מרימה את הקול: רגע לפני האירוויזיון - המדריכה הקולית של נועה קירל נחשפת

בשבוע הקרוב עומדת כל המדינה לדבר, שוב, על נועה קירל, כשזו תכבוש עוד פסגה בקריירה ותעלה על בימת האירוויזיון בליברפול. מי שצמודה לנועה ברמת הפאוץ', ותהיה לצידה גם שם, היא המדריכה והמנטורית הקולית שלה, ושל זמרים וזמרות רבים אחרים, נעמה לוי־אופק.

"נועה הגיעה אלי בגיל 17", היא מספרת, "והיום אני חושבת שכל זמר או זמרת צריכים שיהיה להם קצת 'נועה קירל'. היא יוניקורן, על־טבעית".

במה מתבטאת העבודה שלך איתה?

"אני בעצם עשיתי איתה את האדפטציה של לצאת מהזמרת ששרה רק מוקלט ופלייבק מלא ללשיר בלייב. זמרת היא היתה מהתחלה, אני נתתי לה את הביטחון לשיר. צריך לקבל 'שעות טיסה' של עבודה קולית כדי להרגיש את ה'זמרת'. היא אמרה שאחד הדברים שהכי הפחידו אותה הוא עניין השירה, כי את כל השאר יש לה ביג טיים, ואני כל הזמן אמרתי לה שזה יקרה, וזה באמת קורה מדהים".

האירוויזיון זה שיר אחד, אבל איך מתכוננים למשל להופעה של שעה וארבעים דקות בפארק הירקון מול קהל?

"עבדנו קשה כדי שישמעו אותה, למשל לשיר תוך כדי ריצה על מכשיר ריצה. כל הספקנים שהגיעו לפארק היו חייבים לראות את הדבר הזה, פעם ראשונה נועה קירל בלייב, והיא שמטה לכולם את הלסת עם השירה שלה. שרה כמו חיה".

את חושבת שהיא הזמרת הכי טובה בארץ?

"זו לא שאלה הוגנת - היא הכי טובה במה שהיא עושה".

אז אירופה הולכת לגלות אותה בגדול?

"לגמרי. היא זמרת בסדר גודל אחר גם בתחרות כזו".

את אוהבת את "יוניקורן"?

"אני מאוד אוהבת את השיר. הפעם הראשונה ששמעתי אותו היתה בחדר החזרות, שלושה שבועות לפני כולם, וזה היה חשאי כמו בפנטגון, אסור להוציא שום דבר, וכמובן לא השמיעו את השיר לאף אחד. אמרתי 'תשלחו לי' - ולא הסכימו. נועה הגיעה לשיעור ואמרתי לה: שימי פליי כבר, שימי פליי, וכששמעתי אמרתי - וואו!

"כשעבדנו על השיר אמרתי לה לא ללכת לקצוות. למשל, לא לשיר בקול הכי נמוך או הכי גבוה, אלא להיות בטווח קולי מרשים, גדול וברור. אמרתי לה 'את לא צריכה שיהיה לך קל - אבל את חייבת להיות בטוחה במה שאת עושה. לא להגיע לביצוע שהוא לא הגיוני אחר כך בלייב'".

"הגוף חסם אותי"

נועה קירל היא בהחלט לא התלמידה היחידה של לוי־אופק. בין השמות שהגיעו בעבר ומגיעים היום לסטודיו שלה נמצאים נטע ברזילי, אנה זק, נונו, נרקיס, עדן אלנה, ספיר סבן, טל מוסרי, יסמין מועלם, אסף אמדורסקי ועוד אמנים רבים, והיא הספיקה גם ללוות את יצחק קלפטר ז"ל לפני הופעת האיחוד האחרונה של כוורת.

תוך כדי, בשמונה השנים האחרונות היא גם זמרת הליווי הקבועה של אברהם טל ובימים אלה נמצאת איתו בסיבוב הופעות בארה"ב. רגע לאחר מכן תנחת באנגליה ותצטרף לצוות האירוויזיון, ממש לפני חצי הגמר (שלישי, 9.5) והגמר (מוצאי שבת, 13.5).

"אני מגיעה לליברפול ממש לחזרה האחרונה", היא מחייכת. "חשוב לי להחזיק לנועה את היד, לעשות לה את החימומים, לתמוך בה קולית ולהיות איתה בחצי הגמר ובגמר, כי ברור שהיא תעלה לגמר".

"כשעבדנו על 'יוניקורן' אמרתי לנועה לא לשיר בקול הכי נמוך או הכי גבוה, אלא להיות בטווח קולי מרשים, גדול וברור. אמרתי לה 'את לא צריכה שיהיה לך קל - אבל לא להגיע לביצוע שהוא לא הגיוני אחר כך בלייב'"

כמו שהבנתם, הלו"ז שלה עמוס ביותר, ואם שמה נשמע לכם מוכר אולי זה כי הייתם בהופעה של אברהם טל, ראיתם את העונה השלישית של "כוכב נולד" שבה השתתפה (והביצוע שלה ל"נוסעת בעקבות האהבה" חרך את הרשת), או צפיתם בחגיגות יום ההולדת ה־90 של שמעון פרס ז"ל, כשברברה סטרייסנד הבריזה ברגע האחרון ולוי־אופק הוזעקה להחליף את מקומה בשירת "התקווה" עם התזמורת הפילהרמונית.

"כששואלים אותי, אני אומרת ששמי נעמה אופק", מציגה את עצמה הזמרת והמדריכה הקולית, "אבל נעמה לוי הוא השם המקצועי שלי. עד היום אברהם מסרב לשחרר את זה ובהופעות הוא מציג אותי ככה".

איך זה להופיע איתו על הבמות הכי גדולות בארץ?

"חוויה מדהימה. שבוע אחרי הלידה של בני השלישי אריאל כבר חזרתי להופעה בקיסריה. אנחנו לא באים ל'עבודה', אלא באים למשפחה. אנחנו באים לפרוק, לשמוח, לבכות. אנחנו זה החיים.
"ההופעות עם אברהם גם שומרות אותי מאוזנת. בעבודה עם התלמידים אני נותנת מעצמי את כל מה שיש לי, ובהופעות לצד הנתינה וההשקעה על הבמה אני גם מקבלת המון אנרגיות. בהופעות אני רגע זמרת ולא רק מדריכה קולית".

היא בת 36, נשואה למתן אופק, איש עסקים בן קיבוץ עין חרוד (מאוחד) ולשניים שלושה ילדים - אלי (בת 5 וחצי), בארי (בן שנתיים) ואריאל (בן תשעה חודשים, "שהגיע בהפתעה מדהימה"). אנחנו נפגשות בדירתם עמוסת הצעצועים בתל אביב, כשאריאל על כתפיה לאורך הראיון, שמתנהל בין הכנת בקבוק והחלפת חיתול לבין עשרות הודעות ווטסאפ שמגיעות אליה.

עוד לא התחלנו ואני כבר מבולבלת. איך את מגדירה את עצמך?

"פעם הייתי קוראת לעצמי זמרת ממש. הייתי זמרת בכל רמ"ח אברי, ואני חושבת שאני זמרת טובה. אחר כך הייתי זמרת ומורה לפיתוח קול, והיום ההגדרה היא מדריכה קולית, מנטורית קולית, וגם מישהי ששרה".

מתי היה השינוי שהפך אותך מזמרת בפרונט למי שמכשירה את הזמרים והזמרות הכי גדולים בארץ?

"כל החיים רציתי לשיר. כשאני עומדת ושרה, אם זה בפרסומות או בהקלטות, אהיה לא צנועה ואגיד שאף אחד לא יכולה עלי, יש לי המון ביטחון".

אז מה קרה בדרך?

"מאוד רציתי להוביל את עצמי לקריירת סולו, אבל לא הצלחתי. היו לי התקפי חרדה גדולים, עד שהחלטתי שאני לא מסוגלת לגשת לזה. הגוף חסם אותי, הלב חסם אותי, הראש חסם אותי. לשיר מאוד קל לי, אבל בבפנים שלי אני מישהי אחרת לגמרי. לעמוד ולהיות את, עם השירים המקוריים שלך, בפרונט, פשוט שיתק אותי.

"מצד שני, היום אני מבינה שהתקפי החרדה והפחד מלגעת בזה פשוט שחררו אותי לדרך אחרת. התחלתי ללמד חברים לשיר, כי אני זמרת שיודעת מה היא עושה, וככה הגעתי למקום שלי היום".

"נהייתי זמרת"

למקום שלה הגיעה לוי־אופק בדרך שלא תמיד היתה קלה, אם בכלל, ולא רק בגלל התקפי החרדה. היא נולדה במגדל העמק, בת בכורה לאורי ואורנה, מנהל מחלקה בחברת חשמל ועובדת מרכז לשיקום ואבחון. כשהיתה ילדה עברה המשפחה לטבעון. למרות הבית התימני־עיראקי "לא שמענו מוזיקה מזרחית בכלל", היא מספרת.

"אני זוכרת שהייתי מגיעה לסבתא שלי והיא היתה שמה פריד אל־אטרש או אום כולתום וביקשתי ממנה לסגור את המוזיקה הזו, היה לי קשה להכיל אותה. היום אני שומעת יותר ויש לי גם תלמידים כמו ספיר סבן, ששרה טורקית. לפעמים יוצא לי סלסול טורקי כזה ואני אומרת 'אני מסלסלת כמו ספיר'. בבית שמענו אלטון ג'ון, ג'ו קוקר, קווין, פיל קולינס".

מגיל צעיר היית הילדה שתמיד שרה?

"כן. הייתי ילדה שהשקיעו בה, אבא שלי דחף אותי לשירה. שני הוריי שרים יפה, וכשהייתי לומדת שירים אבא שלי היה מתקן אותי. אמא שלי היא ממש זמרת. היא ניגנה בגיטרה כל החיים ושרה בצמד עם עוד חברת ילדות, אבל בגלל שהתחנכה בבית דתי היא לא השקיעה בזה מעבר לכך. ברור לי שהכישרון הוא משניהם".

אלא שלצד היחסים המשפחתיים המעולים ("אבא הוא החיים שלי בגדול, ואמא החברה הכי טובה שלי") והגנטיקה שעברה בירושה, מסתתר סיפור על ילדה שהתקשתה חברתית ועברה עלבונות על רקע עדתי וגזעני.

"הייתי הילדה השחורה היחידה בכיתה", היא נזכרת, ועיניה מתמלאות בלחלוחית. "מבחינה לימודית ממש לא הייתי טובה, הייתי תלמידה גרועה. אהבתי מוזיקה, ורק במוזיקה ובמתמטיקה הייתי טובה. שרתי בטקסים, וככה בעצם גיליתי שאני יודעת לשיר, כי הייתי ילדה לא מקובלת - וזה ביטוי עדין.

"טבעון היא מקום קטן, ובתקופה הזו ילדים לא ידעו הרבה על גזענות ואולי בגלל זה קראו לי 'כושית סמבו'. בטיולים השנתיים היו שרים שירים עלי. לא אשכח שחזרתי מטיול כזה ורק ילדה אחת דיברה איתי. כל היתר שרו עלי שירים. המחנכת לא התערבה, למרות שהיא שמעה הכל, וכשאמא שלי שאלה אותי אחרי הטיול איך היה - לא יכולתי לספר לה. אמרתי לה רק שהיה נורא. האירוניה היא שהילדה שהובילה את כל הדבר הזה היא בכלל מרוקאית, אמנם עם עיניים ירוקות אבל מרוקאית".

בסופו של דבר סיפרה לאמה על ההשפלות שהיא חווה, והאם, כועסת וזועמת, הובילה לתיקון המצב המעוות. "מצד אחד זה היה כאילו וואו, כל הכבוד אמא. היא נסעה לבית של הילדה שלעגה לי וצעקה על אמא שלה. אבל מצד שני הייתי מזועזעת. כל כך לא רציתי להיות הילדה שנמצאת בסיטואציה הזאת".

"הייתי הילדה השחורה היחידה בכיתה. שרתי בטקסים וככה בעצם גיליתי שאני יודעת לשיר, כי הייתי לא מקובלת - וזה ביטוי עדין. עשיתי עבודה גדולה עם עצמי, אבל עמוק בפנים הילדה הדחויה ההיא עדיין קיימת"

במשך הזמן המצב החברתי השתפר במידה מסוימת, אבל בלימודים המשיכה לוי־אופק להתקשות, וגם מחנכת הכיתה לא עזרה. "עד היום יש לי פצע ענקי על דברים שהיא אמרה לי ועל איך שהיא התנהגה", היא נזכרת.

התפנית הגיעה כשאמה רשמה אותה ללהקה בשכונת מגוריה. "אמא רצתה שתהיה לי עוד מסגרת שלא קשורה לבית הספר", היא מספרת. "בדיוק הבוקר היה לי שיעור עם הזמרת מיקה הרי, שהיום גרה בברלין והיא חברת ילדות שלי מהלהקה. היא הגיעה עכשיו לארץ ועשתה אצלי שיעור".

מהרגע שהחלה את דרכה בלהקה דרך כוכבה של הילדה הדחויה וחסרת הביטחון, שחלמה להיות וויטני יוסטון. "בהתחלה קיבלתי פה שורה שם שורה, עוד בית, ואז שירים שלמים, ופתאום נהייתי הזמרת של השכונה. הביטחון העצמי שלי התחזק וכל דבר שרציתי עשיתי.

"בסוף י"ב העלינו את 'סלאח שבתי' וקיבלתי את התפקיד של חביבה. אני זוכרת שכולם הסתכלו ואמרו 'איך יכול להיות שנעמה קיבלה את חביבה? מה היא? היא כלום בשכבה' - ואני קיבלתי תפקיד ראשי".

עוד לא היתה לך אז חרדת במה?

"לא. כשעמדתי על הבמה אף אחת לא יכלה עלי".

את עוד חושבת על הילדה שהיית?

"עשיתי עבודה מאוד גדולה עם עצמי ועם ליווי מקצועי, אבל עמוק בפנים הילדה הדחויה ההיא עדיין קיימת. אני לא חושבת שמי שחווה דבר כזה יכול להתעלם, אבל זה גם חיזק אותי מאוד".

"צריך אופי וגב"

ב־2005 התגייסה לצה"ל, לאחר שהתקבלה גם לתזמורת צה"ל וגם ללהקה צבאית והוצבה בלהקת חיל האוויר. כבר ביום הראשון של הטירונות שוחררה לאודישן האחרון של ריאליטי בשם "כוכב נולד", לקראת עונתה השלישית בפריים טיים של ערוץ 2.

"היה לי מדהים בכוכב נולד", היא נזכרת. "לא היה אז שום ריאליטי מוזיקלי אחר, ואני הגעתי למקום השישי והייתי כוכבת. זו היתה התוכנית הכי מדוברת בטלוויזיה וכולם ידעו מי אני, ראו אותי ורצו שאני אשיר. כשנשרתי מהתחרות זו היתה נפילה רכה מאוד להמון הופעות וליחס חם וזה היה נהדר. שם הבנתי שאני צריכה וחייבת להיות זמרת, היה לי מומנטום".

כשהיא חולמת למלא את קיסריה ואמפי שוני, לוי־אופק החלה לאסוף חומרים לאלבום. "היה לי ברור שאני הולכת למסלול של להיות זמרת. עבדתי בזה, היו לי שני אלבומים מוכנים והתחלתי לעבוד עם המפיק עופר מאירי ("מטרופולין") והמנהל אשר ביטנסקי, שניהם מאוד ידועים בתעשייה. אם רק הייתי שולחת את היד - הייתי יכולה להגיע להרבה מקומות, אבל אני לא מלחינה או כותבת ולא הצלחתי להביא את עצמי למקום הזה".

תסבירי, מה בדיוק קרה?

"פשוט לא קרה. שלחתי שיר לרדיו והוא הושמע אולי פעם או פעמיים. זה היה שיר קצת אתני, מאוד מבוגר".

ואת רצית משהו אחר?

"הייתי בת 19, וזו היתה כתיבה גבוהה שלא לא התלבשה עלי. זה לא היה אני".

"רציתי קריירת סולו ולשיר מאוד קל לי, אבל בבפנים שלי אני מישהי אחרת לגמרי. לעמוד ולהיות את, עם השירים המקוריים שלך, בפרונט, פשוט שיתק אותי. היום אני מבינה שהתקפי החרדה והפחד שחררו אותי לדרך אחרת"

עם הידע שיש לך היום, מה היית עושה אחרת?

"הייתי עושה הכל כדי להלחין וללמוד לכתוב לבד. הייתי חורשת את החיים, וזה גם מה שאני מעבירה לתלמידים שלי. היה לי את הניצוץ, פשוט לא הצלחתי למצוא את הכלים להביא אותו, ואני חושבת שהיום אולי כן הייתי מוצאת בעצמי את הכיוון, גם אם זה היה לוקח לי שנים.

"הייתי מוצאת את הדנ"א שלי, את מי שאני, ואז מלחינה וכותבת ומשאירה אפילו מאה שירים במגירה עד שהיה יוצא אחד שהוא אני, ואז עוד אחד. הייתי לוקחת הרכב של אנשים שאני אוהבת לכתוב ולהלחין איתם ומביאה את זה למקום שהוא אני".

את מתארת פה תהליך קשה ומפרך, ואנחנו חיים בתרבות האינסטנט.

"נכון, וזו הסתירה. כולם רצו מהר, תעשי מהר, מומנטום, מהר, מהר, מהר, ולא ידעתי להכיל את זה. לא היה לי כלום, הייתי חסרת אופי אז. היום אני מסתכלת ואומרת איזו ילדה טובה הייתי, שלא מבינה בכלל מה זה טלוויזיה. היום אני מבינה שבטלוויזיה אתה לא צריך רק לשיר, אתה צריך אופי, אתה צריך גב".

אחרי "כוכב נולד" קיבלה הרבה שיחות טלפון, אחת מהן מהראל סקעת. "הוא אמר לי: 'תקשיבי, אני מרשה לך להיות בדיכאון בדיוק יומיים - ואת באה לשיר איתי'. שרתי איתו כמה שנים ואחר כך עם שירי מימון כשנה, ואז התקבלתי ל'ווקה פיפל', להרכב המקורי".

כבוד גדול להיות בלהקה האדירה הזו.

"התפקיד שלי שם נכתב עלי, על יכולותיי, וזה היה בית ספר קולי מטורף. שלוש וחצי שני הייתי בכל חור בעולם, עד שזה הפך לקשה מאוד. היינו סוג של להקה צבאית, כולל ההיבט הרע באיזשהו שלב. להיות כל הזמן עם אותם אנשים ועם המון אגו - החלטתי לעזוב".

עוד קודם לכן, בגיל 19, החלה ללמוד פיתוח קול. "כשהגעתי לרחל הוכמן, המורה שלי, היא תפסה אותי בשתי ידיים ואמרה לי 'את תהיי מורה, יש לך את כל הכישורים'. היא בעצם בנתה לי קריירה". מאז ועד היום, 17 שנים, לוי־אופק לומדת אצל הוכמן ("עד שהיא לא תפסיק אני לא משחררת ממנה"), והיום הן כבר קולגות שמעבירות תלמידים ביניהן.

בשנים האחרונות, לצד הקריירה כמדריכה קולית וההופעות כזמרת הליווי של אברהם טל, הספיקה לוי־אופק לעבוד כמדריכה הקולית בתוכנית "אקס פקטור" וכן בכמה מחזות בתיאטרון הקאמרי, בהם "זה אני" של מאור זגורי ו"החיים הם קברט". במקביל, היא מתמידה גם בתפקיד המנהלת הקולית של הלהקות הצבאיות.

"אני אחראית על כל השיבוצים והמיונים", היא מסבירה, "וגם אם משהו קורה עם החיילים. לפעמים אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים 'את בחנת אותי', ולפעמים אפילו רואים אותי כאיזו דמות מפחידה.

"שתי תלמידות שלי, בר מיניאלי ונטע רוט, שהן שתי כוכבות ענקיות, אמרו שכשהיו בלהקות הצבאיות נראיתי להן מאוד חונקת. יש כאלו שאומרים עלי 'וואי, חייבים ללמוד אצלה', אבל לא כולם. יש כאלה שממש נבהלים ופוחדים ממני פחד מוות, גם כי זה המעמד בתפקיד הזה וגם כי אני מאוד קשוחה".

"מתרגשת מהתלמידים"

מעל הכל, לוי־אופק היא המאסטרית מאחורי הקלעים, זו שמאמנת ומדריכה בחדר חזרות צנוע בביתה את הזמרות והזמרים ששולטים בתעשיית המוזיקה בארץ. המנטורית הקולית שניצבת מאחוריהם בשוני, בפארק הירקון, בבארבי וגם בפאבים נידחים, מחזיקה את היד ומלווה אותם ברגעי השפל, לאו דווקא הקוליים.

את זוכרת את הפגישות הראשונות עם התלמידים?

"בטח. לא כולם נולדו עם גרון טבעי של זמר, אז צריך לרכוש את זה. כשאנה זק למדה אצלי בעבר, אמרתי לה 'יש לך פוטנציאל אדיר. את זמרת כי יש לך את החזות, היופי והכריזמה, אבל פה לא נולדת עם זה טבעי ואת צריכה לעבוד יותר קשה'. היא אמרה 'אני יודעת'".

עם נונו היה לך קליק?

"נונו (נעמי אהרוני גל) היא סיפור מדהים. אסף דרעי (המנהל של הראל סקעת - ש"ז) התקשר אלי ואמר 'יש איזו זמרת, תראי את הקליפ שלה'. ראיתי, ובהתחלה לא הבנתי. אמרתי 'אפשר לשמוע שוב? מה זה היצור הזה?' ובהתחלה עניתי 'סליחה, אין לי מקום'".

לא התחברת?

"בהתחלה לא, אבל אחר כך אמרתי לו 'טוב, בסדר, פעם בשלושה שבועות'. כשהיא הגיעה לשיעור ופתחה את הפה קלטתי שמדובר במוזיקאית מחוננת, בדיוק מהסוג שאני אוהבת. כזו שמוסרת את הגרון, את הלב, את החוכמה ואת האינטליגנציה הקולית והגרונית לידיים שלי. אמרתי לעצמי 'זה חומר שאעשה איתו הכי טוב שאני יודעת', ומאז היא איתי, מהשנייה הראשונה שהיא מופיעה עד עכשיו - והיא נוסקת. היום אני איתה בתוך כל מה שקשור לקול שלה, למוזיקליות ולדברים שמסביב, אני כבר לא רק המדריכה הקולית שלה. היא סומכת עלי והתאהבתי בכל דבר שקשור אליה".

ויש גם את נטע ברזילי.

"עם נטע התחלתי לעבוד לאחרונה והיא מלאה בסטייל. היא תלמידה שהגיעה כבר כ'מוצר', היא כבר היתה 'נטע ברזילי'. היום אני מבינה שברור היה שהיא תזכה באירוויזיון.

"הפוכה ממנה היא ספיר סבן. אני דחפתי את ספיר ל'דה וויס' וליוויתי אותה יד ביד לאורך כל העונה. היה לי ברור שהיא תזכה. מי שרה טורקי ככה? למי יש אופי חזק כזה, שיכול להכיל את הדבר הזה? היה לי ברור שהיא זוכה, אבל לה זה לא היה ברור כלל והיא לא רצתה. היא מאוד פחדה, אבל היא עשתה את זה בענק".

"יש לי תלמידים שלא יצליחו לשרוד אותי ואותנו ואת העומס הקולי הזה, כי הם לא נפתחו. מצד שני, יש לי תלמיד שסיפר לי משהו מאוד אישי. הוא פרק, הרגיש בנוח ושהלב שלו בידיים טובות, ופתאום קרה משהו לקול שלו"

מתברר שאת גם פסיכולוגית ומשענת נפשית.

"המון. בסטודיו שלי נמצאים הסודות הכי גדולים. מוזיקה היא נפש, והכל מאוד קשור יחד. יש לי פה תלמידים שלא יצליחו לשרוד אותי ואותנו ואת העומס הקולי הזה, כי הם לא נפתחו. מצד שני, יש לי תלמיד שסיפר לי משהו מאוד אישי, וברגע שהוא עשה את זה לא שרנו דקה בשיעור, רק דיברנו, והשיעור הזה היה אחד השיעורים הכי טובים שהיו לנו. הוא פרק, הרגיש בנוח ושהלב שלו בידיים טובות, ופתאום קרה משהו לקול שלו.

"אני לא מדברת לכל תלמיד אותו דבר. יש תלמיד שלא יכול להכיל ישירות, ויש תלמיד שצריך רק ישירות. יש תלמיד שאני צריכה לדבר אליו במין ליטוף, יש תלמיד שרוצה התקדמות איטית, ויש תלמידים שרוצים שאדחף אותם יותר חזק. כל אחד הוא עולם אחר".

מה הכי מרגש אותך היום?

"בכנות, וחוץ מהמשפחה שלי? אני מתרגשת מהתלמידים. אני יכולה להתלהב, לעמוד, למחוא כפיים, להשתחוות בפניהם... אני יכולה להגיד לתלמיד 'אתה קולט, כמו שאמרתי לך קודם, איזה מדהים, איזה כיף!'. כשאני הולכת להופעה של נונו בברבי, כשאני עושה את פארק הירקון עם נועה, או כשאני הולכת ללבונטין 7 עם תלמיד שאני מאמינה בו והוא עושה את הופעת הסולו הראשונה שלו כשמגיעים 30 אנשים, עם כולם אני מתרגשת בטירוף".

shirshirziv@gmail.com