יום הזיכרון הראשון צוין ברחבי בארץ
ב־11 באפריל 1950 הוצאה פקודת מטכ"ל הקובעת לראשונה את ד' באייר, יום לפני יום העצמאות, כיום הזיכרון הקבוע לחללי מערכות ישראל. מאחר שד' באייר חל באותה השנה ביום שישי - הוקדם יום הזיכרון ליום חמישי, ג' באייר (20 באפריל 1950), ויום העצמאות נחוג ביום ראשון שלאחר מכן.
יום הזיכרון הראשון נפתח בצפירה בת דקה, ב־07:00, ולאחריה טקס הנחת זרים על קבר החייל האלמוני בבית העלמין בהר הרצל. בהמשך התקיימו טקסי זיכרון בכל מחנות צה"ל ובבתי הקברות הצבאיים ברחבי הארץ, לשם הגיעו משלחות צבאיות שכללו מפקד, רב צבאי, מחלקת חיילים חמושה וחצוצרן, שהשמיע את "תרועת האבל" ב־11:00 בדיוק.
הדגל הורד לחצי התורן, הודלק נר נשמה, ולצידו נעמד משמר כבוד של חיילי צה"ל. הרב הצבאי אמר את תפילות "יזכור" ו"אל מלא רחמים". בערב, לקראת המעבר ליום העצמאות עצמו, הושמעה צפירה נוספת בת דקה.
מה הוביל לקביעת ד' באייר כיום הזיכרון? לכך יש שתי גרסאות. הרב שלמה גורן, בספרו "בעוז ותעצומות", מספר ש"ימים ספורים לפני יום העצמאות השני באנו לקבוע את המועד ליום הזיכרון, והתברר שד' באייר היה היום הפנוי היחיד ביומן".
לעומת זאת, משה מושקוביץ (95), חבר קיבוץ משואות יצחק, מספר שלפני יום העצמאות השני הגיע לקריה בתל אביב, בליווי שלמה חיימוביץ וחנוך אחימן, גם הם מחברי גוש עציון. "נפגשנו עם חיים ישראלי, מזכיר לשכת שר הביטחון, ואמרו לו שיום ד' באייר הוא יום נפילת גוש עציון, ומן הראוי שיום הזיכרון לחללי צה"ל יחול ביום זה - מבחינת 'העצב על הנופלים קודם לשמחת העצמאות'", מסכם מושקוביץ.
עתיד מבטיח לענף הפרחים: "נייצא לחו"ל ברבע מיליון לירות"
באולם ההרצאות של מד"א בתל אביב (רחוב מזא"ה 13) נפתחה ב־23 באפריל 1950 תערוכה, שמטרתה היתה להציג את הישגי החקלאות הישראלית בשטח גידול הפרחים. בנאום שנשא מנהל המדור לגננות ולשתלנות במשרד החקלאות, דוד צירקין, נמסר ש"עתיד גדול צפוי לנו בשטח גידול פרחים מפקעות ומבצלים. אנו רואים אפשרויות יצוא קורצות לענף הפרחים הישראלי, בעיקר על ידי מגדלים מהסקטור הפרטי, שמגלים התעמקות ומסירות ללא לאות לפיתוח סוגי פרחים ליצוא". כדוגמה הביא צירקין את המגדל ד' הלוי מהרצליה, שהציג בתערוכה דוכן גדול עם שלל סוגי פרחים.
ענף הפרחים כולו, בישראל של 1950, השתרע על פני שטח מצומצם של 800 דונם, שהכניסו לענף כ־100 אלף לירות בשנה. המגדלים הפרטיים התמקדו בניסיונות לפתח פקעות פרחים שיאפשרו את הקדמת הפריחה, כך שיהיה אפשר לייצא פרחים לאירופה לקראת עונת חג המולד.
"היעד הארבע־שנתי שלנו הוא גידול פרחים על שטח של 3,000 דונם, שיניבו 400 אלף ימי עבודה בשנה, ורבע מיליון לירות ביצוא", אמר מנהל האגף צירקין בנאומו בפני הנוכחים הרבים בפתיחת התערוכה. יצוין בהקשר זה שב־1951 הציע צירקין לראש העירייה החדש של חיפה, אבא חושי, לקיים בשטח העיר תערוכה שנתית לפרחים ולצמחי נוי - מיזם שאכן התארח בעיר במשך שנים רבות.
בישראל גדלים כיום כמיליארד פרחים בשנה, במחזור שמגלגל כ־350 מיליון שקלים. מחצית מכמות הפרחים מיועדת ליצוא - רובו לבורסות הפרחים ביבשת אירופה.
חדש בקיוסקים: מדריך שידורי הרדיו
בעקבות תלונות חוזרות ונשנות שהתקבלו במערכת העיתון "מעריב", בנוגע לקושי של האזרחים לעקוב כראוי אחרי לוח שידורי הרדיו של קול ישראל, פרסם העיתון את התגובה שהתקבלה ממנהל מדור ההסברה של רשות השידור, מר אברהם ברטורא.
לדברי ברטורא, "הנהלת הרדיו מודעת לקשיים שחווה האזרח בישראל באינטראקציה בינו לבין שידורי קול ישראל, ובקרוב ייצא לאור שבועון שבו ימצא המאזין מענה לצרכיו הרדיופוניים".
ואכן, כעבור זמן לא רב נחת בקיוסקים ברחבי הארץ הגיליון הראשון של השבועון "קול ישראל", שהחזיק 24 עמודים. מחירו היה 70 פרוטה, כשמחיר עיתון יומי בזמנים ההם עמד על כ־25 פרוטה. בשער הגיליון הראשון הופיעה תמונתו של אלכס אנסקי, אז ילד בן 11, שהשתתף בתסכיתים רדיופוניים לילדים.
השבועון החדש דמה במתכונתו לשבועון רדיו בשם "הגלגל", שיצא לאור בימי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ובא לקדם את השידורים העבריים של קול ירושלים. כמו השבועון ההוא, גם השבועון "קול ישראל" הציע תוכן שנוגע ללוחות השידורים, לצד הסברים על התוכניות השונות, וכן מידע בנוגע לעניינים טכניים, כגון "כיצד תשפר את הקליטה במקלט הרדיו שבביתך".
השבועון "קול ישראל" לא נחל הצלחה גדולה, והוא נסגר בתוך פחות משנתיים. בסוף 1962 יצא לאור פרסום נוסף בשם "רדיו - שבועון קול ישראל", שנסגר אף הוא אחרי 65 גיליונות, שכן נמסר ש"הוא אינו נושא את עצמו מבחינה כלכלית".
"אנחנו לא שוק שחור"
ארגוני הנשים בישראל זועמים על שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, בעקבות התבטאות שנויה במחלוקת שלו. יוסף אמר ש"חבילות המזון המגיעות מקרובים בארה"ב מועברות לסוחרי השוק השחור, ואלה מוכרים את הפרודוקטים במחירים מופקעים - כשהרווח הספקולנטי מתחלק בין עקרת הבית לספסרי השוק השחור".
בתגובה הודיעו ארגוני הנשים ש"השר מפיץ את דיבתה של ישראל רעה, שכן על פי תיאורו - מה יחשבו הקרובים בארה"ב ששולחים הנה חבילות מזון? שנשות ישראל הן שקרניות ורמאיות".
מטוס הקרב הוחזר מיוון
במהלך מלחמת העצמאות נאלצו שני מטוסי קרב מסוג "ספיטפייר", שהיו בדרכם מאירופה לישראל, לבצע נחיתת אונס באי היווני רודוס. הטייסים נעצרו, נחקרו ושוחררו לשוב לארץ, אך המטוסים הוחרמו. באחד מהם עשו היוונים שימוש בעת פעילות צבאם נגד אנשי גרילה קומוניסטים ביוון, ובמהלך התקיפה נהרס ה"ספיטפייר" לחלוטין.
כעת נשלח איש חיל האוויר בצלאל גורן לאתונה, כדי לקבל בחזרה את המטוס שלא ניזוק - ואותו הוא הטיס בעצמו ארצה. ישראל הודיעה שהיא ממתינה לפיצוי על המטוס האחר.
ניטע גן העצמאות בת"א
ב־23 באפריל 1950 נערך על מצוק הכורכר הנושק לחוף הים בתל אביב, בסמוך ל"מחנה יונה" (שטח מלון הילטון היום), טקס השקת גן חדש, שישתרע על פני שטח של 90 דונם וייקרא "גן העצמאות". ראש העיר, ישראל רוקח, דיווח ש"הנטיעות בגן הגדול יתבצעו על ידי 1,000 מתלמידי בתי הספר בעיר".
את הגן, שנחנך רשמית ב־1952, תכנן אדריכל הנוף אברהם קרוון.
הנעלמים / מוסדות שהיו
בית יולדות
בתי היולדות הוקמו כדי לתת מענה לצורכי היולדות הטריות, שרובן ילדו בזמנים ההם בבית ונחשפו אגב כך לזיהומים ולסיבוכים במהלך הלידה. הטיפול בבתי היולדות הוצע החל משלבי הבדיקות במהלך ההיריון, דרך הלידה עצמה, וכלה בחיסונים ובמעקב אחרי היילוד בהמשך. חלק גדול מבתי היולדות היה בידיים פרטיות (למשל, "גלעד" ו"פרויד" בתל אביב, "סדובסקי" בירושלים, ו"מולדה" ו"אמהות" בחיפה), וכולם נסגרו במהלך השנים - כשבמקומם הוקמו מחלקות לידה ובתי יולדות במרכזים הרפואיים הגדולים.
הצרכנייה / פריטים מאז
משקל לביצים
כיום, כל המידע על הביצים בסופר מסומן עליהן מראש בכיתוב ממוחשב, אבל בעבר היו נוהגים למספר את הביצים לפי גודלן ומשקלן, בדירוג שבין 1 ל־7. ביצה מס' 1, הגדולה ביותר, שקלה 70 גרם ויותר, ביצה מס' 2 שקלה 70-65 גרם, ביצה מס' 3 שקלה 65-60 גרם, וכן הלאה. קביעת מספרה של הביצה לפני עידן המיכון הממוחשב נעשתה בעזרת משקל מיוחד לביצים: את הביצה היו מניחים בתוך הכוסית שבראש המתקן, ומשקלה נרשם על פי סימון המדיד שבתחתית.
מצעד עצמאות צבאי בירושלים
ב־23 באפריל 1950, במסגרת אירועי יום העצמאות השני למדינה, נערך לראשונה בירושלים מצעד צבאי. לישראל היה חשוב לקיים את המצעד בבירה, כסימן לריבונותה בעיר, למרות הסכם שביתת הנשק עם ירדן - שאסר הכנסת נשק כבד לירושלים. בשל מגבלה זו כלל המצעד רק ג'יפים נושאי מקלעים ותותחים קלים מתניידים, לצד שורות של החיילים והחיילות. המוני צופים הריעו לצועדים לאורך המסלול ברחוב המלך ג'ורג'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
