"חיי ניצלו - ואני חוזר לישראל כדי להציל חיים"

"נלחמתי על החיים שלי וחזרתי לעצמי", אמר היום (שני) בהתרגשות רבה נשיא "איחוד הצלה", אלי ביר. כפי שפורסם לראשונה ב"ישראל היום", ביר צפוי לשוב בקרוב לישראל במטוס הפרטי של ד"ר מרים אדלסון, לאחר שהיה מאושפז במצב קשה בבית החולים בפלורידה בעקבות הידבקות בנגיף הקורונה. 

ביר בן ה-46 הוא אחד מהישראלים הראשונים שנדבקו בנגיף, ולמרות גילו הצעיר והעובדה שאינו סובל ממחלות רקע, מצבו הידרדר במהירות והוא הורדם והונשם. לפני כשבוע התעורר, ובזמן שמשפחתו בישראל עוקבת בדריכות אחר מצבו, הוא החלים בהדרגה.

"מה שעברתי זו חוויה שאף אחד לא מכיר בחיים", סיפר ביר בשיחה עם "ישראל היום". "כבר ראיתי את החיים שלי מלמעלה. התעוררתי אחרי יותר מחודש. לא ידעתי איפה אני, הייתי בעולם אחר".

"סיפרו לי שפסח עבר"

את בית החולים שבו אושפז הגדיר ביר כ"אחד הטובים בעולם". לדבריו, ישנם הרבה נתונים שלא ידועים לציבור, ביניהם תרופות מסוימות שהצילו את חייו. 

כבר בתחילת השיחה עימו, ביר שיתף כי "הטראומה הנפשית גדולה מהטראומה הפיזית. אני לא יכול ללכת וצריך להשתקם, אבל הטראומה הנפשית קשה כי הייתי תחת השפעת סמים קשים מאוד. זו רק תחילת הדרך".

את הרגע שבו התעורר הוא זוכר בבהירות. "קמתי, אמרו לי, 'בוקר טוב, אתה תחייה. בגוף שלך אין קורונה אך אתה מייצר נוגדנים'. אמרו לי שאני בריא ועכשיו צריך להשתקם. איזו הרגשה מדהימה. הכל מצוין, אין לי חום.

"כשהתעוררתי לא היה לי מושג, חשבתי שאני בשווייץ. קמתי ביום ראשון אחרי כמעט חודש בהרדמה. שמו אותי פעמיים בהרדמה מלאה. פתאום אתה מבין שאתה במיאמי. אפילו לא זכרתי מתי הגעתי לשם. שאלתי מתי עושים סדר, ואמרו לי שפסח עבר". 

עוד בנושא:

• בשם האב - ראיון ב"שישבת" עם אביגיל ביר

• "זה נס": לאחר שחלה בקורונה - אלי ביר ישוב לארץ

• שיפור במצבו של נשיא איחוד הצלה

ביר הוסיף ושיתף בהשפעות הקשות של התרופות החזקות שאותן נטל. "היו לי חלומות זוועה בגלל התרופות", סיפר. "אתה פתאום מתעורר ולא יודע איפה אתה. הסתכלתי מהחלון ולא זיהיתי כלום. לקח לי זמן. לא יכולתי לפתוח את הטלפון במשך ארבעה ימים כי לא זכרתי איך להדליק אותו".

אתה זוכר את ההגעה לבית החולים?

"אושפזתי במצב קשה מאוד. הייתי אמור להשתתף בבר מצווה שהתבטלה של משפחה מאוד חשובה. אבל הייתה לי בעיה קשה כי התגעגעתי לילדים שלי. אני גר בארצות הברית עשרה חודשים בשנה והתגעגעתי מאוד לילדים שלי. אמרתי להם לבוא אליי בפורים כדי שנהיה ביחד לכמה ימים. שניים מתוך חמשת הילדים שלי הגיעו. הלכתי לבית הכנסת והרגשתי מצוין. התחפשתי לסופרמן.

"למחרת נערכה סעודת פורים. הרגשתי שמשהו לא בסדר. היה לי טיפה חום. אמרתי שמשהו לא טוב, אולי יש לי דלקת גרון. התקשרתי ל'אל על' והטסתי את הילדים שלי בחזרה לארץ.

"הייתי צריך להיות בבר מצווה. אבל כל חיי אני מציל חיים וחששתי שאם אדבק - חס וחלילה אדביק. שכרתי חדר במלון ללילה כדי להסתגר, לא רציתי לצאת החוצה. נשארתי שם במשך שלושה ימים. כשעלה החום, לקחתי כדור והמצב השתפר. באחד הלילות הייתה אזעקה, הגיעו לאזור משאיות כיבוי וכבר לא יכולתי לישון, התקשרתי לרופא טראומה ואמרתי לו שאני עם חום כבר שלושה ימים, ומרגיש שמשהו לא בסדר. הוא שלח אותי להיבדק בבית החולים.

"לא היה אדם אחד ברחוב, למעט שלושה פועלים בחוץ. עיר רפאים. לבשתי מסכה, באו לראות אותי וביקשו לבדוק את החזה. עשו לי צילום והרופא אמר לי, 'אתה יורד מיד לטיפול נמרץ'. שאלתי אותו, 'על מה אתה מדבר?' ונאמר לי שהריאות שלי קרסו. נבהלתי, כמובן. אני בן אדם בריא". 

בשלב זה, ביר התקשה לעצור את הדמעות כאשר שיחזר את השיחה שערך עם רעייתו גיטי והילדים. "התחלתי לבכות בטלפון עם אשתי. חשבתי שאני הולך למות. פתאום אומרים לי, בגיל 46, שאני נשלח לטיפול נמרץ. אמרתי לגיטי שלום. התקשרתי לד"ר ריבקין, הוא התווכח אם צריך הרדמה או לא, אבל אמרו לו שנדרשת הרדמה. שמעתי את הרופא אומר, 'אולי לא נצליח להעיר אותו כמו שצריך ונצטרך לעשות פתיחת קנה'. תפסתי את הראש. פתאום אני בטיפול נמרץ במקום לחגוג בבר מצווה על החוף. הייתי בטראומה".

את תמונת המצב מישראל העניקה בתחילת החודש אביגיל, בתו של ביר, ששיתפה בראיון ל"ישראל היום" במה שאירע כאשר התקבל הטלפון ממיאמי. השיחה התרחשה בערב שבת, אירוע לא שגרתי בבית חרדי. 

"אמא שלי ישנה, ואני הרכבתי עם האחים שלי פאזל בסלון", שחזרה ביר. "כששמעתי את צלצול הטלפון, היה לי ברור שלא מתקשרים סתם בשעה כזאת. עניתי. זה היה אבא שלי. הוא צלצל קודם לטלפון של אמא שלי, אבל היא לא ענתה. הערנו אותה ונתנו לה את הטלפון. ידענו שמשהו לא בסדר.

"הוא נשמע מאוד חלש. סיפר שהוא מרגיש רע, ושהולכים להרדים ולהנשים אותו. אמר שזה דווקא הדבר הכי טוב שיכולים לעשות בשבילו עכשיו, כי הוא לא מצליח לנשום. ואז הוא כאילו נפרד מאיתנו למשך התקופה הזאת שיהיה מונשם". 

בהיותה אישה אופטימית, ניסתה ביר ככל יכולתה להיאחז באמונה שאביה יבריא. "הוא דיבר עם כל אחד מאיתנו בנפרד, רצה שנמסור גם כמה מילים לאחותי, שלא גרה בבית. ביקש שנמשיך לעשות חסד, אמר שהוא אוהב אותנו ושלא נדאג".

מאז, סיפר ביר, הוא לא זוכר דבר. "אחרי כמה ימים ניסו להעיר אותי אבל בגלל שהייתה לי דלקת ריאות קשה הרדימו אותי שוב ל-18 יום. זו הייתה הרדמה שממנה לא הצליחו להעיר אותי. בכל פעם ניסו וירד לי החמצן. הייתה לי רמת חמצן מאוד נמוכה. הם ניסו כל מיני תרופות, ביניהן גם תרופה נגד מלריה. ד"ר מרים אדלסון הייתה כל הזמן מאחוריי ודאגה לי, היא עזרה בחיפושים אחר תרופות ניסיונות עבורי. מי שלקח את האחריות הרפואית מטעם הארגון הוא חבר ההנהלה ג'ואל סנברג, אבא של מס' 2 בפייסבוק. הוא היה אחראי לבדוק את מצבי מול הרופאים ולקבל כל החלטה".

"אני צריך ללמוד לנשום, לאכול, ללכת"

ביר שב ונזכר ברגע שבו התעורר. "אמרו לי שאני בסדר ועכשיו צריך לשקם אותי", סיפר. "הדבר שהיה הכי קשה, ומי שלא עובר את זה לא מבין, זה הטראומה הנפשית. היא הרבה יותר קשה מהטראומה הפיזית. נתנו לי תרופות מאוד קשות ונרקוטיות שגרמו לי להזיות. בחיים לא עישנתי סם, לא נגעתי בסמים. אני נגד כל הדברים האלו. עברתי באשפוז חלומות נוראיים. חשבתי שכולם מתים. אני לא יודע מאיפה זה הגיע לראש. אבל הקטע האישי, הפרסונלי, היה הרבה יותר קשה מהקטע הרפואי. שרדתי את זה בזכות החברים שהיו לצדי.

"אתה לא מבין מה זה טיפול עד שאתה רואה טיפול במיאמי. אני רק לוחץ על כפתור ומיד באים לעזור לי. זה משהו לא נורמלי. הם יודעים שאני נשיא 'איחוד הצלה', ונשיא בית החולים התקשר אליי כדי לוודא שהכל בסדר. חשוב להם שאצא מכאן בריא. כל דבר שביקשתי - קיבלתי. הם לא דאגו על הכסף. הטיפול כאן עלה מאות אלפי דולרים".

יותר מכל, האירוע המשמעותי ביותר שביר מרגיש שפספס בתקופה שבה היה מורדם הוא חג הפסח. "כל השנה אני לא רואה את המשפחה ודואג להציל אנשים אחרים. כשהתעוררתי הייתי בטוח שאני קם והולך לחגוג את ליל הסדר. בהתחלה לא רצו לומר לי את האמת. איך אתה אומר למישהו שפספס את פסח?"

עם כל זאת, ביר לא ויתר על קבלת עדכונים שוטפים מהנעשה ב"איחוד הצלה". "השקעתי את כל החיים שלי למען ישראל", אמר. "אני חי בצורה מאוד צנועה. אולי חודשיים בשנה אני נמצא בבית. אנחנו פועלים כיום ב-21 מדינות, ומטפלים ב-1,900 אנשים בכל יום.

"לקח לי הרבה זמן לחזור לעצמי. אמרתי לאלי פולק (מנכ"ל "איחוד הצלה"; ח"ג), 'תן לי סיפור של איחוד הצלה ביום האחרון'. חודש וחצי אני בהנשמה, ספר לי מה קרה. הוא עדכן שפתחנו מוקד הומניטרי, ומתקשרים מאות אנשים ביום עם כל מיני בעיות בגלל הקורונה. כל המתנ"סים בארץ התגייסו כך שכל מי שיש לו בעיה יכול לפנות ל'איחוד הצלה'. 

"כל כך כואב לי לראות את מה שקורה בישראל. פולק סיפר שבערב פסח התקשרה למוקד ניצולת שואה והתחילה לבכות בטלפון. היא גרה בבת ים ואמרה שאין לה נרות להדליק בפסח. ביררו האם יש מישהו יכול לעזור ומתנדב ערבי מיפו לקח אופנוע, קנה מהכסף שלו נרות לחג והביא את זה לאותה אישה. התחלתי לבכות. פולק אמר לי, 'בזמן שישנת אנחנו הצלנו חיים'. אמרתי שלא משנה מה, אני רוצה לחזור לארץ. עכשיו אני חוזר לארץ כל כך מרוגש. בחיים לא חזרתי כל כך מרוגש כמו היום. נולדתי מחדש. אני צריך ללמוד עכשיו שוב הכל - ללמוד לנשום, לאכול, ללכת.

"יש כאן צוות שמלמד איך לנשום. תאר לעצמך ש-38 יום לא נשמת. אני יוצא לארץ בריא ושלם, ואחד הדברים הראשונים שאני רוצה לעשות זה לתרום דם כדי להציל אנשים".

בקרוב ביר יעלה על המטוס של משפחת אדלסון בחזרה לישראל. "המטוס יהפוך לאמבולנס עם הציוד המתקדם ביותר", סיפר. "לטיסה מגיע גם רופא טראומה בכיר מאוד".

מלבד המשפחה והחברים הקרובים, ביר סיפר כי קיבל חיבוק גדול מצד רבים אחרים. "בחיים לא ראיתי כזאת אהבה. אנשים שאלו אותי איך יש כל כך הרבה אהבה אליי ואמרתי שזה הדדי. אני כל כך אוהב אנשים. 'איחוד הצלה' זה ארגון של 8,000 מתנדבים שתורמים את כל החיים שלהם".

"עכשיו אני נלחמתי על החיים שלי ואנשים התפללו עליי. אפילו בהודו ערכו תפילה ענקית עבורי, וגם במצרים התפללו עליי. הייתי בהלם. התעוררתי, חזרתי לעצמי והבטחתי לעצמי שמה שעשיתי עד היום - אעשה הרבה יותר. עכשיו אני חייב לחזור ולהציל חיים".

גילוי נאות: ד"ר מרים אדלסון היא מו"ל "ישראל היום". משפחת אדלסון היא הבעלים של החברה המחזיקה במניות "ישראל היום"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו