משהו קרה לנשיקה בתוך המוזיקה. היא כבר לא "נשמעת" אותו דבר. הסימן האוניברסלי הזה להבעת חיבה, קרבה ואינטימיות אינו מרומז עוד ואינו אלגורי, אלא הוא מפורש ובוטה ומצוי בשפע הגורם לאינפלציה מסחררת בערכו.
דבר, אגב, לא השתנה ב-איך שעושים את זה. מאז אותו זוג צרפתי שהחליט להחליף נוזלי גוף דרך הפה (אני מניח שכך נולד השם 'נשיקה צרפתית', רק מניח), העולם הקפיד לשמור על כללי הפורמט. אם התנשקתם בשנות ה-50 של המאה הקודמת או לפני דקות ספורות, סביר להניח שזה הרגיש בדיוק אותו הדבר. ובכל זאת, משהו הפך את הנשיקה מאיזשהו רגע מתוק, לפעמים מתוק ואסור, לפעולה כמעט אגבית או שולית. משהו קרה לנשיקה בשירים ששחרר אותה משמרנותה, והיא שילמה על כך מחיר. משהו קרה לנשיקה באופן הגורם לכם להתייחס אחרת להופעתה, מהדרך שבה הוריכם התייחסו אליה, ובוודאי מהדרך שבה הילדים שלכם מתייחסים אליה. משהו קרה לנשיקה במוזיקה, ושווה לנסות להבין מהו.
בעשור שלאחר מלחמת העולם הראשונה עסקו הפִּיוֹת בעולם בליקוק פצעים יותר מאשר בנשיקות. בנוסף התקשורת האמריקנית למדה להכיר את השחקנית החדשה בשדה - הטלוויזיה. עד אז, אם רציתם לשמוע מוזיקה, נצמדתם למכשיר הרדיו או קניתם תקליטים וחגגתם עימם על הגרמופון. פתאום האמנות הוותיקה הזו, שמתקיימת בכל שפה ובכל תרבות, הנשענת על הקשבה ועל האזנה, קיבלה ממד ויזואלי. לא רק שיש מה לשמוע, יש גם מה לראות! באופן אוטומטי, הקשב נחלק בין האוזניים לבין העיניים, ובאופן טבעי העיניים מנצחות. יש לכך גם הסבר מדעי, שאינו מורכב במיוחד, אבל כך או כך הוא אינו משנה את התוצאה - משהו באינטימיות התפזר. לא צריך לדמיין עוד את הזמרת או הזמר, לא צריך לבנות עולמות של פנטזיה על מילים ודימויים, אין צורך להתאמץ. הנה הזמרת! כך היא נראית ואילו שפתיים מדהימות יש לה. הנה הזמר! כך הוא נראה ואלוהים, איך שהוא מנענע את האגן. הנה הדבר האמיתי!
מן האודיו אל הווידאו
השינוי מתחיל, כמעט ככל שינוי תרבותי גדול בעשורים האחרונים, בארצות-הברית. טרם נולד עידן הווידאו-קליפ, אבל תוכניות האירוח הטלוויזיוניות מעניקות במה לזמרים ולזמרות הפופולריים. פתאום נוצרת הזדמנות פז לראות כיצד המדיום מצליח לשנות את השיר עצמו. קחו לדוגמה את 'Kisses sweeter than wine' של ה-Weavers מ-1951. שיר מתקתק, בתולי ותמים. גם בהגשה וגם בעיבוד. אכן, היו לה נשיקות מתוקות מיין, אבל הכל היה מאוד מהוגן ונאות, שלא ייכנסו לכם לראש מחשבות מלוכלכות. ב-1957, ג'ימי רוג'רס לוקח את אותו השיר בדיוק לתוכנית האירוח של פטי פייג', מכניס בו מבט שובב והמהום מלא משמעות, ופתאום אותה הנשיקה כבר לא כל-כך תמימה. בואו לא נסחף, הוא לא מתקרב אפילו לכוכבות ימינו כמו מיילי סיירוס ואריאנה גרנדה, אבל הוא עושה מספיק כדי לפעור סדק בתמימות המעושה של המקור. באותה השנה גם הפרחח ממיסיסיפי, אלביס פרסלי, הופך לאורח קבוע בסלון האמריקני ומשפריץ את מיניותו לכל עבר.
ואם שאלתם את עצמכם מה קורה בארץ באותו הזמן, אז בוודאי תשמחו לדעת שאריק איינשטיין עוד היה קופץ במוט וענה לשם החיבה 'אריות', שלו זכה בשל מיומנויותיו הספורטיביות הגבוהות. לנו הישראלים, כנהוג בסביבה שלנו, ייקח עוד קצת זמן להשתחרר. אנחנו עדיין שקועים בשירי הלהקות הצבאיות, ומוזיקה רוסית שמנסה להתאזרח כאן חרף החום העז. יש שיגידו כי אלו מאפיינים של חברה צעירה ואידיאליסטית. אני אגיד שהאידיאל המרכזי הוא שמרנות.
ב-1963 הטלוויזיה כבר 'מדברת בצבע', וחוויית הצפייה מרגישה אמיתית אפילו עוד יותר. על המרקע מופיעה רביעייה של זמרות שחורות יפהפיות, ההרכב The Crystals, ואף הן שרות על נשיקה: 'Then he kissed me' לא מדבר על רומן או על סיפור אהבה, אלא על נשיקה בדייט ראשון! נשיקה ספונטנית, לא מתוכננת! הוא ליווה אותה לביתה ונישק אותה. ככה פשוט. כמובן ששמלות ה-טופלס שלהן והריקוד שביצעו על הבמה יצרו את האווירה החושנית הנכונה וסייעו "למכור את המילים", אבל בעיניים של היום שיר זה עדיין נראה שמרני מאוד.
המנון אהבה ללא נשיקה
כדי לקבל פרופורציות, שווה לחזור לשכונה שלנו. שיר השנה, במצעד הרדיופוני הישראלי הראשון אי פעם (1963), הוא 'שיר השכונה' של התרנגולים. השיר מתאר חבורת נערים שמגרש הכדורגל שלהם נתפס בידי מנדל צבינגי ופושקש. המסקנה בלתי נמנעת - בישראל היה בהול יותר להכניס לשמן פצצה ("השמן קיבל פנסים בעיניים") מאשר להתנשק.
במקביל, המזרח התיכון אינו חף מרומנטיקה. בשנה שלאחר מכן (1964), במצרים השכנה, אום כולתום מציגה לראשונה את מה שעתיד להפוך לשיר הגדול ביותר שלה ולסטנדרט המוזיקלי הגבוה במוזיקה הערבית - אינתה עומרי ('אתה חיי'). המילים מספרות סיפור פואטי של געגוע, כמיהה, ערגה ואהבה, אבל אף אחת מהן לא מזכירה נשיקה. אנחנו, והמזרח התיכון כולו עדיין, לא מריחים את המהפכה ההיפית וזינוק המחשבה המתירנית שיגיעו בקרוב מחזית המערב. שם כבר מבעבעת המהפכה הפמיניסטית, ורעיונות על ליברליות קיצונית מושכים את הצעירים להתנסות בחוויות חדשות.
הסבנטיז כבר היו סיפור אחר לגמרי. מין ומיניות הפכו לנושא דיון לגיטימי, והמאבק בין הרוק לדיסקו רק האיץ את התהליך. רוק אימץ סקס ומתירנות כחלק מהאתוס שלו, והדיסקו פשוט ניגן את זה. הדיסקוטקים היו צפופים, מיוזעים ומלאים בלהיטים סופר סקסיים כמו 'Bad Girls' ו-'Hot Stuff' של דונה סאמר, 'Love Machine' של Supermax ורשימה ארוכה (ובעיקר שחורה) של להיטים נוספים. בגזרת הסול הנטייה היתה להיות קצת יותר מרומזים וליריים, אבל קשה להקשיב ל-'A few more kisses to go' של אייזק הייז ולדמיין סצנה רומנטית תמימה ובתולית. היה ברור מאוד שהאמריקנים כבר לגמרי ב'סקנד-בייס', ונשיקות הן רק הטיזר לדבר האמיתי, שבינתיים לפחות נשאר מוצנע, יחסית.
העשור הבא, ו"השחקנית החדשה" שתעצב אותו, ישנו גם את זה. אבל לפני שמזנקים קדימה, הצצה בפרספקטיבה מקומית: ב-1971 אבירמה גולן (כהוד מעלתה) מצווה בטון אדנותי על ששי קשת (כפנקס הקטן) לנשוק לה נשיקה ללא כל אינטימיות. ב-1976 שמוליק של אריאל זילבר קרא לה ושלח, מרחוק, אלף נשיקות. ריקי גל דווקא כן מזכירה נשיקה, אבל זו נשיקה של סימה בת העשר ובני הילד הרע.
מהפכת המדונה
העשור הבא ממחיש בצורה מושלמת כיצד המדיום משפיע על המסר. ב-1981 מושק ערוץ חדש ומהפכני בארצות-הברית. ערוץ שמשדר 24 שעות ביממה, ומשדר מוזיקה בלבד. קוראים לו MTV, והוא עומד לשנות את כללי המשחק. כמו תמיד, מה שמניע את העניין הוא כסף. תאגיד 'ויאקום' רוכש את הערוץ ומעוניין למקסם ממנו רווחים. כדי למשוך מפרסמים הוא נותן עדיפות ליוצרים ולאמנים אקסצנטריים ונועזים יותר. הוא מציג לעולם את המוצר החדש בשם 'וידאו קליפ' והופך אותו למרכז הזירה. במעין אקט של מודעות עצמית מופרזת או רוח נבואית, הוא פותח את שידוריו עם הלהיט 'Video killed the radio star' מאת The Buggles, ומכריז בהפגנתיות שהאימאז' ניצח את הצליל.
בעידן הווידאו-קליפ אין מדובר עוד רק בצילום הלהקה או הזמרת, אלא בהפקה של מיליונים שלעיתים קרובות מדי מכסה על השיר המוזיקלי עצמו. סף הגירוי הולך ועולה, התחרות על החשיפה בערוץ הופכת את תעשיית הפופ לצינית ולתובענית. כבר לא מספיק לשיר יפה, להיות פואטי, להשתמש באנדר-סטייטמנט. הכל צריך להיות בחוץ. על הרקע הזה עולים כמה כוכבים שמבינים לגמרי את כללי המשחק החדש וממהרים להפשיל שרוולים. מייקל ג'קסון, למשל, יגיש לקהל קליפים ברמת השקעה של הפקה הוליוודית, בטכנולוגיות מתקדמות ובאורכים חדשים המאתגרים את הסטנדרט הקיים; פרינס ישכלל את האקסטרווגנזה עד לכדי ה-'Kiss' האייקוני שלו ב-1986; אבל המלכה הבלתי מעורערת של הערוץ ושל העשור כולו היא ללא ספק מדונה. התעוזה שלה, הבנתה העמוקה את כללי המשחק החדשים, המוכנות להיחשף באופן טוטאלי בשילוב הבחירות האמנותיות הנכונות שעשתה – כל אלו הפכו אותה לדבר הכי חם בעולם. הזרעים נטמנו כשהיא שחררה ב-1984 את הלהיט האלמותי 'Like a Virgin', אבל השיא הגיע כשמונה שנים לאחר מכן, עם 'Erotica', המציב בפני העולם רף חדש לגמרי.
מדונה לא רק שהפכה את הנשיקה לעניין שולי, היא הפכה את הסקס לעניין המרכזי. היא הבינה מייד את כוחו למכור, ואת יכולתו להיענות לצורכי הקהל בסיפוק מיידי. בעולם של שטף גירויים בלתי פוסק, קשה לדבר על דחיית סיפוקים. הקהל רוצה הכל, כאן ועכשיו. עזבו אותנו מרומנטיקה מסובכת, מחיבוטי נפש ומרגשות מורכבים, תנו לנו איברים חשופים, ומאלו של מדונה היה קשה לחמוק באותם הזמנים. הכניסה של הממד הוויזואלי אל עולם המוזיקה חייבה גם את המילים להיות ישירות יותר ומרומזות פחות, אם תרצו, להגדיל את משקל הפזמונאות על חשבון השירה. המילים של השירים הופכות בוטות ובועטות יותר, פורקות עול. לא במובן העמוק של קריאה חתרנית למהפכה או לפעולה אזרחית, אלא במובן הקרנבלי, המאפשר התעלמות ממה שיגידו אחרים, והתרכזות בעונג הפרטי. אחרי מדונה, כבר אי אפשר היה לעצור את השיטפון.
ומן הממד הוויזואלי אל המרחב הווירטואלי
את נוסחת ההצלחה של מדונה מחקות כוכבות פופ מאז ועד היום, וכולן ניסו לקחת את הפורמולה עשרה צעדים קדימה. הזרז הפעם היה כניסתו של האינטרנט לזירה, ועימו ההבנה שסף הגירוי אינו קטן, אלא הוא לא קיים. אם אתה רוצה שאצפה בקליפ שלך (ואקשיב למוזיקה שלך) אתה חייב להיות שווה לפחות כמו כל תוכן אחר שמחכה לי ברשת, חינם (וכן, אני מדבר גם על תוכן פורנוגרפי).
השלטון כבר אינו נתון באופן בלעדי ל-MTV, רשתות טלוויזיה נוספות נכנסו למשחק. אתר האינטרנט 'יו־טיוב' עיקם לחלוטין את כללי הזמן והמרחב. אתה כצופה יכול לראות כל קליפ שבא לך, מאיפה שבא לך, מתי שבא לך וכמה פעמים שאתה רוצה. השליטה עברה לקהל. הוא שמחליט מה מתחשק לו יותר: התפייטות סכרינית על נשיקה מתוקה? או מיילי סיירוס רוכבת עירומה על כדור דיסקו?
מבט קל במצעדים המוזיקליים של היום מגלה את הפיחות האסטרונומי שחל בערכה של הנשיקה. פתאום היא מופיעה בכל אירוע ומקום, היא אגבית ונטולת משמעות, פתאום היא עניין לאלו שטרם צימחו שיער גוף, היא מַטְבֵּע כה זול שכבר אין בו עניין כמעט. המעבר לטלוויזיה מסחרית חייב ריגוש הולך וגובר כדי למשוך מפרסמים ולייצר משבצות פרסום נחשקות. בדומה קרה לזירה האינטרנטית. הרשת הפכה גם את צריכת המוזיקה לחלק ממנגנון של סיפוקים מיידיים ושיקולים מסחריים. גורמים חברתיים נוספים, למשל עליית הליברליזם ושחרור האישה, גם השפיעו על הפיחות בנשיקה. כל אלו הביאו אותנו למצב הנוכחי שבו קשה לנו להתרגש מנשיקה. אבל אם תחזרו, לרגע אחד בלבד, אל הנשיקה הראשונה שלכם, צמרמורת קטנה בגוף תזכיר לכם שאין פה שום דבר אגבי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
