אלי כהן, בגוף ראשון

רבבות ישראלים נחשפים לראשונה לשמו של המרגל אלי כהן בטיולים שנתיים לרמת הגולן כתלמידי בית ספר. מדריכי הטיולים נוהגים להצביע על עצי איקליפטוס גבוהים שצומחים בין מבנים של מוצבים סוריים נטושים ולספר את "מעללי האיש שלנו בדמשק": "כשאלי, שפעל מאחורי קו הגבול בדמות איש עסקים ערבי כאמל אמין תאבת, טייל עם חבריו בגולן שהיה אז בידיים סוריות, הוא שם לב שהחיילים הסורים במוצבים סובלים משמש קופחת.

הוא הציע למפקדי המוצבים לשתול בהם עצי איקליפטוס, כאילו כדי להצל על החיילים ולהקל עליהם, כשלמעשה העצה שירתה את חיל האוויר הישראלי - טייסינו במלחמת ששת הימים יכלו לזהות את עצי האיקליפטוס הבולטים ממעל ולדעת בוודאות שתחתיהם מצוי בסיס האויב". 

סיפורי המדריכים מרשימים את התלמידים. התושייה שמיוחסת בהם לאלי כהן לא יכולה שלא להקסים. שנים אחר כך חלקם מפקפקים ב"תעלול האיקליפטוסים" וחושדים שמא המסופר בו אינו יותר מאגדה יפה. איתי לנדסברג־נבו, העורך האחראי של "לוחם 566", הסדרה התיעודית החדשה על אלי כהן, שתשודר החל מ־3 במאי בתאגיד השידור כאן (21:30), מספר שלמרות ההתעסקות המאומצת בעלילות המרגל הישראלי הוא לא הצליח לאשש את נכונות הסיפור. שום זכר ל"תעלול האיקליפטוסים" לא נמצא במברקים הרבים ששודרו על ידי כהן מליבה של בירת סוריה, וגם בני משפחתו לא הזכירו דבר דומה.

אלא שגם בלעדיו, ההישגים של אלי כהן בשנות פעילותו החשאית בדמשק עולים על כל דמיון. "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים", אמר עליו ראש הממשלה לוי אשכול. 

"בשנתיים האחרונות התגלגלו אלי כתבות שונות על פרשת אלי כהן, וככל שהתעמקתי בהן הבנתי שיש מקום לתחקיר רציני על מרכיבים שעוד לא נחשפו", מפרט לנדסברג את הסיבות להתעניינותו בפרשה שהסתיימה בתלייתו של המרגל הישראלי בכיכר מרג'ה במרכז דמשק.

"הסיפור של אלי כהן כל כך מורכב ומרובה ממדים, שיהיה זה עוול לפטור אותו באמירה קצרה ופסקנית. במהלך העבודה גילינו עוד ועוד דברים, התחקיר הסתעף והתפזר לרחבי העולם, כולל מדינות ערב, גרמניה וארה"ב. מצאנו הרבה פרטים ואיתרנו המון אנשים שהיו מעורבים בפרשה. הסדרה פרי התחקיר הזה מציגה לראשונה את עומק הפעילות של אלי כהן בסוריה ואת הסיבות האפשריות לתפיסתו".

בשלושת פרקי הסדרה, שיצרו איתי לנדסברג, ליאורה עמיר־ברמץ, אייל תבור והעורך גיל איזקוב, נעשה ניסיון לגולל את סיפור המרגל הישראלי מנקודת המבט שלו. "אנחנו מביאים לראשונה פרוטוקולים סוריים של המשפט, חלקם בערבית, וחלקם מתורגמים לעברית, כפי שמצאנו אותם אחרי שנים בארכיון צה"ל", מסביר לנדסברג. "ההצלבה ביניהם, וכן בין הפרוטוקולים האלה לבין מה שכתבו על הפרשה דמויות שונות שהיו מעורבות בה, כמו השופט הסורי שעמד בראש בית הדין ששפט את כהן, מעניקה הזדמנות בפעם הראשונה לשמוע את הסיפור של אלי מפיו, כפי שהוא עצמו תיאר בבית הדין.

"כך אנחנו זוכים לשמוע איך הוא הכין את סיפור הכיסוי בארגנטינה, איך הוא נכנס דרך ביירות לדמשק, מי העביר אותו את הגבול, איך הוא יצר את הקשרים הראשונים בדמשק עם אנשים בכירים ביותר, איך הוא התקרב בתוך עשרה ימים אל הרמטכ"ל הסורי, ואיך התחיל לערוך מסיבות ואירועים חברתיים עם בכירי מפלגת הבעת' ולמשוך מידע מאנשים שהיו קרובים מאוד לשלטון. התיאורים האלה שסיפק אלי כהן במשפט היו אולי למען ההיסטוריה, ואולי למען משפחתו". 

הפחד בעיניים של הסורים

ההצלחה המודיעינית של סוכן 566 היתה פנומנלית. ז'ק מרסייה, עורך דין צרפתי שהתבקש על ידי ישראל לפעול בסוריה למען כהן אחרי תפיסתו, מעיד בסדרה בהתפעלות על מה שעלה בידו של המרגל הישראלי לעשות: "המצב של אלי כהן בסוריה היה כמו להציב מצלמת טלוויזיה, שהיתה ממוקמת היטב אל מול האירועים. הוא היה חבר של האנשים המשפיעים במפלגת הבעת', והוא היה חבר קרוב של הנשיא אמין אל־חאפז, שאותו הוא כבר הכיר בארגנטינה". כל מה ש"המצלמה האנושית" הזאת קלטה - והיא קלטה המון - שודר באמצעות הצפנה לבסיס ההפעלה בישראל. 

"הציבור לא קיבל את ממצאי החקירה". יוצרי הסדרה איל תבור, ליאורה עמיר ואיתי לנדסברג // צילום: אריק סולטן

בין יתר הדברים, כהן חשף את הכוונות הסוריות להטות את מימי יובלי הירדן במטרה לייבש את ישראל. בתנאי הימים ההם היה זה איום קיומי של ממש. כהן פגש את מוחמד בן לאדן, בעלים של קונצרן בנייה גדול, שנשכר כקבלן לביצוע הפרויקט, ושמע ממנו על התוכנית. אם שמו נשמע לכם מוכר, זו לא טעות - היה זה אביו של אוסאמה בן לאדן. המידע שנאסף על ידי כהן אפשר את הפגיעה בפרויקט, שהביאה להפסקתו.

בזכות החברות עם עדנאן אל־ג'אבי, טייס מיג־17, כהן השיג והעביר לישראל ידיעה מדהימה, שחורגת מתחום ההצטיידות הטכנית או תוכניות מבצעיות, אולם מעידה כאלף עדים על המורל בצבא סוריה. "בכל פעם שהטייסים הסורים צריכים להמריא למשימה שיש בה סיכוי להיתקל במטוסים ישראליים, הם מוצאים כל תירוץ אפשרי על מנת שלא לטוס", אמרה הידיעה. מידע כזה, המגיע מהקרביים של הממסד הצבאי הסורי, לא ניתן היה לקבל בשום אמצעי אלקטרוני. רק אלי כהן יכול היה לספק אותו לממוניו בישראל. 

פגישות מעוררות חשד

אין די ברשימת ההישגים המודיעיניים, מפוארת ככל שתהיה, להבין מה התחולל בנפשו של אלי כהן בשנות הפעילות במדינת אויב. יוצרי הסדרה מנסים לשער מה עבר על אדם שפעל מתוך תחושת שליחות אדירה, בזהות שאולה ובניתוק כמעט מוחלט מאשתו ומילדיו הקטנים.

אף שבמהלך עדותו במשפט כהן יציין רק סיבות כלכליות להחלטתו להפוך לסוכן ביון ישראלי, אנשים שהכירו אותו ואנשי מוסד שהתראיינו לסדרה מעידים אחרת. מאחורי הצטרפותו למוסד עמדה השאיפה לתרום (אם כי מובאת בסדרה עדות על פיטוריו מעבודה כמנהל חשבונות במשביר לבקשת המוסד, כדי לדחוק בו להתגייס).

ויש אלמנט נוסף, שככל הנראה היה משותף לכל "המסתערבים", אותם יהודים מארצות המזרח שבחרו להעמיד את כישוריהם לטובת המדינה היהודית ולפעול למענה בכיסוי במרחב הערבי. הם עלו לישראל לאחר הקמתה והרגישו שבניגוד לישראלים ותיקים יותר, פספסו את המאבקים העיקריים על כינון החלום הציוני. כדי לפצות על הפספוס היו מוכנים לעשות עבור המדינה כל דבר ולמלא כל משימה, מסוכנת ככל שתהיה.

מטבע הדברים, כל המרכיבים האלה - האהבה למולדת, הגעגועים למשפחה, הסכנה התמידית - התערבבו, תססו וגברו עם הזמן. באחד הרגעים המרגשים בסדרה מסופר על אחד הביקורים של אלי כהן במוצבים הסוריים ברמת הגולן (בסך הכל היו חמישה כאלה). הוא עמד מעל הכנרת והשקיף מערבה, על מדינת ישראל. "כאשר ראיתי את טבריה ואת קיבוצי בקעת הירדן, נתקפתי רצון עז לברוח", סיפר אחר כך. "רציתי לקחת סירה ולהימלט. ואז חשתי שאני כעין מגדלור המנתב את דרכה של ספינת ישראל במיצר".

תיאורים היסטוריים. כהן (משמאל) במהלך משפטו // צילום: ארכיון צה"ל 

תחושת שליחות חזקה כל כך שרק גברה ככל שהידיעות שהשיג נמצאו מועילות יותר ויותר, היתה עלולה להביא ללהיטות יתר ולאובדן זהירות. האם זה מה שגרם לנפילתו של אלי כהן? הגרסה המקובלת קשרה את תפיסתו לכך ששידר מברקים יותר מדי פעמים, ואף שהונחה לבצע שידורים לא יותר מפעם אחת ביום, סטה מן ההנחיה.

על פי אותה גרסה, אחרי שהסורים קלטו שידורים מוצפנים שלא הצליחו לפענח או לאכן, ביקשו עזרה מבריה"מ - קרון מיוחד, ובו ציוד איכון סובייטי מתקדם, הוא זה שמיקד את החשד ב"איש העסקים" המקושר כאמל אמין תאבת.

אלא שעל פי המוצג בסדרה, התמונה מורכבת הרבה יותר וברורה הרבה פחות. "היו לפחות שתי ועדות חקירה על הפרשה של אלי כהן", טוען לנדסברג. "אבל הציבור לא קיבל מעולם באופן רשמי את ממצאיהן. יתרה מזאת, תיק אלי כהן במוסד טרם נפתח אפילו לעיני בני משפחתו". בהיעדר מידע רשמי מלא, עולות גרסאות אחרות, ורובן מובאות בפרקי "לוחם 566" במפורש או במרומז.

לנדסברג מעלה כמה עובדות שהיו עלולות לעורר את החשד של המודיעין הסורי: "בשנים האחרונות נחשפו הארכיונים של ה־CIA, ובהם מסמכים שמציגים את הקשרים של אלי כהן עם אנשים, שלימים התברר כי עבדו עם ארגוני ביון זרים, כמו ה־BND הגרמני וגם ה־CIA, או למשל שירות הביון הסורי. חלק מהסוכנים האלה נתפסו בידי הסורים, והעובדה שהיו מבאי ביתו של כאמל אמין תאבת, הטילה עליו חשד.

אם אלי כהן נפגש עם הפושע הנאצי פרנץ רָאדֶמָאכֶר (שמצא מקלט בסוריה) אשר עבד עם כמה גופי ביון מערביים, ובמקביל היה המודיע של שירות הביטחון הסורי, בלי שכהן ידע על כך - הרי זה סיכן אותו. אברהם כהן, אחיו של אלי שחוקר את הפרשה כבר עשרות שנים, השיג ממצאים מעניינים ויצר קשר עם קרוביו של אדם שהיה בקשר עם אלי כהן בדמשק ונתלה שלושה חודשים לפניו. הם התגוררו באותו בניין, והזיקה ביניהם יכלה להיראות בעיני החוקרים הסורים כסימן מרשיע.

חפרפרת במוסד?

אם זה לא מספיק, לדברי לנדסברג, היו עוד חוליות חלשות שיכלו להביא לכשל: "בסרט שהכנתי לפני שנים עבור הערוץ הראשון חשפתי את סיפורו של מסעוד בוטון, מי שהיה סוכן ישראלי בלבנון ובסוריה לפני אלי כהן. לטענת בוטון, הוא זה שהכין את התיעוד של כאמל אמין תאבת, ולאחר שהוחזר לארץ הזהיר שלא להשתמש בשם הזה בשום אופן, מכיוון שהיעלמותו הפתאומית מסוריה "שרפה" את השם. יש לומר שהמוסד הכחיש את הסיפור הזה, ובוטון אף תבע את מאיר עמית, מי שהיה ראש אמ"ן ואחר כך ראש המוסד, כדי להוכיח שדבריו אמת". 

גם ההתנהגות של כאמל אמין תאבת עצמו יכלה לעורר חשד בחוג מכריו. בהתאם לסיפור הכיסוי, הוא היה איש עסקים מצליח, אך לאורך תקופה ארוכה ידידיו לא קיבלו ממנו תשובה ברורה לשאלה במה בדיוק הוא עוסק. על פי המסופר בסדרה, אלה שביקרו בדירתו שמו לב לריהוט הצנוע שלא הלם את מעמדו או את עושרו הנטען. "והיה גם מקרה שבו ידיעה סודית שהעביר לארץ שודרה בחדשות קול ישראל", מגלה לנדסברג, "זה הוביל את הסורים לחשוב שפועל בקרבם סוכן ישראלי ולהתחיל בפעולות לגילויו". 

"יום יבוא וילדיי יהיו גאים בי". אלי ונדיה כהן

ראש המודיעין הצבאי הסורי התפאר אחרי חשיפת הפרשה שהוא הורה להתחיל במעקב אחרי כאמל אמין תאבת שנה שלמה לפני תפיסתו, אך אין לדעת אם זאת אמת או ניסיון להציג חוכמה בדיעבד. אחרי הכל, לסורים היו סיבות רבות שלא להציג את התמונה האמיתית. העולם הערבי כולו לעג להם, כשהתבררה מידת החדירה של המרגל הישראלי ללב הממשל בדמשק.   

כאן צפה השאלה הכואבת אם אפשר היה להפסיק את פעילותו של המרגל בסוריה לפני שהטבעת הסורית סגרה עליו. בני משפחתו וחלק מן המרואיינים האחרים בסדרה בטוחים שכאשר כהן ביקר בפעם האחרונה בישראל, הממונים עליו במוסד היו צריכים למנוע ממנו את החזרה לסוריה.

בפרק השלישי של "לוחם 566" מועלית האשמה חמורה אף יותר כלפי המוסד, ומועלה חשד שפעלה בשורותיו חפרפרת, שהיתה עלולה להסגיר את זהותו האמיתית של כאמל אמין תאבת. על אף חומרת הטענה, היא מתבססת על אסמכתאות עקיפות בלבד, כמו האמירה שבחודש אחד בלבד נתפסו בארצות ערב שלושה סוכנים ישראלים (אלי כהן, וולפגנג לוץ, שהיה "לוחם 565" ופעל במצרים, וסוכן נוסף ששמו לא נחשף). הפרוטוקולים ממשפטו של כהן מעלים השערה מתמיהה שמא הגיע לידי המנגנון הסורי מברק ששידר כהן לישראל. האם די בזאת כדי לקבוע שהדברים דלפו מתוככי קהילת הביטחון הישראלית? נדמה לי שלא.

סא"ל (מיל') גדעון מיטשניק, ששימש בעבר רע"ן ההיסטוריה והמורשת באמ"ן, מדגיש בשיחה עם "ישראל השבוע" שלא יהיה זה נכון לקבוע "כמדע מדויק" את הסיבה לתפיסתו של אלי כהן: "כמי שלמד באמ"ן להיות זהיר ולהטיל ספק, אני סבור שמי שמנסה לקבוע היום באופן נחרץ כיצד נפל כהן, בלי להשאיר מקום לפקפוק, הוא שרלטן. חשוב לחקור ולעסוק בפרשה, בוודאי במערכת החינוך, אבל הניסיון להצביע על האשם האבסולוטי עושה עוול".

מיטשניק מצביע על לא מעט עובדות שממחישות כי המערכת דאגה ללוחמי הסתר ולא ראתה בהם כלים לשאיבת מידע בלבד. כך, אחרי שכהן דיווח על פגישתו עם רדמאכר, ההנחיה שקיבל בתשובה היתה לעזוב את הנושא - אולי כדי להגן עליו. וכאשר בתחילת 1965 איזבל פדרו, סוכנת נוספת שפעלה במצרים במשך שלוש שנים, ביקשה לסיים את תפקידה, אולי בהשפעה של התפיסה של לוץ וכהן, בקשתה נענתה מייד.

"לא מצאתי עדות שניסו ללחוץ עליה להמשיך נגד רצונה", מציין מיטשניק. "ככלל, היו לי הרבה שיחות עם אנשים שעבדו קרוב לראש המוסד דאז מאיר עמית, ומהן עולה שהגישה הבסיסית שלו, האישיות המיוחדת שהיתה לו, לא תואמות את מוטיב ההפקרה. אני יודע שמאיר עמית לקח את החשיפה של כהן מאוד קשה. כתוצאה נבחנו תהליכים והופקו לקחים, לרבות זהירות מיוחדת בהפעלת לוחמי סתר ישראלים".   

כך או אחרת, רגשי המרמור של בני המשפחה של אלי כהן מוצגים בסדרה כמוטיב מרכזי, כמרכז הווייתם גם 55 שנים אחרי הסוף הטרגי. יהיה זה עצוב ולא צודק אם המוטיב הזה ישתלט על זיכרון הפרשה. אין לדעת אם יעלה בידינו לגלות אי פעם באופן ודאי ונטול ספקות כיצד הסורים עלו עליו. גם אם יקרה הדבר, אסור שהסיבה לנפילה תאפיל על גבורתו.  

בדקות הסיום של הסדרה מצוטטות שורות המכתב האחרון, שכתב כהן לאשתו נדיה לפני שהועלה לגרדום. משום מה מושמטות מהציטוט המילים החשובות ביותר בו: "יום יבוא וילדיי יהיו גאים בי". יום זה בא, וכולנו גאים באיש שנתן את חייו למען המדינה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו