כפרה על קרן מרציאנו, באמת. עשר שניות של ברכה במרוקאית במהדורה המרכזית הפכו אותה למאמי הלאומית החדשה (וסליחה מהקולגה תמיר סטיינמן) וזיכו אותה במחילה כמעט גורפת מהזעם שהיא ויונית לוי עוררו רק שבוע קודם בריאיון עם מזכ"לית הסתדרות המורים.
לא הדמעות של עידן רייכל ולא כנפי הקרמבו של עדי אלטשולר, הצליחו לגרום לפרפורי התרגשות בעם כמו הריאיון של מרציאנו עם ריינה אביטבול בת ה-92, מתנדבת ותיקה בבית החולים שערי צדק, שהשיאה ערב קודם משואה והפכה מאז לסבתא של כולנו.
המחווה של מרציאנו, בין אם הייתה מתואמת עם הבוסים בערוץ או הייתה יוזמה אישית ספונטנית, הייתה מחממת לב ואפילו מתוקה. כ"כ מתוקה, שלרגע הרגשנו כאילו נקלענו בטעות לשיחה של מרציאנו עם הסבתא הפרטית שלה בזום.
אבל באופן אירוני, דווקא העובדה שברכה של עשר שניות במרוקאית הצליחה לעורר כ"כ הרבה רעש ותגובות נרגשות ברשת דקות אחרי ששודרה, מציבה בפנינו מראה קצת פחות מחמיאה, רגע אחרי יום הולדתה ה-72 של ישראל.
אחרי 72 שנה של כור היתוך לאומי, זה שכולנו אוהבים לנפנף בו בשיעורי היסטוריה ואזרחות ואחד הסממנים המובהקים והייחודיים ביותר של מדינת ישראל, איך זה ששלושה משפטים במרוקאית במהדורת חדשות מרכזית הוא משהו שנחווה ככל כך יוצא דופן, עד שכנראה לא מעט צופים מצמצו לרגע וצבטו את עצמם כדי לבדוק שלא נרדמו ונחתו בטעות על מערכון של "ארץ נהדרת"?
• 14 פרסים ל"הנערים" השנויה במחלוקת
• אחרי הפרידה: בן זיני מגלח את הראש ובוכה
• בגלל הקורונה: שינויים בטקס האוסקר
האם זה בגלל שהתרגלנו לשמוע רק שפות "אליטיסטיות" במבטאים מהוקצעים סטייל האיטלקית של יונית, שכשמגיע פתאום ניגון של שפה אחרת השד העדתי זוכה לעדנה של נחת?
הנה, ביום הכי סימבולי לאחדות של העם והמדינה הוא כבר לא כלוא בבקבוק, מתבקש לשמור על שקט, אלא זוקף ראשו וסוחף גם את מי שבשגרה הוא זר לו לחלוטין, וזה רגע של גאווה מחד ללא ספק אך גם כזה שמגיע עטוף בלא מעט ציניות.
בעוד אביטבול, מתוקה, אנושית, חמה וכובשת, אישה מקסימה שנופלת בטבעיות כמעט מתבקשת למשבצת "הסבתא המרוקאית" המקסימה, הריאיון איתה נותר בסטטוס של ריאיון חביב ותו לא ואפילו בנאלי, לולא הופעת האורח של קרן מרציאנו המרוקאית. אותה קרן שגדלה בלוד למשפחה עם שורשים מרוקאים, ולא קרן שרבים רואים בה שופר אשכנזי של המיינסטרים, רק כי היא שם, בפרונט.
