שילמד אותו מאקמים. היה פה רגע של איפוס מחדש שאסור לתת לו להתמסמס. הרב השל אמר שלהתפלל משמעו לשים לב לפלא, לחוש את המסתורין שמחיה את כל החי. והנה, אין בית כנסת. אין חזן. אין מתפללים מקצועיים. התפילה הפכה משפחתית, מקומית, ספונטנית, ללא הטכנוקרטיות שהתמסדה בבית הכנסת. אולי עוד תצמח מזה תנועת חסידות חדשה.
"תוך כדי התפילה בשבת האחרונה ברחוב, עבר מישהו ושוחח בנייד. כשהוא שמע אותנו הוא עצר, ושם את החולצה על הראש בתור כיפה. אם רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה איתנו, הוא היה אומר שהתפילה שלו בקעה את הרקיעים. בתפילת קבלת שבת אנחנו אומרים 'אל נושא היית להם' - אבל כשבית הכנסת התאבן והפך למקצועי, האל הפסיק להיות הנושא והוא צריך לחזור להיות הנושא".
"הקשבה לאזור הנשי"
עברנו לא מזמן את ל"ג בעומר. אנשים קוראים היום את הזוהר. גם אתה נוגע בפנימיות התורה בשיעורים שלך. מה עם הזהירות? התביעה למלא את הכרס בתלמוד ופוסקים לפני שצוללים לסודות?
"דרושה זהירות. חשוב שאדם ילמד ברצינות גמרא והלכה, יהיה מחויב לברית ולתורה וייגש ללימוד תורת הסוד כחלק מחבורה שמבקשת לעבוד את השם יחד. אני יהודי של השולחן ערוך והמשנה ברורה. אבל הרבה שנים התעסקנו רק במערכת החוק היהודית, והיום אנחנו מתחילים לעסוק גם במערכת החיק. באינטימיות, בקרבה, בפנייה אל הקדוש־ברוך־הוא כבן אל אבא, או כרעיה אל דודה כמו בשיר השירים. אלו אזורים שנגאלים דווקא פה בארץ אחרי אלפיים שנים. לימוד תורה הוא כבר לא גמרא בלבד אלא גם תנ"ך ומדרש, קבלה וחסידות, מחשבה ופיוט. אנחנו נענים באיחור לאתגר הדתי, האינטלקטואלי והאנושי שהזמן הזה מציב לנו. שאלות השוויון, מוסר והלכה, היחס לאחר. לא על הכל יש לנו תשובות אבל אם יש סיכוי למענה, הוא יבוא דרך הקשבה לאזור הנשי ולבית המדרש הנשי שתודה לאל הולך ומתעצם".
מה היא בעיניך תורת הסוד?
"איך אני יכול לענות על שאלה כזאת? אומר משהו, וגם הוא יהיה חסר סיכוי. תורת הסוד נוגעת בחלל הפנוי, באזורי השבר, בתהום, ומגלה מערכת יחסים בין הנברא לבורא. היא חושפת עד כמה אנחנו זקוקים זה לזה. הסוד הוא שפה הטוענת שבכל נברא יש נשמה, שבכל אבן יש חיות, ומתוך סיבוכי העולם האישיים וההיסטוריים מתגלה עלילה רחבה ועמוקה הרבה יותר".
אני נותנת לך ללחוץ על כפתור אחד שפותר בעיה אחת בעולם. מה כתוב על הכפתור הזה?
"בדידות. אני ממנה כאן ועכשיו שר לענייני בדידות שישקיע את כל המרץ, היוזמה והתקציבים בנושא הזה. תריסר שנים אני מעביר שיעור תורה קבוע בנחלאות, ביצת הרווקים הירושלמית, שיעור שלאחרונה עבר לעין כרם. אני פוגש רווקים ורווקות שמחפשים כל כך הרבה שנים זוגיות, שעשו הכל כדי למצוא מנוח לכף הנפש ועוד לא מצאו. בדורות הקודמים האדם לא בחר עם מי הוא יתחתן, איפה יגור, מה יהיה משלח ידו ומה תהיה הזהות שלו. המשפחה והחברה קבעו לו הכל. היום האדם מבקש להכריע בכוחות עצמו, זו מתנה כואבת: אף אחד לא בוחר עבורנו ואף אחד לא מוריד מאיתנו את האחריות. תוסיפי לזה עוד עובדה שמקשה במציאת בני זוג, והיא שהעולם הנפשי הפנימי מאוד העמיק והשתכלל, נהיה מלא ברגישות ובדקויות. אנשים מבקשים שיח כן ועמוק, לא להתחתן כי צריך להתחתן".
באשמתך הוא השתכלל. בגלל אנשים כמוך.
"מתנצל. כדי לפצות אני מנסה לעסוק בזמני הפנוי בשידוכים".
