נשיקת החירות

לכאורה נשיקות הן דבר ברור מאליו. אולם מסתבר כי הן עניין תלוי תרבות, וכי בהרבה תרבויות אנושיות כלל לא מנשקים. עוד מסתבר כי קיימים עשרות סוגים של נשיקות: נשיקה לבן על ראשו, נשיקת 'כפרה' לתינוק, נשיקת כף-היד לגברת, נשיקת כף-היד לצדיק - כל נשיקה מבטאת עניינים שונים. קשה לשכוח את נשיקת הרגליים שהעניק חבר הכנסת גדי יברקן לאמו, שליוותה אותו בשעתו הגדולה בכנסת ישראל. נשיקה שריגשה את תושבי המדינה. למעשה, גם הנשיקה הארוטית היא רב-משמעית ומביעה לחלופין: אהבה, תאווה, חיבה, פיוס ועוד. 

לפעמים משתמשים בשורש נש"ק לשימושים שונים, למשל: 'שפתיים ישקו', בהקשר לדברי חן יפים במיוחד; ובערבית 'אבוס עינך' (אשק את עינך) נאמר כאות כתודה. 

על שתי נשיקות במסורת היהודית אני מבקש לעמוד. האחת היא הנשיקה של יעקב את רחל, שהביכה את הפרשנים. הפסוק מציין: "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, יא). חז"ל נחלקו בנוגע לטיב הנשיקה, חוסר הצניעות הביכם; ובכלל הכיצד ניתן להבין את בכיו של יעקב בעטייה של הנשיקה? 

הנשיקה השנייה, הנכרכת בהקשר דומה, היא זו הידועה משיר השירים: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שיר השירים א, ב). שתי נשיקות אלה הן נשיקות אהבה, אשר דרכן נקשרת אהבת הזוג האנושי באהבת האל. שתיהן, כפי שאראה, הן נשיקות דבקוּת. 

מִי נִשְּׁקַנִי מִנְּשִׁיקוֹת אַהֲבָה

להרחבת תמונת הנשיקה נעזר בשירו של ר' שלום שבזי, בן המאה השבע-עשרה, גדול משוררי יהדות תימן, ומגדולי משוררי ישראל. שבזי, המקובל, איש ההגות וההלכה, שילב בשירתו משיר-השירים. והוא זיכה אותנו בפיוט מיוחד במינו אשר לו ביצועים יפהפיים מאת אהרון עמרם האגדי, ומאת גילה בשארי המופלאה. 

השיר אינו קל להבנה, ואולם, אם נצרפו לרעיון הדבקות שהזכרתי, אזי אפשר שיתחברו כל הנשיקות המופלאות לעיל. 

מִי נִשְּׁקַנִי מִנְּשִׁיקוֹת אַהֲבָה / ר' שלום שבזי

מִי נִשְּׁקַנִי מִנְּשִׁיקוֹת אַהֲבָה 

בִּנְוֵה חֲדַר מֶלֶךְ גְּבוּלִי נָסְבָה 

שַׁחַר וְהִנֵּה בָא יְדִיד נַפְשִׁי בְּחֵן 

וַתֶּהֱמֶה נַפְשִׁי לְמוּלוֹ קָרְבָה 

לוּלֵי הֱעִירַנִי בְּחֶמְלָה לַעֲמֹד 

נִתְפָּרְדָה מֶנִּי וְגּוּפִי עָזְבָה 

מַה זֶּה יְחִידָתִי מְזָגַי תִּרְכְּסִי 

וַאְנִי גְּוִיָּתִי בְּחַסְדֵּךְ נִצְּבָה 

בִּינוּ שְׂרִידֵי הַזְּמָן הִתְחַבְּרוּת 

הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ בְּיוֹם שֶׁשָּׂגְבָה 

נָחַת בְּסוֹד תּוֹרָה וּמִצְוֹת קָנְתָה 

שַׁלְמוּת וְגַם שֵׁם טוֹב לְשִׂכְלִי הִרְהֲבָה 

יוֹם תִּכְסְפָה לַחְזוֹר תְּסוֹבֵב גַּלְגְּלִי 

בֵּין מַלְאֲכֵי דֶגֶל מְטַטְרוֹן שַׂר צְבָא 

וִדּוּי דְּבָרִים קַבְּלָה יָהּ יוֹצְרִי 

עַבְדָּךְ בְּעֵת רָצוֹן לְחַיִּים תִּכְתְּבָה 

סֶפֶק לְגוֹזָלַי תְּזָמֵּן לִי בְּטוֹב 

גַּם תֶּאֱפַן יָהְבִּי וְשַׁוְעִי תִּקְשְׁבָה 

פּוֹדֶה וּמַצִּיל לַעֲנִיִּים כּוֹאֲבִים 

חוּן עַל יְלוּד מַשְׁתָּא בְּפִתְחָךְ יִסְבְּבָה 

אָנָּא

למיטב ידיעתי, קיימים אך מעט פיוטים המעלים במפורש את רעיון הנשיקה. לכאורה, הפסוק בשיר השירים מאפשר ואף מְזַמֵּן כתיבה המעוררת נשיקות. אך אין זה המצב. במסורת הפיוט אנו פוגשים אזכורים, כגון: "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" (שיר-השירים ד, יא), ובהשראה "שפתייך דבש זבות" - אבל אלו הם היוצאים מן הכלל המצדיקים את הכלל. 

לפיכך הפיוט של שבזי כה מיוחד ובולט בנוף הפיוטי. לא רק שהפיוט פותח בשאלה על מקור הנשיקה, אלא שהנשיקה ממלאה בו תפקיד מהותי. כאמור, הבית השני פותח בהתעוררות, ומכאן אפשר לחשוב (בדומה ליפהפייה הנרדמת הקמה לתחייה עם נשיקת הנסיך) שנשיקת האל העירה את הדובר משנתו. וראיתי מפרשים שאכן כך פירשו. אלא שבדרך זו הופך השיר לחסר בהירות. הפיוט מסתיים בבקשה על הפרנסה, ובתחנונים; הכיצד אפוא שיר שמדבר על התעוררות מתפתח לבקשת רחמים על הפרנסה? 

בקריאה אחרת, אותה אני מבקש להציע, אפשר כי הנשיקה עליה מדבר שבזי אירעה באישון לילה, בטרם ההתעוררות. מדובר בעליית הנשמה, בדבקוּת נשמת המשורר עם נשמת בוראהּ, באיחוד שאין נעים ממנו. ישנו יסוד של טרנספורמציה בנשיקה זו, כמו בכל נשיקה ראויה לשמה, והיא נוגעת להתעוררות הנשמה לסודות התורה, המופיעים לה בהתאחדות עם מקור התורה. וזו הנשיקה בה מדבר שבזי, נשיקת הדבקות עם האל.  

המונח 'נשק' בעברית עמוס משמעות דרמטית. מי שגדל על השיר החינני של אלביס פרסלי:  'kiss me quick because I love you so'  ('נשקני מהר כי אני אוהב אותך כל-כך') מוזמן להחליף מצב תודעה. ראו את המשורר בתהילים בהסבירוֹ: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקו" (פה, יא). הנשיקה היא מפגש. הפסוק בתהילים מאתגר גם מבחינה זו שאין מדובר במפגש פיזי: צדק ושלום נשקו, רעיונות הצדק והשלום חברו זה לזה בהרמוניה מופלאה. 

הנשיקה קשורה בדבקוּת, ודוגמת המופת לדבקוּת במקרא היא האהבה בין איש לאישה. כך אנו קוראים בבראשית: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). הדבקוּת פירושה חיבור, אבל לפני החיבור נדרשת פעולת התנתקות, הריקון. הקרבה הגדולה ביותר היא זו של האדם להוריו מולידיו. הוא אכן פרי אהבתם, פרי החיבור ביניהם. אך בגילוי אהבת האישה עוזב האדם את משפחת המקור שלו. אין האדם יכול לדבוק ברעייתו או באלוהיו באם הוא עדיין "נעוץ" במקום אחר. 

אני אוהב לכן אני קיים

ברוח האמירה "אני חושב לכן אני קיים", אנחנו נאמר כאן "אני אוהב לכן אני קיים". האהבה היא העצמאות שבה עומד אדם בזכות עצמו. ואולם, קיום זה לא נשאר בעינו. האהבה היא אמנם ניתוק מהכל, אך בה בעת היא גם חיבור.  

התעוררות המשורר בשירו של שבזי היא העלייה אל הנשיקה, וממנה הנשירה חזרה אל הגוף. זו ההתעוררות. לפני כן, גבולותיו של המשורר היו "בִּנְוֵה חֲדַר מֶלֶךְ". כפי שאנו קוראים בשיר השירים: "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ" (א, ד). התאחדות הנשמה עם מקורה דורשת התנתקות מן הגוף הפיזי, והליכה למקום אחר לגמרי. הנשמה היתה ביחד עם המלך והיא חוזרת כעת לגוף הארצי שממנו נפרדה. 

לאור זאת אפשר כעת להיטיב להבין את בכיו של יעקב (וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ", בראשית כט, יא). יעקב נושא קולו בבכי, זהו בכי עוצמתי. כאמור, הפרשנים התקשו בבחינת בכי זה. יש שאמרו כי בכה בגלל שהגיע אל רחל בחוסר-כל (להבדיל מאליעזר כשבא אל רבקה בנזמים ובצמידים) ; יש שפירשו את הבכי לאור רוח הנבואה של יעקב, על שראה כי רחל לא תיקבר איתו; ויש מפרשים שראו בבכיו תולדה של חשש. יעקב פחד מהאנשים המלחשים והמרננים, שמא ירכלו על רחל ועליו, על שנשק לריבה יפה (פרשנויות אלו מופיעות במדרש בראשית רבה, ע, יב). 

מעניין לחשוב כאן על המצב הפסיכולוגי בו נתון יעקב. מדובר באדם המצוי במנוסה מבית אביו ואמו, באשר אחיו מבקש להורגו. אין ליבו לדבָר לבד מן העובדה כי עליו לנוס על חייו. מחשבות קדחתניות אינן מרפות ממנו: האם חטא לאחיו? והרי הוא קיים את בקשת אמו? ובכלל הלוא אחיו מכר לו את הבכורה? או אז הוא רואה את רחל. אין כאן רק ראייה של אישה יפת מראה, אלא הוא מזהה אותה כבית, כקרבה. עכשיו הוא נכנס לשלב הספרציה, בנוסח "יעזוב איש אביו ואמו ודבק באשתו". הנשיקה היא המעתק מיעקב-של-משפחתו אל עבר יעקב של רחל, יעקב העומד בזכות עצמו. הבכי הוא השחרור של יעקב מכל מה שהעיק עליו, כעת הוא מצא את עוגן החיים שלו, את רחל "עזר כנגדו" ומעתה יכול לעמוד באתגרים הקיומיים.

הנשיקה בשירו של שבזי היא מעבר הנשמה אל האל והיא גם שמחת האל בברוּאיו, נשיקת יעקב לרחל מאשרת אותם כבני אדם. האהבה שכאן איננה בבחינת מצב-רוח, חשק רגעי, ריגוש שחוזרים ממנו לחיי החברה, אלא היא הגדרה מחודשת, המעצבת את חייו של האדם. אהבה זו אינה מתעלמת מכלל הזיקות החברתיות שבהן נתון האדם, ולא ניתן להשלימה ללא דבקוּת אחרת. זו גם הפרידה מן הגוף שעליה מדבר שבזי. ירידה של המשורר אל הגוף. הוא יורד מסוד התורה, ממצב השגב שהיה שרוי בו, ומתחבר לגופו, חוזר לבֵיתו. אולם המשורר אינו חוזר לגופו כמו לא היה דבר. הנפש שהגיעה לנשגב חוזרת אחרת לגופה: "בִּינוּ שְׂרִידֵי הַזְּמָן הִתְחַבְּרוּת / הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ בְּיוֹם שֶׁשָּׂגְבָה". במצב הנשיקה עצמה בטלות החובות של האדם, אך עם ירידתו חזרה לגוף הוא פוגש את חובות הקיום ואת צורכי היום־יום: "סֶפֶק לְגוֹזָלַי תְּזָמֵּן לִי בְּטוֹב / גַּם תֶּאֱפַן יָהְבִּי וְשַׁוְעִי תִּקְשְׁבָה / פּוֹדֶה וּמַצִּיל לַעֲנִיִּים כּוֹאֲבִים / חוּן עַל יְלוּד מַשְׁתָּא בְּפִתְחָךְ יִסְבְּבָה אָנָּא".

צריך האדם לנשיקה

במקרה של יעקב הפרידה נוגעת לקיומו מעבֵר למשפחת הגרעין, מעבר להיותו צאצא, קיומו עם אישה. בשירו של שבזי הפרידה כרוכה בתפיסה כי לאדם יש קיום מעבֶר לגוף. מהות הנשיקה היא הדבקוּת, החזרה הביתה, אבל גם רכישת הכוחות לעמוד מול תלאות היום־יום הרגשיים והחומריים. האדם חוזר לחובות הקיום שלו, ומכאן מובנת כעת בקשת הפרנסה שחותמת את הפיוט. 

בימינו אנו, בעידן הגלוריפיקציה של הרווקות והשחרור כביכול, מציב השיר תפיסה אחרת של קיום. תפיסה של אהבה מול תלישות (כמתבטא בשירו של ג'ורג' מוסטקי 'את חירותי', בתרגום יורם טהרלב). אפשר להציב את הפיוט כנגד זרמים, שהפכו כמעט קונבנציה בזמר המודרני, המהללים את החירות ושוללים את תפיסת הזוגיות. כביכול האהבה היא אובדן החירות. 

תפיסות אלה לעניות דעתי יש בהן כשל בהבנת סיפור האהבה, אצל ר' שלום שבזי דווקא הנשיקה היא נשיקת החירות. הקריאה שביקשתי לשירו מדגישה את ההבנה כי בעולם היהודי כל סיפור האהבה ובניית הבית הוא־הוא מימוש הקיום. כל עוד האדם בגוף, בעולם הזה הוא צריך את הנשיקה. את הבית. 

*המאמר מוקדש בהוקרה לידידי אהרון עמרם, מגדולי פייטני תימן בדורנו. 

ד"ר מאיר בוזגלו, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, עוסק בפילוסופיה של הלוגיקה, ובמחשבת ישראל. בנו של הפייטן ר' דויד בוזגלו ופעיל בהחייאת מסורת הפיוט

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו