"הכדורסל חוזר!" זעקו כותרות בעיתון. שרת הספורט נתנה במבט ראיון. אבל לשמחה האותנטית על שובו של הכדורסל הישראלי מתלווים גם מועקה, חששות ותחושת אי נוחות, בעיקר משום שמשבר הקורונה חשף את הענף המקומי בחולשתו, בדלותו ואפילו במערומיו.
כפי שכתב כאן השבוע עמיתי אבי סגל, חזרתו המתוקשרת של ענף הכדורגל דחפה את אנשי הכדורסל לשנות כיוון ולהחזיר את ליגת העל בכדורסל לפעילות, וזאת למרות קשיים מהותיים שנובעים בין השאר מהתבססות על זרים ומתאזרחים, שאינם משלמים מסים ושרובם המכריע כבר עזב את הארץ.
אין להקל ראש בנקודה זו. הכדורגל יכול לחזור כי הרוב המכריע של השחקנים והמאמנים נמצא בארץ, ולא צריך להיכנס לבידוד כדי להתחיל להתאמן. בכדורסל, כמחצית משחקני הליגה ושליש מהמאמנים נמצאים בחו"ל. כעת הם יצטרכו למצוא דרך לטוס ארצה, לעמוד בתקנות הבידוד ולהצטרף באיחור רב לאימוני ההכנה שגם כך יהיו קצרים ויעמידו את השחקנים, בעיקר המבוגרים שבהם, בסיכון ממשי של פציעות. חוזים רבים כבר הותרו, חלקם יצטרך להשתנות עם דחיפת העונה לעומק הקיץ. האם יש אינטרס לאמריקנים לעזוב את משפחתם עבור חודשיים של משחק וסיכון בריאותי?
גם הדרישה לפיצוי כספי מהמדינה נראית קצת הזויה. קבוצות הכדורסל מקבלות מדי שנה מענק נדיב בדמות הקלה ופטור ממס לשחקנים האמריקנים. האם ראוי לזעוק חמס כעת, כשהמשק כולו נמצא בשפל, כשמעל מיליון מובטלים נמצאים במצוקה אמיתית, כשציבור העצמאים לא מקבל את התמיכה שמגיעה לו? והאם העיריות צריכות לתמוך בספורט מקצועני או לדאוג לעסקים מקומיים ולהחזיר את הספורט העממי והחובבני לפעילות בעדיפות ראשונה? התשובה, לצערי, ברורה: עניי עירך קודמים.
גינת. צריך עוד שחקנים כמוהו // צילום: לירון מולדובן
הכל ידוע מראש
ויש גם את שאלת המהות והעניין. בזמן שבכדורגל יש פרס אמיתי על הישגים מידיים, בדמות השתתפות במוקדמות ליגת האלופות לאלופה, ובליגה האירופית לזוכות במקומות הגבוהים ולמחזיקת הגביע, הרי בכדורסל הכל קבוע מראש.
בלי קשר למיקומן בליגה, מכבי ת"א היא היחידה שתשחק ביורוליג בעשר השנים הבאות, הפועל ירושלים תבחר אם לשחק במפעל המשני של יולב או של פיב"א, והשאר לפי גודל האולם והתקציב יקוששו מפעל משני זה או אחר.
אז מה ההכרעה שתהיה? מי היורדת? ממש דרמה. מכבי ת"א והפועל ירושלים יהיו עסוקות במפעלים האירופיים, כששתיהן בעמדה מצוינת להגיע לפיינל פור. האם יוכלו לעמוד בלוח משחקים מקומי של פעמיים בשבוע? קשה להתעלם מההרגשה שעיקר החזרה היא עבור תקציב מהטוטו, על היכולת לייצר הימורי ספורט נוספים. לא שאני מזלזל בתקציבים, אבל במבחן עלות/ תועלת - הכדורסל יוצא נחות.
אוהדי הפועל חולון. המבחן מתחיל כעת // צילום: אלן שיבר
מבחן אהדה ונקודת אור
המבחן המשמעותי ביותר יהיה מבחן האהדה. המועדונים ילמדו מי מהם טיפח אוהדים אמיתיים ונאמנים ומי רק תחזק לקוחות מזדמנים שיעזבו בשעת משבר. לאוהדים יש דרכים רבות לעזור לקבוצה: תרומת כספם דרך קניית מינוי ואי דרישתו בחזרה למרות שלא יצפו במשחקים, תשלום על מניה של המועדון או אגרת חוב עבור רווח ושותפות עתידית. תמיכה בקבוצה ובהנהלתה דרך הרשתות החברתיות. האהבה הבלתי מסויגת לקבוצה תגדיר מחדש את המושג "אוהד ספורט".
נקודת האור היא השמחה עבור השחקנים הישראלים, שיקבלו הזדמנות לשחק יותר ולהראות שכל הטענות נגד הליגה מרובת הזרים, מוצדקות. הם גדלו כאן, הם נכנסים מתחת לאלונקה, וזה המגרש שלהם. הליגה הלאומית כבר סגרה את שעריה לפני כחודש (באופן בהול, מוקדם ותמוה, אבל זה כבר נושא אחר), ועם קצת יצירתיות אפשר להשתמש בשחקניה כדי למלא את הסגלים. יש כאן עולם חדש, פוסט קורונה. החיים שלנו השתנו, וכך גם הספורט, לפחות לעונה וחצי הבאות. מי שמצפה לבנות אותו תקציב, אותם סגלים ואותו מספר זרים - יתפרק. .Adapt or die אני באמת מתגעגע לכדורסל הישראלי. והנה, משבר הקורונה נותן לנו הזדמנות להחזיר אותו לגדולתו. משיח מטלפן. תענו.
