לכבוד יום העצמאות, הרשו נא לי לספר לכם מעט על עצמאים. זאת מילה יפה כל כך, טעונה כל כך, שממש מתבקש לשרטט כאן כמה מילים על המגזר הכי פחות מיוצג בחברה הישראלית.
מאז קום המדינה ועד היום, בכל פעם שדיברו איתנו על "עובדים", הכוונה היתה לכל אדם שהוא לא עצמאי על פי החוק. עובדים הם חברים - ולא פעם "חביירים" - באיגודי עובדים ובוועדי עובדים. אנשים שיש להם גב חזק כמו ההסתדרות.
עכשיו, אם אנחנו מדברים על עבודה במובן הפשוט של המילה, "עצמאי" הוא אדם שעובד לא פחות משום שכיר. למען האמת, ברוב המקרים הוא עובד פי שניים ושלושה ויודע בדיוק מה משמעות "בזיעת אפיך תאכל לחם" ו"אדם לעמל יולד". ובכל זאת, כשמדובר על זכויות עובדים, ברוב המקרים לא מתכוונים אליו. למה? את זה קשה מאוד להסביר, והדברים קשורים בהיסטוריה של הרעיון הסוציאליסטי שעל ברכיו הוקמה מדינת ישראל. שהיא עצמה עצמאית, אבל בקטע אחר.
זה הזמן לעשות כבוד לגאון שהחליט לקרוא לפראיירים חסרי הזכויות האלה בשם עצמאים. יש לשפה העברית דרכים משלה לצאת מבריקה. היא קוראת להמון אלים שמקלל, שורף וזורק כיסאות בשם "אוהדים", ולנו היא קוראת עצמאים. סחתיין על זה.
עצמאי הוא אדם שאין לו בוס. אין מנהל ישיר מעל לראשו. את ההוראות הוא מקבל משתי סמכויות עיקריות - הלקוחות, והחרדה הכלכלית. שתיים אלה אמנם לא יושבות בחדר מנכ"ל מאחורי שולחן בוהק עמוס צעצועים תמוהים ותמונות נוגעות ללב, אבל שתיהן מנהלות קשוחות וחסרות רחמים.
עצמאי מרוויח את לחמו ביחס ישר לעבודה שהוא ביצע בפועל. יום מבוזבז משאיר אותך בלי פרוטה, גם אם היית ב"עבודה" מבוקר ועד ליל. עצמאי מצליח להשתכר בתנאי שיש מישהו בעולם שהסכים להוציא כסף מכיסו ולשלם עבור השירות או המוצר שאותו עצמאי הצליח להוציא מתחת ידו. שום פרוטה לא תיכנס לכיסך רק כי צברת ותק, עשית לך שם או חתמת על הסכמים כובלים עם כל העולם ואשתו.
לא. עצמאי לא יכול אפילו לחלום על משכורת 13. או על חופשה בתשלום. או על סוף שבוע מפנק בבית מלון באילת עם שלוש ארוחות ביום ועוד שתיים בין הארוחות והופעות של זמרות וסטנדאפיסטים ופעילויות לילדים שיירשמו ככנס מקצועי על חשבון תקציב ההשתלמויות והרווחה.
ברוב רובם של המקרים הוא לא יפוצה במקרים של ביטול. אין דמי ביטול ואין דמי אבטלה. עצמאים ישראלים מכירים היטב את התקופות הקשות והלא כל כך נדירות האלה, שבהן הכל מתבטל פתאום - כי יש סבב לחימה בעזה או בצפון, או משבר פוליטי ואין תקציבים - ושום דבר לא ברור חוץ מהאמת הפשוטה שלא יהיה פיצוי על כך. וגם לא יהיה למי להתלונן. הסעיפים שפותחים במילים "עצמאים לא זכאים ל" ממוקמים במקומות בולטים בכל מסמך רלוונטי, ולא צריך לחפש הרבה.
עצמאים הם צדיקים גמורים. בכל חודש הם מפרישים תשלום לביטוח הלאומי - שזה מעשה חסד של אמת. ההגדרה של "חסד של אמת" היא תרומה שאין בצידה ציפייה לתגמול. וזה בדיוק מה שעצמאים בישראל עושים בכל 15 בחודש.
בניגוד לשכיר, שההפרשות למסים הן רק סימנים גרפיים על תלוש המשכורת שלו, העצמאי מפריש כספים שהוא כבר קיבל, והם היו בידיו או בחשבון הבנק שלו. וזאת יש לדעת, שכרו של העצמאי לא נכנס לבנק סתם כי הגיע התאריך וחודש חדש הפציע. במקרים רבים, רבים מדי, שכר עבודתו של העצמאי נכנס אחרי שהוא השקיע בגבייתו מאמץ ומאבק, טלפונים ותסכולים, וכשהוא כבר מואיל להופיע, כואב הלב להיפרד ממנו, אבל חייבים. צדיקים, כבר אמרנו.
לא פעם שואלים אותי איך זה שהעצמאים, במיוחד העצמאים הקטנים, לא יוצאים לרחובות להיאבק. הרי בבתים רבים בישראל לא נכנסה אגורה אחת חדשה מאז פרוץ הקורונה. ואני עונה להם שאני באמת לא יודע. אבל חייבים לזכור שחלק גדול מהעצמאים מקבלים את השכר שלהם בשוטף פלוס 60, או 90, או נצח קטן, ולכן חלק מאיתנו חיים בימים אלו על עבודות שהם ביצעו בימים שבהם אלכוג'ל היה בקבוק קטן שלוקחים לטיול שנתי, ולא ג'ארה של ליטר וחצי שעומדת כמו מזוזה בצד הדלת. הצרות האמיתיות, אם כן, יתחילו בעוד חודש או חודשיים.
כל מי שאי פעם ביקר באירופה, מכיר את הרגע הזה שבו בעל עסק אומר לך: "מצטער, אני סוגר. תבוא מחר". ברגעים האלה רוב הישראלים חושבים לעצמם איזה דפוקים אנחנו. הרי בעל עסק ישראלי לא מסוגל לוותר על עוד לקוח, ועל עוד 100 שקלים. גם אם הדלת כבר חצי סגורה, גם אם הרגל כבר בחוץ, רוב בעלי המלאכה בישראל יעשו סיבוב פרסה ויראו מה אפשר לעשות.
לא פעם אומרים שמדובר באופי מחורבן, אבל צר לי: האופי שלנו בסדר גמור. אנחנו אוהבים את המשפחה, את הזמן הפנוי ואת החיים. זה שאנחנו מתקשים לסגור בזמן, זה לא האופי - זה מעמד העצמאי בישראל. זה המצב התמידי של הגב לקיר.
רוב העצמאים הם עסקים קטנים. הם עושים גדולות. הם מנועי צמיחה ויזמות, והם מחוללים תהליכים גדולים שבסופו של סיבוב מפרנסים המון משפחות, שלא מכירים אותם ולא מכירים בהם. אבל הם קטנים. כלומר, הם משלמים שכירות על החנות, על בית המלאכה או על הסטודיו. גם בימים אלו שבהם אין הכנסה. והם משלמים תשלומים על כלי העבודה שלהם, על חומרי הגלם ועל ההשתלמויות שלקחו - ולא התקיימו בבתי מלון עם אמנים ושירה בציבור - כדי להשתכלל, להיות טובים יותר ולהציע שירות טוב יותר. והם משלמים ריביות על כל אלו, כי הרי ברווחי הבנקים אסור לגעת.
בימים אלו, ערב יום העצמאות, העצמאים על סף ייאוש. הבנקים לא מציעים מספיק הקלות, המדינה לא אומרת, "עלי, חברים, עלי". חוץ ממלל אקראי בנאומים ובראיונות, אף אחד לא מציע פתרון.
אחרי שדיברנו קצת על עצמאים, תנו לי לספר לכם משהו על אמנים ואנשי תוכן. מדובר באוכלוסייה הכי מתנדבת במדינה. גם אמנים וגם עצמאים, שזה בערך כמו דיאט אשכוליות.
לא פעם אנחנו שומעים על אירוע צדקה גדול שנעשה כולו בהתנדבות. אבל זה לא מדויק. ברוב המקרים רק האמנים מתנדבים. כמו כל העצמאים, גם רוב האמנים הם קטנים. גם אלו שהשמות שלהם די מוכרים. הם שוכרים אולם כדי להופיע או להציג תערוכה. הם ישלמו מחיר מלא על הפרסום, השיווק, תליית המודעות, מכירת הכרטיסים, הסדרנים והנהגים. הם ישלמו עד הפרוטה האחרונה לטכנאים, לנגנים, לכל מי שמתרוצץ ועובד בחדרי האיפור וההלבשה, וברוב המקרים יישארו בהפסדים גם אחרי ערב מוצלח ומרגש ועמוס צילומי וסרטוני ברכה. הם יקוו שכתוצאה מהערב הזה, על הפסדיו, תבוא הזמנה מאיזו עירייה, חברה גדולה, או מאיזה ועד עובדים.
גם אמנים קטנים הם מחוללי צמיחה גדולים. במשבר הנוכחי הם האחרונים שעומדים לחזור לפעילות. חשבו עליהם, דאגו להם! חי נפשי שאינני מבין כלום בכלכלה. אבל דבר אחד למדתי, והוא שהמנוע של הכלכלה החופשית הוא מידת האופטימיות של השחקנים שמשתתפים בה. עצמאים ואמנים, קטנים או גדולים, הם מחוללי האופטימיות הראשיים במשק. אל תיתנו להם לשקוע בייאוש.
shishabat@israelhayom.co.il
