יממה לאחר המשלוח, הגיע אחי לביקור. הוא כבר 20 שנה בגולן, ולא מגיע הרבה לירושלים. דיברנו על הא ועל דא עד שהגיע, בעדינות, לנושא. "תגיד, זה נכון שקיבלתם אתמול משלוח מרחמו?". הודיתי באשמה, ושאלתי אם הוא רוצה את מרק הקובה הצהוב או את האדום. "לא משנה באיזה סדר", קפץ. "עשית לי את השבוע".
חומוסיות בירושלים: הרבה מעבר לאוכל
הקולינריה הירושלמית היא קן צרעות המאכלס חומוס "מקורי" או "מקורי פחות", מעורב "אמיתי" או "אמיתי פחות", והוא נחלק למחנות קנאים שכל אחד בטוח בצדקתו, או במקוריותו. אבל יש מוסדות שמעל הוויכוח, ואחד מהם הוא מסעדת "רחמו" המיתולוגית בשוק, שמשנות ה-50 של המאה שעברה מוזגת חומוס ותבשילים לבטנו של כל ירושלמי באשר הוא. הנוסחה לא השתנתה גם בימי המגיפות המודרניות: אוכל ביתי פשוט וטעים, שמבושל במשך שעות על פתיליות ("פרימוס") – רק שהפעם זה במשלוח.
רחמו, שהיה נהג מונית, מאס בהגה החליט לפתוח עם אשתו רבקה את המקום בשנות ה־50: "הם היו במצב כלכלי ירוד בתקופת הצנע", מתארת מירב נחמיאס, הנכדה של רחמים (רחמו) ורבקה, המנהלת כיום את מסעדת רחמו בשוק. "סבא וסבתא שלי החליטו לפתוח מקום קטן של סנדוויצ'ים, שהתפתח עם השנים למסעדת פועלים. התפריט של המסעדה היה רק חומוס עם גרגירים, אורז ושעועית, קציצת בשר, מרק שעועית וגזוז של פעם. רחמו היה איש עם נתינה עצומה, והייתה פה אווירה מדהימה".
המשלוח נארז בקפידה בקופסאות ממותגות, ועקב אופי המזון (מבושל ארוכות) טעמו כמעט שלא הושפע מהפלסטיק. ברחמו לא שכחו את המטבלים הטריים שמוסיפים עוד קצת חמצמצות וחריפות לבישולים: סחוג שנטחן במקום, סלסת עגבניות, סלט שום ועגבניות ועוד כהנה וכהנה.
פתחנו את הסעודה עם החומוס של רחמו, שבניגוד לחומוסיות אחרות בבירה ומחוצה לה משמר עדיין את הטעם החמצמץ של החומוס הפלשתיני לפני שהותאם לחך הישראלי. החומוס של רחמו טחון דק עד למרקם עשיר, והגרגרים שמתלווים אליו נימוחים בדיוק כמו שגרגרי חומוס צריכים להיות. מה נשתנה משנות ה-50? כלום, וטוב שכך.
מרק הקובה חמוסתא (הצהוב) חמוץ במידה, וגדוש בגבעולי סלרי. כיום נהוג להמעיט בגבעולי הסלרי המעט קשים ללעיסה במרקי קובה, ולדעתי האישית מדובר בפשרה מיותרת - הם אלה שמשלימים בטעמם את הסלק עלים. כופתאות הקובה גדולות ונדיבות, והסבלנות משתלמת: כדאי לחצותם לחצאים או רבעים ולתת להם לספוג קצת מהנוזל לפני שמסתערים עליהן. מרק הקובה האדום הוא על גבול המתקתק, ועשיר בטעמים. שני המרקים לא פחות ממצוינים.
בתוספות הגיעו מג'דרה, שכדי לשבור את היובש המובנה של המנה הוסיפו לה ברחמו בנדיבות רצועות בצל מטוגן. אורז צהוב עם חצילים וירקות היה כוכב התוספות: הבישול הארוך של הירקות בתוך האורז הוסיף לו ארומה מעושנת, ושדרג את המנה הפשוטה לכאורה למעדן. הפסוליה מעט אכזבה: הרוטב היה עייף, מעט כבד ותעשייתי, ולא הוסיף לשעועית. הבמיה הייתה מעולה: זו אומנות להכין במיה ללא שמץ של מרירות, וברחמו עמדו במשימה.
למנה עיקרית הגיעה קציצת הבשר המפורסמת של רחמו. מדובר למעשה בטריק ירושלמי ידוע: לקחת מנה קיימת ולנסות להפוך אותה למשהו אחר. במקרה הזה, מדובר במעין קבב גדול שבושל ברוטב אדום. התוצאה הסופית טובה, אם כי תערב פחות לחיכם של מי שלא חובב תבלון מזרחי גדוש בכמון.
לסיכום: רחמו היא חלק בלתי נפרד בכל ביקור בשוק מחניודה, ובלי ספק הישיבה בבית האבן של המסעדה, מטרים מהרוכלים הצעקנים ומניחוחות השוק היא חלק מהחוויה. אבל אם נתמקד באוכל, הרי שהמשלוח (הזריז) לא פגם בו במאום – מוסד, גם בשליחות, נשאר מוסד.
מחירים: חומוס עם גרגירים – 30, קציצת בשר – 18, תוספות 17-30, מרקי קובה – 37.
טל' 02-6234595
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו