בגיל 27 חשבתי להתאבד", אומר המוזיקאי והזמר יצחק קלפטר (70), "הייתי אחרי ההצלחה של 'כוורת', לא היתה לי עבודה, הבית שגרתי בו ברחוב הירקון התפרק, חתיכות נפלו מהקירות ונזילות מים. בעל הבית הוציא אותי משם במשפט, ולא היה לי איפה לגור. גרתי אצל דורי בן זאב. לא היה לי כסף, לא היה לי מה לאכול. ב'כוורת' הרווחנו משכורת חודשית, שהספיקה לנו כדי להעביר את החיים. מי שהרוויח את הכסף הגדול היה המפיק, פשנל. לא היה אפשר לחסוך. לא היה לי אף אחד, לא היה לי כסף ולא ידעתי מה קורה לי".
שלא כמו רוקרים מיתולוגיים אחרים, יצחק קלפטר לא הצטרף ל"מועדון 27" המפורסם. הוא שרד את כל תלאות הקריירה והחיים, המחלות והאשפוזים, ולפני כחודש ציין את יום הולדתו ה־70. "כשהייתי צעיר, גיל 70 נראה כמו סוף העולם", הוא אומר. "היום אני מתכוון להאריך ימים כמה שיותר. אני שוקל יציאה לפנסיה. די, מספיק. כבר עשיתי המון בחיים שלי. יש ביקוש אלי מצד הקהל, אבל אני מתלבט. 70 זה לא צחוק".
אתה יכול להרשות את זה לעצמך?
"עבדתי הרבה כשהייתי צעיר, אז יש לי קצת חסכונות, ככה שאני לא בלחץ לעבוד. אני גם מקבל כל שנה תמלוגים מאקו"ם, כי הרדיו עדיין משמיע אותי, זאת הפנסיה שלי".
ומבחינה בריאותית?
"אני בחיים, וזה כבר טוב. אני סוחב איתי מחלות כרוניות ברקע, כמו מחלת ה־COPD (מחלת ריאות חסימתית כרונית; א"נ), שבגללה הייתי מאושפז לפני שנתיים וכמעט מתתי. אני מטפל בעצמי בעזרת פיזיותרפיה והידרותרפיה, אני עובד עם מים.
"אז אני אומר, אם נשארו לי עוד כמה שנים לחיות, למה שאני אחיה אותן בלחץ? אני אחיה אותן בכיף, בלי לחץ, בטן־גב כל היום, לא להתחייב לשום דבר, לא לעשות שום דבר מיוחד, רק לחיות. תן לי לקום בבוקר, לצחצח שיניים, להתקלח, לאכול ארוחת בוקר, להעביר את הזמן וללכת לישון בלילה".
מצחיק שאתה אומר "לקום בבוקר", כי אתה לא קם לפני 4 אחר הצהריים.
"נכון, השעון הביולוגי שלי הפוך. אני ישן ביום וער בלילה. הולך לישון ב־8-7 בבוקר וקם ב־5-4 אחר הצהריים. עם אריק איינשטיין היו לי בעיות כשעבדתי ביחד איתו, כי הוא עובד בבוקר. הייתי נרדם באולפן מרוב עייפות.
"בעבר ניסיתי לקום בבוקר ולחיות מוקדם יותר, אבל זה לא הולך. ביולוגית, אני חי בלילה וישן ביום. זה התחיל כשהייתי מופיע בלילות במשך שנים, ונכנסתי למסלול של ללכת לישון מאוחר ולקום מאוחר. התרגלתי לזה".
ועכשיו?
"עכשיו אני בקורונה, שפוט שלה. יושב בבית כבר חודש ולא יוצא. זה טוב, אני לא צריך לפגוש אנשים, לא צריך להתאמץ. אני נח בבית, בעיקר יושב מול הטלוויזיה. חוץ מלימור ביאו, העוזרת האישית שלי, כמעט אף אחד לא בא לפה. אני בקשר עם הבן שלי, אוריה, הוא די.ג'יי גם בארץ וגם בחו"ל במסיבות של אלפי אנשים. הוא בן 35, גר בתל אביב, עוד לא התחתן. אני מצלצל אליו, וגם הוא מדי פעם בודק מה שלומי. חוץ ממנו, יש כל מיני אנשים שאני מכיר, שמדי פעם מתקשרים לשאול מה שלומי. אני לא לבד".
למי אתה מתגעגע?
"לאריק איינשטיין. הוא היה אחלה איש, ענק, משכמו ומעלה, הוא חסר לי מאוד. לאחרונה איבדתי עוד חבר, אלי ישראלי ז"ל. היינו עם אריק בחבורה של מסעדת 'כתר המזרח', שנסגרה לאחרונה כי אחד הבעלים נפטר. כולם הולכים בסוף, אף אחד לא שורד. זו דרכו של עולם".
אתה בקשר עם החברים מ"כוורת"?
אם יהיה עוד איחוד של "כוורת", תסכים להשתתף?
אתה מתגעגע לקהל ולבמה?
פסק הזמן שאתה רוצה לקחת מהמוזיקה הוא בעקבות התייעצות עם רופאים?
"עשר שנים אני סאחי לגמרי"
הידיים שלו קצת רועדות, כשהוא לוקח לפה עוגייה ולוגם לסירוגין מכוס נס קפה עם חלב שקדים ומכוס קולה. זו שעת ערב בדירתו הצנועה בצפון הישן של תל אביב, אחד הרחובות הקטנים שבין אבן גבירול לכיכר המדינה. הוא גר בקומה השנייה של הבניין, בלי מעלית. יושב על ספה מול הטלוויזיה, שפתוחה על ערוץ 12. בגב הספה מפוזרים בגדים שנלבשו. על השולחן, לצד התקרובת שהגישה העוזרת, שדואגת לכל מחסורו, גם התרופות שהוא לוקח, ומסיכה כירורגית.
בצד אחד של הסלון הגיטרה המפורסמת, בצד השני מכשיר החמצן. "אני נעזר בו בעיקר בחורף, במזג אוויר קריר, כשהריאות שלי מתמלאות ליחה ואני צריך עזרה לנשום. עכשיו הייתי שלושה חודשים עם חמצן. גם במאמץ אני צריך חמצן".
על הקיר מעל הטלוויזיה אלבומי הזהב והפלטינה שקיבל, על מכירות במסגרת "כוורת" ועל אלבומים שיצר עם אריק איינשטיין. מתחתיהם, על שולחן קטן, מוצגים פרסים וזיכרונות, ובהם פרס מפעל חיים של אקו"ם על עבודתו כמלחין, פרס האמן המבצע לשנת 98' מארגוני המבצעים אשכולות ועיל"ם, מדליית העיר תל אביב כחבר "כוורת", תמונה עם איינשטיין ותמונה שלו לבד, מחייך באולפן הקלטות עם הגיטרה.
הוא לבוש במכנסיים שחורים, חולצה שחורה ומעליה אפודה אפורה דקה. נראה רזה מתמיד. "אני עכשיו ב־BMI האופטימלי, שוקל בדיוק כמה שצריך", הוא אומר. שיערו לבן, דיבורו איטי יחסית, לעיתים הוא קצת מאבד ריכוז, אבל רוב הזמן קלפטר חד ומדויק, ומדי פעם גם צוחק. לרגעים הוא מזכיר את קית' ריצ'רדס, הגיטריסט המיתולוגי של הרולינג סטונס, שהוא עצמו מעריץ.
"כשהייתי צעיר, האג'נדה שלי היתה סקס, סמים ורוקנרול. אבל לפני עשר שנים הפסקתי עם הכל, גם עם הסיגריות. כבר עשר שנים שאני סאחי לגמרי. הבנתי שהחיים זה בריאות, פרנסה ומשפחה, זה בעצם האוסול, לא סקס, סמים ורוקנרול".
בעבר היה קלפטר נשוי לזמרת־יוצרת ורד קלפטר. אם בנו היא דורית פלד. "כיום אין לי מישהי במובן הזוגי", הוא אומר. "לא מצאתי אישה אחת, מהנשים שאני אוהב, שנשארה איתי. והנשים שאהבו אותי, זה להתפשר. כלומר, הנשים שאני רציתי לא רצו אותי, והנשים שרצו אותי, אני לא רציתי אותן. אני בן 70 ולא מצאתי אישה אחת שתישאר איתי. לא מצאתי את ה־אחת. לא היה לי את המזל הזה, למצוא מישהי, להביא איתה עשרה ילדים ולבנות בית בישראל. אבל מצאתי קריירה".
מה נשים אוהבות בך?
"כיום? שאני ב־BMI האופטימלי, שאני נראה טוב. תמיד היתה לי דילמה, עם יופי - מזיינים, אופי - מכבדים. אז לי היה חשוב להראות שיש לי אופי, לא רק יופי. אני לא סתם איזה דוגמן, אני מוזיקאי, שזה דורש אופי - משמעת עצמית גבוהה, נחישות, התמדה. היום לא אכפת לי שיאהבו אותי בגלל היופי. מקובל עלי".
"שיקנאו במחלות שלי"
יצחק קלפטר נחשב לאחד הגיטריסטים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית, יש שיאמרו הגדול ביותר. גיבור־גיטרה נערץ, שדורות של גיטריסטים נשבעו בשמו וניסו לחקות את הצליל והטכניקה המיוחדים שלו, ב"אחרית הימים" וב"כוורת". בין הקטעים שמזוהים איתו יותר מכל - הסולו האקוסטי ב"העץ הוא גבוה" ("עבדתי עליו שבועיים באולפן, לא ידעתי שהוא כל כך מוצלח"), הריף של "שביר" ("זה בא לי ממשחק עם הגיטרה") והנגינה ב"שיר סתיו" של אריק לביא, שנחשבת לאבן דרך.
אתה מקבל המון הערכה מקולגות.
קינאו בך, למשל, שאתה עובד עם אריק איינשטיין ואחרים לא?
הצלחת בכך שיצרת קלאסיקות של התרבות הישראלית.
"הייתי מאושר עם הפרות"
מה השיר שאתה הכי גאה בו?
"'צליל מכוון'. זה המאסטרפיס שלי. לקח לי שנה לכתוב אותו. כמו את כל השירים שלי, כתבתי אותו לאישה אידיאלית, לא למישהי אמיתית. אני אוהב את הגרסה שאיתי לוי עשה לו (לוי הקדיש לאחרונה את השיר לקלפטר לרגל יום הולדתו ה־70 בשידור בערוץ 24; א"נ). הוא שר יפה, זמר טוב. גם את עומר אדם אני אוהב, גם הוא זמר טוב".
מה סוד ההצלחה של המוזיקה שלך?
"שני סודות. בצבא הצטרפתי לצוות הווי סינַי, שניהל מוזיקלית הסקסופוניסט אלברט פיאמנטה. שאלתי אותו מה אני צריך לעשות כדי להיות מספיק מקצועי על הגיטרה בשביל להתפרנס מנגינה. הוא אמר: 'במשך שלוש שנים תנגן כל יום שמונה שעות, בלי הפסקה'. ככה למדתי לנגן. הגעתי לעשר שעות ביום, במשך עשר שנים רצופות. אז יש כישרון, אבל הסוד הוא עבודה קשה.
מאיפה חוסר הביטחון?
איפה היתה המשפחה שלך?
"לא משעמם את עצמי לרגע"
מה עשית בעיר?
"היו לי חברים שרציתי לעשות איתם מוזיקה, להקים להקה. בינתיים השלמתי את כיתה ח' בלימודי ערב עם אנשים מבוגרים. בבקרים הייתי עובד בכל מיני עבודות - צבעות, נגרות. הייתי נער שליח עם אופניים בבנק למלאכה. הייתי מעביר את הדואר שלהם לבנק ישראל.
"פעם אחת הייתי עייף, אמרתי, אני אלך הביתה לשים את הראש לשתי דקות. נרדמתי לחצי יום והחומר לא הגיע למסלקה של הבנק. רצו אלי הביתה, צעקו עלי, 'מה עשית לנו', ופיטרו אותי. כל החיים לא הסתדרתי כל כך טוב עם מסגרות".
למה?
"היתה לי הפרעת קשב, שהפריעה לי מאוד להסתדר במסגרות או בבית ספר רגיל. הייתי ילד רחוב, אז הלכתי קצת מכות. מדי פעם הייתי חוטף איזה בוקס או ראסייה ברחוב ממישהו, אבל גם ידעתי להחזיר.
"בגיל 15 היכו אותי שלושה בריונים בגלל ריב על חנייה. הרביצו לי מכות רצח. לא הלכתי לבית חולים, אבל כל הגוף שלי היה חבול. אחר כך היה משפט, נתנו להם מאסר על תנאי וקנס. זה שהיכה אותי כבר נפטר".
לאיזו תקופה בחיים היית חוזר?
"לא תאמין, אבל היום הכי טוב לי. אני בתקופה הכי טובה לי מבחינת הרגשה אישית. אין לחץ, ואני עושה מה שאני רוצה. יש לי עוזרת שמטפלת בהכל. יש לי כל מה שאני צריך. אני לא מיליונר, אבל יש לי מה לאכול ואיפה לגור. לא צריך יותר".
אז אתה רגוע?
"הגעתי למסקנה שהדבר הכי טוב לעשות בחיים זה לעלות לראש ההר, לשבת שם, ולחכות שאלוהים יעשה את הכל. אני לא צריך לעשות כלום, רק לשבת על ראש ההר ולחכות שהחיים שלי יעברו. לתת להכל לקרות, בזמן שאתה יושב ולא מעניין אותך כלום, רק לנשום ולראות את השמיים היפים. ובכלל לא משעמם, אני לא משעמם את עצמי לרגע. זה העולם של אלוהים, לא שלי, אז שהוא ינהל אותו".
אתה מאמין באלוהים?
"לפעמים כן ולפעמים לא. לפעמים אני חושב שיש בורא, כוח שברא את היקום. אני לא דתי ולא הולך לבית כנסת, אבל אני אוכל כשר, יש לי מזוזה בבית, ומדי פעם אני קורא בתהילים או בתנ"ך, כי אני מאוד מחובר לשפה העברית. הסיפורים של שאול המלך בגלבוע, יהונתן ודוד, כשהייתי ילד זה היה בשבילי משהו.
"אבל כשגדלתי הבנתי שאין אלוהים. עובדה שהיתה שואה, ולא היה אלוהים שם. בחזון העצמות היבשות של יחזקאל אלוהים מבטיח את תחיית המתים, לך תאמין לזה".
אתה מאמין שיש משהו אחרי המוות?
"פעם אני חושב שלא ופעם כן, אני לא יציב בעניין הזה. לפעמים אני רואה טרגדיה וחושב שאין השגחה, ולפעמים נראה לי שיש השגחה ששומרת עלי ושנתנה לי תכונות יוצאות דופן. אני שליח. המוזיקה שלי זו שליחות, לכן אני מאמין. מצד שני, כשיש טרגדיות איומות, אני שואל איפה אלוהים".
"הפיצו שקר ששרפתי פאב"
קלפטר היה קרוב למוות כמה פעמים. לפני 20 שנה התגלה גידול סרטני בראשו, והוא נזקק לניתוח. חבריו ל"כוורת" ארגנו עבורו מופע התרמה. הניתוח הצליח, הוא החלים ושב לפעילות.
בפברואר 2011 אושפז למשך ארבעה חודשים בגלל מחלת הריאות החסימתית, שנגרמה עקב 40 שנה של עישון כבד - שתי קופסאות מרלבורו ביום. הוא היה מורדם ומונשם במשך שלושה ימים, ואחרי שהתאושש עבר שיקום ארוך, חזר לנגן ולהופיע, והפסיק לעשן.
"בגיל 60 הפסקתי, כי הרופאים אמרו לי, 'אם אתה לא מפסיק - אתה הולך'. הרגשתי שאין לי אוויר לנשום, הייתי נחנק". אף שהפסיק לעשן, אותה מחלה הפילה אותו שוב לפני שנתיים, שוב נשקפה סכנה לחייו, וגם הפעם הוא ניצל.
מה עם אלכוהול?
"לא שתיתי אף פעם. זו רכילות של עיתונים צהובים והשמצות. פעם אמרו ששרפתי את פאב 'השופטים' בתל אביב, שזרקתי סיגריה בוערת לפח והפאב נשרף. תראה לאן הם הגיעו. זה שקר נוראי. השמצה נוראית.
"פעם היו משמיצים אותי חופשי, עיתונאים מחורבנים. משמיצים ומעלים ומורידים אנשים במשיכת עט. אני הייתי מושמץ בעיתונות. הפילו עלי תיקים סתם.
"למשל, בתקופה שכולם חיפשו את האופנובנק, כתבו באחד העיתונים שאולי זה אני, כי ידעו שאין לי כסף, ומצד שני הסתובבה האגדה שקניתי אופנוע. לא היה לי כוח להתמודד איתם ולתבוע אותם על לשון הרע".
למה השמיצו אותך?
"לא גנוב מ'הוטל קליפורניה'"
במה אתה הכי גאה?
"בגיל 17, הייתי בים עם סלווין ליפשיץ (ממייסדי 'הצ'רצ'ילים'; א"נ). סלווין נסחף למערבולת, ואני קפצתי פנימה והוצאתי אותו. עד היום הוא אומר לי שמדובר ב'יד אלוהים', ושהצלתי אותו ואת כל המשפחה שלו, כי בלעדיי לא היתה לו משפחה. זה הדבר שאני הכי גאה בו.
"וחוץ מזה, בכיתה ח' הייתי הרץ הכי טוב בבית ספר. רצתי 60 מטר ב־7.7 שניות. זה שהייתי הכי מהיר נתן לי המון ביטחון באותו זמן".
אתה מבין אנשים שמתגעגעים ל"ישראל של פעם"?
"זה פוליטי, ואני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה. למה זה פוליטי? כי זה כמו להגיד שהשלטון של השמאל היה יותר טוב מהשלטון של הימין. כל דור ותיק חושב שבתקופתו היה יותר טוב, אבל תמיד יש דור חדש. אני אישית לא כל כך מבין את הדור החדש, והבן שלי אומר לי שאני לא מבין כלום. ככה זה תמיד, בדיוק כמו שאני חשבתי שאמא שלי לא מבינה כלום.
"גם במוזיקה. קח את האירוויזיון. פעם היו שם שירים טובים. היום זה הכל צעצועים, שואו בלי מוזיקה. אלה הפנים של הדור הצעיר, אי אפשר לשנות את זה".
יש לך דעה פוליטית?
"אני הולך על המרכז, מצביע מרכז. כמו שכתבתי עם אריק ב'יושב על הגדר', אני 'רגל פה רגל שם'. אוהבים אותי אנשים מכל הסוגים, גם מהשמאל, גם מהימין, גם כיפות סרוגות. בבחירות אני מצביע בחשאיות ולא מספר לאף אחד. אני לא יודע ימינה או שמאלה. אני לא יודע מה חשוב יותר, האדמה או האדם.
"אדם בלי אדמה הוא לא בן אדם, אז הוא מוכן למות בשביל שתהיה לו חתיכת אדמה. אבל אם הוא מת, בשביל מה הוא צריך חתיכת אדמה? זה סותר את עצמו, זה דבר והיפוכו. לכן קשה לי להביע עמדה פוליטית. אני רואה ביאיר לפיד חבר, הוא ראיין אותי פעם בטלוויזיה ובא להופעה שלי".
מה מצחיק אותך?
"צ'רלי צ'פלין, אדיר מילר, 'מה קשור'. אני מאוד אוהב את הסדרה 'שנות ה־80' עם שלום אסייג וכל החבורה. זה מאוד מצחיק אותי, אני לא מחמיץ פרק".
המבקרים לא יסכימו איתך.
"לא אכפת לי. שכל הפיינשמעקרים יעשו מה שהם רוצים, אותי זה מצחיק".
וכשאומרים ש"יושב על הגדר" מושפע מ"הוטל קליפורניה"?
"אין שום קשר. כשכתבתי את 'יושב על הגדר' בכלל לא חשבתי על 'הוטל קליפורניה'. בדיעבד, כשאמרו לי, שמעתי שיש קווי דמיון בהרמוניה, למרות שהיא שונה, ואין שום דמיון בלחן".
יש חלום שלא הגשמת?
"רציתי להיות שחקן, ולא יצא, כי המוזיקה משכה אותי יותר. רציתי לעשות את ז'אן ולז'אן ב'עלובי החיים'. זה היה החלום שלי כילד".
על מה אתה מתחרט?
"אני לא מתחרט על שום דבר".
asafnevo444@gmail.com