ילדה מתוקה, יפה, חייכנית. מלח הארץ. זה מה שחושבים על מיכל סלה ז"ל, למראה התמונות של האישה הצעירה, בעלת התלתלים הקופצניים והעיניים המאירות המביטות אלינו מבעד לתמונות בפתיחת משדר "עובדה", שאתמול (שלישי) שודר פרקו השני והאחרון, שמציג כרוניקה של רצח ידוע מראש.
הסיפור זעזע את המדינה לפני כשבעה חודשים. זוג צעיר בתחילת דרכו, שכל העתיד לפניו – מוצא עצמו בלב החדשות לאחר שהבעל, אלירן מלול, לקח סכין ובצורה אכזרית במיוחד רצח את אשתו בת ה-31 והשאירה אותה לדמם למוות במשך כמעט 20 שעות, אל מול עיניה של בתם הפעוטה בת השמונה חודשים. הלב מסרב להאמין, הנפש מסרבת להשלים עם היתכנות של רצח מזעזע שכזה, ובכל זאת – שני הפרקים של "עובדה", המתפרסים על פני 110 דקות, מנסים לתאר שלב אחר שלב כיצד מערכת היחסים בין השניים הובילה לאותו ערב טראגי.
יוצר הסרט רוני קובן מנסה להתחקות אחר השאלות: האם ניתן היה לצפות את הרצח המזעזע מראש? כיצד יתכן שאף אחת מהבריות הנידונות לא הצליחה להבין כי סלה נמצאת במערכת יחסים אלימה? והאם היה אפשר להצילה מבעוד מועד?בתום הצפייה בשני החלקים, התשובה נראית ברורה מתמיד: הכתובת הייתה על הקיר. היא נכתבה באותיות אדומות וזועקות כדם. אבל הלב האנושי, כמו גם הנטייה להדחיק את האפשרות שעלול לקרות "הגרוע מכל", גרמה לקרוביה של מיכל - וגם לה עצמה, לעצום עיניים ולהתכחש למציאות המסוכנת שהתדפקה על דלתה. עד שהיה מאוחר מדי.
צילום: יוני ריקנר
דוקטור אלירן ומיסטר מלול
מיטב האמצעים המלודרמטיים גויסו ב"עובדה" לטובת המשדר המדובר, החל מפסקול שנע בין מוזיקה דרמטית לקטעי סאונד שנראה כי לקוחים מסרט אימה יפני מצמרר, דרך פריימים עצובים במיוחד של התינוקת היתומה שפניה טושטשו, ועד לקלוזאפים של המרואיינים על רקע קודר, שעה שהם מגוללים את העדויות והסימנים המקדימים לנפשו האלימה של הרוצח. אחת התמונות העצובות ביותר הייתה של התינוקת של מיכל ואלירן, ששמה אגב לא מוזכר לאורך כל המשדר, כשהיא יושבת לבדה בשולחן עגול גדול עם כסאות ריקים - משל לבדידותה בעולם.
נראה שכל אלו מצליחים בסופו של דבר להעביר את הצמרמורת הנובעת מהניגודיות והבינאריות שהכילה אישיותו של מלול, שמצד אחד הצטייר כטיפוס רגיש ואהוב על הבריות ומצד שני התגלה כטיפוס קנאי, אלים ובעל התקפי זעם. המשדר מהווה תמרור אזהרה בוהק עבור כל הנשים שנתקלו, ועוד עלולות להיתקל בעתיד, בטיפוסים כדוגמת אלירן מלול: שטן בתחפושת של מלאך.
"מהרגע שהוא ומיכל הכירו, הטירוף היה גדול. כעבור שבועות בודדים אמר לה: "את האישה של החיים שלי, אני רוצה להביא איתך ילדים", סיפרה חברה של מיכל ז"ל. "היא אמרה לי: אף פעם אף אחד לא דיבר אליי ככה. הוא ממש אוהב אותי, ממש רוצה אותי". גם אחותה של מיכל, ליאת, סיפרה: "מאוד אהבתי אותו, הקשר שלי ושלו היה מאוד טוב. ראיתי בו דמות מסוימת - איש ממש טוב". "יש לו לשון מלאת דבש", הוסיפה אחותה הגדולה של מיכל, לילי.
בעדות מצמררת נוספת, חושפת בת זוגו לשעבר של מלול את הפער בין הדימוי שלו כלפי חוץ לבין מה שהתחולל ביניהם: "חשבו שהוא מלאך. היה לוחם בצבא, אהב טבע, רגיש מאוד. אבל בהודו, כל הזמן היה לי בראש שאני אחזור הביתה בארון".
הפער בין "דוקטור אלירן", הטיפוס הרגיש והתקשורתי שעבד עם נוער בסיכון, לבין "מיסטר מלול", שהוא הסיוט והגיהנום של כל אישה באשר היא, מעורר קודם כל שאלה לגבי אותם "מלאכים" שמסתובבים ביננו - אלו שנראים טובים מכדי להיות אמיתיים; הוא מבהיר מעל לכל צל של ספק - מלאכים יש רק בשמיים. והיה ונתקלת ב"מלאך" – שמרי נפשך, ושתפי משפחתך. למען יאריכון ימייך, וימיה של בתך הקטנה.
הבנאליות של הקנאה
הן מסתובבות ביננו, רואות ואינן נראות. השכנה מעבר לדלת, החברה לספסל הלימודים או הקולגה בעבודה. נשים שמה שמאחד אותן הוא שכלפי חוץ הכול "נראה בסדר", אולם לאחר שסוגרים את הדלת, בביתן, שאמור להיות גם מבצרן, הן מתמודדות עם בן זוג קנאי ואובססיבי. אנחנו יכולים לשמוע או להיחשף ביומיום לסצנות קנאה "קלות" כאלו ואחרות, "התגרויות" של בני זוג זה בזה, ועלולים לחטוא ולהתייחס לכך כלאחר יד, לפטור זאת ב"הוא מקנא כי הוא כ"כ אוהב אותה". אז זהו, שלא. הסרט של קובן ממחיש יותר מכל עד כמה אסור להעלים עין מאותם סימני קנאה ונטייה לאובססיביות כלפי בן/בת הזוג, "קטנים וזניחים" ככל שיראו - שכן הם עלולים לנבא סוף מחריד.
גם הסימנים אצל מלול "החלו בקטן", עד שהתעצמו לכדי אלימות קשה וחמורה. "תוך זמן קצר הכול הפך למאוד אינטנסיבי", סיפרה זוגתו לשעבר. "כל היום הודעות, טלפונים, רצה תמיד לדעת מה זה הקולות שהוא שומע מסביבי... חשבתי שזו אהבה. זה החמיא לי. יום אחד, הוא נעל את הדלת ואמר לי 'את לא יוצאת לטיול עם הגדוד'. הוא זרק אותי על המיטה, חנק אותי ואח"כ הטיח את הראש שלי בקיר". גם מיכל, כפי שנחשף בפרק, הרגישה מההתחלה את סימני הקנאה. "מהפעם הראשונה או השנייה היא הזכירה את המילה 'קנאי' ותהתה: 'איך אני וקנאות מסתדרים יחד?'", שיתפה חברה של מיכל ז"ל, "אבל אז היא אמרה 'שטויות, שטויות, יש לו כ"כ הרבה דברים טובים אחרים'".
פחד מוות: מדוע הן לא התלוננו?
אחת השאלות שזועקות לשמיים, במיוחד בפרק ששודר אמש, היא: כיצד אותן בנות זוג לשעבר, שחוו אלימות קשה מצד מלול וידעו למה מסוגל – יכלו "לשבת בשקט"? כיצד לא התלוננו, על אחת כמה וכמה כאשר ידעו שהוא נמצא במערכת יחסים עם מיכל והן העידו שהיו חרדות לשלומה? כיצד הצלחתן לישון בלילה?
פעם אחת בלבד העז קובן להפנות את השאלה הזו לאחת מהאקסיות של אלירן, ד', ותשובתה, כך נראה, שופכת אור על המניע של כל אותן נשים שמילאו פיהן מים ושתקו: "פחדתי, מתתי מפחד. וגם רציתי להמשיך בחיים שלי. רציתי להיות מסוגלת לחזור להסתובב בראש מורם, ולשקם את כל הקשרים שהרסתי. יש מצב שהייתי מתה – לפני שמיכל היתה מתה", ענתה ד'. "פחדתי שהוא ינקום בי, הוא יודע איפה אני גרה ואיפה חבריי עובדים".
לאחר הרצח, יש לציין, לא פחות משש אקסיות של מלול ניגשו למשטרה והתלוננו. עבור מיכל סלה ז"ל, זה היה קצת מדי, ומאוחר מדי.
"בנו לא נוגע"
בפתיחת הפרק הראשון מושמע שירה של יהודית רביץ "בך לא נוגע", ונראה כי הוא מעביר בצורה המיטבית את הסיבה למחדל בכל הנוגע ליחס לעבירות אלימות במשפחה.
"יש מפלצת בתוך הנהר, רעבה וערה
אבל החדר חמים ונעים, ואת ישנה
הבל פיך התמים, שקט ורוגע
שום דבר לא מפחיד, בך לא נוגע"
כמה אירוניות מילותיו של כותב השיר דן תורן, כשאנו מודעים כעת לתוצאה המצמררת של עצימת העיניים, האישית והלאומית, אל מול תופעת האלימות כלפי בני ובנות זוג. אלא שיודעים מה? לא רק מיכל התכחשה למצבה. גם בנו, כחברה, "זה לא נוגע". בימים בהם למעלה מחודשיים שישנה עלייה של עשרות אחוזים בדיווחים על מקרי אלימות במשפחה, כתוצאה ממגפת הקורונה והשהייה הממושכת בבית, אך הנושא זוכה לאזכור שולי יחסית ובוודאי שלא פותח מהדורות - אין פלא שמקרים כדוגמת הרצח המזעז במוצא מתרחשים.
לילי, אחותה של מיכל, התראיינה באולפן בסוף המשדר ואמרה: "זה מבחינתי ידע שצריך לדעת כמו שיודעים מה זה היימליך או שאנחנו חוגרים חגורת בטיחות או עם הקורונה, אנחנו יודעים להישאר בתוך הבית כדי להגן על עצמנו. צריך לדעת, אם הזוגיות שלך מאופיינת באובססיה, בשליטה, בבן אדם שמתחקר אותך על סדר היום שלך – אסור להיפרד לבד, צריך לפנות לגורם מקצועי".
היא צודקת. עד שלא תעלה המודעות וקובעי המדיניות יחליטו שלא רק הקורונה מאיימת על המשך הקיום האנושי אלא גם מגפה נוספת - "שקטה" - של אלימות כלפי בני ובנות זוג - הנושא ימשיך "לא לגעת בנו", ומשדרים כדוגמת "עובדה" יוסיפו לקשט את הפריים טיים ולגרום לנו לצקצק בלשוננו כל פעם מחדש.
הטיב צוות "עובדה" להמחיש את "קריאת ההשכמה לציבור" באמצעות הבחירה בסיום הפרק לחשוף את הנשים שהחליטו "לצאת לאור" לאחר שידור הפרק הקודם, ולהודות כי גם הן חוו מערכת יחסים אלימה. באופן שמזכיר קצת את סצנת הסיום בסרט "רשימת שינדלר", במהלכה נחשפו ניצולי השואה ה"אמיתיים" וגרמו לסרט ההוליוודי לקרום עור וגידים ולהפוך למציאות – כך העבירו אותן נשים אמיצות את המסר: אנחנו כאן, מעבר לפינה. מה שצפיתם בו אינו סרט אימה הוליוודי שאפשר "לדפדף הלאה". זו המציאות שלכם ושלנו.
