מסע בחזרה אל התופת: "אני הלכתי ימינה ואמא הלכה שמאלה, לא הייתה תחושה של פרידה"

חיה אורן, תושבת קיבוץ שמרת בת 93, יושבת בסלון ביתה ומתגאה בציורים שציירה בשנים החולפות. הציורים הנעימים שציירה חיה, ציירת חובבת ונפש אמנותית, המתארים את חיי הקיבוץ, שלל אירועי התנועה ושל ביתה הקטן הטובל בירק, צובעים בצבעים בהירים את החיים שבנתה לעצמה בישראל, הם הקונטרס המוחלט לצבעים הקודרים שצבעו את נעוריה של חיה, ניצולת שואה ושורדת מחנה ההשמדה אושוויץ.

פגשתי את חיה בביתה לאחר ציון 75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה הידוע לשמצה, יותר מחודשיים לפני שמגפת הקורונה בודדה את ניצולי השואה הקשישים בבתיהם. אורן, ערנית וצלולה, מיהרה להסביר את החשיבות של המקום הנורא ההוא בפולין לסיפור האישי שלה.  "ירדנו מהרכבת באושוויץ, הייתי עם אמי ובת דודתי. אני זוכרת שירדנו מהרכבת וראינו שורה של שלושה קצינים גרמנים עם מגפיים מבריקות. מצוחצחות ממש. אני זוכרת שמאוד התרשמתי מכמה מסודרים הם היו. אחד מהם פשוט הצביע, ימינה ושמאלה. אני ובת הדודה הלכנו ימינה, אמא שלי הלכה שמאלה", מספרת אורן, שהגיע למחנה ההשמדה הנאצי בקיץ של שנת 1944, כמו רוב יהדות הונגריה אליה השתייכה.

הזיכרון מעורר בניצולת השואה תחושה קשה של אשמה: "לא הייתה לי כל הרגשה של פרידה. הייתי בת 17, לא הבנתי את המשמעות של הדברים. מי בעצם יכול להבין כזה דבר". את רגע הפרידה מאימה היא הבינה רק בדיעבד. אך את הזוועה שנגלתה לעיניה בהמשך הדרך, לא הייתה דרך להכחיש. "המשכנו ללכת במין שביל כזה בין שני מתחמים מגודרים. משני הצדדים ניצבו אנשים, הם נראו לי כמו משוגעים, שהתחננו שנעביר להם משהו לאכול.  אחר כך הבנתי שתוך כמה דקות, גם אני אהיה בדיוק כמו האלו", היא מספרת בהבעה אירונית.

אורן מתארת את תהליך המיון באריכות, הפרידה מהבגדים הנוחים לטובת סמרטוטים, גזירת השיער, הצעקות של הנשים היהודיות הסלובקיות שהועבדו בתור אחראיות. למזלה הגדול, היא הועברה ישירות למחנה העבודה פלאשוב, גיהינום בפני עצמו לא רחוק מהעיר וקרקוב ומאושוויץ, לו הייתה נשארת באושוויץ, שהיה מלא עד אפס מקום ביוני של 1944, סביר שלא הייתה שורדת.

"לא הייתי רעבה ולא פחדתי"

הזוועות שנגלו לעיניה בפלאשוב נחקקו חזק בזיכרונה. משאיות של שבויי מלחמה ומתנגדי הנאצים שהובאו למקום להוצאה להורג, גם כשהאסירים האחרים התעלמו או לא רצו לראות את הזוועה, היא הסתכלה בעיניים פקוחות.  גישתה של אורן באותה תקופה, סוג של פרגמטיזם שלא נותן לנסיבות המבעיתות לחלחל פנימה, הוא כנראה זה שאחראי להישרדותה. "במשך כל הזמן זה, בת דודתי הלכה והתדרדרה. היא קרסה רגשית, בכתה והתפללה כל הזמן. אני התחזקתי והתחשלתי", היא אומרת. חיה הציבה את האסתטיקה של הדברים מעל הכל, היא המשיכה לכבס את בגידה הדלים ולהתרחץ, גם כשכל מה שהיה לצורך כך זה מעט מים קפואים ושיירי סבון. "כל בוקר, עד השחרור כמעט, הקפדתי לקום לפני שהגרמנים העירו אותנו ולהתרחץ. לא וויתרתי אף פעם".

בסוף אוגוסט, עם פינוי פלאשוב, אורן מצאה את עצמה שוב באושוויץ. הפעם כבר הכירה את הקצין הגרמני ההדור בכניסה, זה שהצביע ימינה או שמאלה, ד"ר מנגלה.  היא החזיקה חזק את בת דודתה, קלריקה, שכבר התקשתה לעמוד על רגליה, וככה הצליחו לעבור את הסלקציה. "לקחו אותנו למקלחת. אמיתית. משם הם הובילו אותנו לעשות את הקעקוע המפורסם", היא מספרת. 

גם פה, גישתה הפרגמטית של אורן מדהימה נוכח הזוועה. "כשהיינו בתור, עברתי מקעקעת מקעקעת לראות את איכות העבודה שלהן. לא רציתי שהדבר הזה יכער אותי ושיהיה עדין וקטן ככל שאפשר". בתוך הזוועה הבלתי נתפסת, חיה אורן הצליחה לחשוב על עתיד שבו ישנה כיצד נראה הקעקוע שלה. היא רואה שאני נדהם מהסיפור ומחייכת. "הייתי מודעת היטב לגרוטסקיות של המצב, שלא תחשוב שלא. אבל הייתי בטוחה שיהיה לזה סוף, שזה יגמר ואני אצטרך לחיות כמו אדם רגיל". כך יצר ההישרדות נכנס לפעול ודחף את חיה בת ה-17 למקומות שנראים בלתי אפשריים. "שני הדברים שזכורים לי באופן הכי ברור מאושוויץ, ונראה היום שהם בכלל לא הגיוניים, הם שלא הייתי אף פעם רעבה ואף פעם לא פחדתי".

מי שהיוותה חבל הצלה עבור חיה באושוויץ היא דווקא מפקדת הצריף נערה יהודייה שמונתה על ידי הגרמנים למשטר את חייהן של הבנות בצריף ולוודא שיבצעו את העבודה כנדרש. רבות מהבנות ניצלו את מעמדן כדי לשפר את סיכויי הישרדותן וחלקן אף שאבו נחמה מהיכולת להתעלל ביתר האסירות. "לילי הייתה משהו אחר", מספרת אורן. "היא הייתה קטנטנה, נמוכה ורזה, עם פרצוף יפה וצעקות ששמעו בכל המחנה. היא הייתה צורחת עלינו ומעליבה אותנו בנוכחות הגרמנים, אך ברגע שהם הלכו היא עשתה כל שביכולתה לוודא שנשרוד. היא סיכנה את חייה וגנבה לנו אוכל, היא הייתה אישה טובה".

התרסה וסתירה

"אני לא יודעת איך הצלחתי להבין כל כך מהר איפה אני נמצאת ואיך שמרתי על השפיות שלי", מודה אורן, "כשהיה מה לאכול, אכלתי. גם כשכל מה שהיה היה נקניקיות מדם חזיר שלילי גנבה עבורנו, וכל הבנות סירבו לאכול בגלל הכשרות, אני אכלתי בתאבון. אני אפילו זוכרת שהיה לי טעים", היא נזכרת.

יכולתה של אורן לשמור על שפיות ולא לשקוע בייאוש הכנו אותה ליתר התלאות של המלחמה. מאושוויץ היא נשלחה לברסלאו, לעבוד בתעשיית הנשק הגרמנית. העבודה הייתה בתנאים נוחים, יחסית לעולם הזוועות של עובדי הכפייה באימפריה הנאצית. אורן נבחרה על ידי הגרמנים להלחים חלקי מטוסים, עבודה חשובה לצד עובדים לא יהודים. כשהרוסים החלו להתקרב לאזור, כינס מפקד המשמר של המפעל את עובדות הכפייה על גג המפעל. אורן ניצלה את ההזדמנות לאקט של התרסה מול מעניה. "עוד מעט תפגשו את ההורים שלכם", אמר הקצין הנאצי לפני השורות של עובדות הכפייה. "הבנתי שהוא משקר לי, לא חשבתי שהוא מאיים, הוא רק רצה להראות את עצמו כאדם טוב, משום שהוא הבין שהסוף קרב. חיה אורן הישירה אל הקצין מבט מאשים, מה שזיכה אותה בסתירת לחי מידית. "אחרי כן, הבנות שאלו אותי מדוע הוא נתן לי סתירה, אבל זה היה ביני ובינו. רק שנינו הבנו".

לאחר מכן החלה צעדת המוות, דרך הרי האלפים בשלגים כבדים. ההליכה התחלפה בשלב מסוים בנסיעה  ברכבת בקורונות פתוחים בשלג עד מחנה העבודה מאטהאוזן. זה היה כבר בתחילת חודש פברואר, חודשיים לפני השחרור.

"איפשהו, יש איזשהו רגש אשם, שאני לא יכולה להבין, על זה שנשארתי בחיים. הייתי כל כך נורמלית ומוסרית, אבל המצפון עדיין כואב. רופאה צ'כית שהוצמדה לקבוצה חלתה בדלקת ריאות וחיה סופחה למרפאה על מנת לסייע לרופאה להחלים. "זה היה מקום מאוד קשה. זו הפעם הראשונה שראיתי גברים במצב נוראי, לקראת מוות מרעב. ממאוטהאוזן, הם הוסעו למחנה העבודה ברגן בלזן. שם, ימים קרובים לפני השחרור, בת דודתה האהובה קלריקה נכנעה לרעב ולמחלות. "הלכתי לבקר אותה בצריף החולים. היא הייתה כבר עור ועצמות. רכנתי אליה לנשק אותה והיא אמרה לי 'אני בת 22 ומעולם לא נישקתי גבר', זה היה רגע נורא".

אורן אכולת אשם עד היום על מותה של בת דודתה, שליוותה אותה בששת חודשי הייסורים שלה, כאב שמעפיל עד היום על שמחת השחרור והחופש. "אני לעולם לא אבין למה תחושת האשם הזו טבועה בי כל כך חזק. הייתי נורמלית ומוסרית עד כמה שניתן בנסיבות, ובכל זאת, המצפון לא מרפה", מודה שורדת השואה. 

זיכרונות השחרור מחזירים את חיה אורן דווקא לבית ילדותה בהונגריה, לצנצנת עם עפר מארץ ישראל שמצאה יום אחד בחפציו של סבה בביתם בהונגרייה. "כשהכל נגמר, מה שעלה לי לראש זה צנצנת העפר של סבא שלי, דווקא לא הפעילות הציונית כנערה אלא דווקא סבא שלי, ידעתי לאן עלי ללכת. לא רציתי להישאר באירופה או להצטרף למחנה עקורים, רציתי ללכת לארץ ישראל", היא אומרת. את בעלה יעקב היא פגשה על ספינת המעפילים בדרך לחופי הארץ. "יעקב הגיע אחרי ארבע שנים שהוא לחם בצבא האדום נגד הגרמנים. וזה מאוד שימח אותי, הוא גם היה חתיך וחכם וידע הרבה שפות כמו אבא שלי, הוא הרשים אותי ישר", היא מספרת בחיוך. לחיה אורן יש שלושה ילדים, תשעה נכדים ושלושה נינים.