נשיקות שחוברו להן יחדיו

בימים אלה של מגיפת הקורונה החליט הסינמטק הצרפתי להגיש לצופי אתר האינטרנט שלו את מתנת הנשיקה. בכל יום מוקרנת באתר סצנת נשיקה לוהטת מסרט אחר. הנשיקה היא האסקפיזם בהתגלמותו. והקולנוע אוהב נשיקות. במקרים רבים, הסצנות הללו הן מוקד המשיכה המרכזי עבור הקהל, והן תמיד חלק ממערך הציפיות מהסרט. הדבר נכון בעיקר לגבי סרטים רומנטיים, שבהם הנשיקה מהווה את רגע השיא בסרט. רגע זה עשוי להיות האיחוד הנכסף במקרה של סוף טוב, או להבדיל, בסיפור הטרגי, רגע הפרידה, המבטא את כל מה שהוחמץ, כל מה שנמנע מן הגיבורים בשל הנסיבות הקשות.

הנשיקה בקולנוע מכילה היבט מיוחד במינו, היא מבטאת הן את הקרבה בין הגיבורים שעל המסך והן את הקרבה בין הצופה לגיבורים. הקולנוע הופך את הנשיקה מדבר יום-יומי שאותו מבצעים רוב בני האדם לאירוע אפי גדול מהחיים, לסיפור יוצא דופן אשר יוצרי הקולנוע מקווים כי יותיר בקהל חותם בל יידעך.

אולם הנאת הצופה מן הנשיקה אינה נובעת רק מסרטים רומנטיים, אלא נוכחת גם בסרטים מז'אנרים אחרים שבהם סצנות נשיקה נתפסות כדבר מובן מאליו. בתקופה הנוכחית אנו מרגישים יותר מתמיד את חסרונם של דברים שתפסנו כמובנים מאליהם. בתי הקולנוע סגורים. זה לא כל-כך נעים לראות בית-קולנוע סגור. 

הנשיקה היא אקט של קרבה פיזית בין בני אדם וביטוי האהבה. הקולנוע הפך פופולרי בזכות יסודות דומים: הוא מצליח לשקף אהבה ומייצר אהבה בין הקהל לדמויות ובין שחקנים המגלמים אותן. אהבה זאת נוצרת לא רק דרך עלילת הסרט, אלא גם בזכות אמנות המבע הקולנועי. כך למשל צילום התקריב (הקלוז-אפ) מייצר תחושת קרבה בין המוצג על המסך לקהל הצופה, הרואה בפירוט רב את הפנים האנושיות. העריכה הקולנועית מאפשרת לקהל לא רק לשמוע סיפור, אלא גם לחוות אותו ממש מנקודת מבטו של הגיבור, ולהזדהות עם הסיטואציה. בקולנוע אנו יכולים לראות מראות מרחבי תבל, לחזות באנשים המפורסמים ביותר והנערצים ביותר בתרבות. כשאנו חוזים בשחקנים אלו מתנשקים, אנו חשים קרבה לנשיקה בלי ליטול בה חלק פיזי. לפעמים הסרט מרגיש כל כך חי עד כי אשליית החמימות חוצה את הפער בין המציאות לעולם הבדוי המתואר בסרט. הקולנוע המסחרי ביותר הוא זה הגורם לקהל להרגיש חלק מן החוויה, בין שמדובר בחוויה מוכרת ובין שמדובר בחוויה מיוחדת, שאותה רוב בני-האדם מעולם לא יחוו. כך למשל סרטי גיבורי-העל או סרטי פעולה ומלחמה המציגים קרבה ברוטלית אל המוות. הנשיקה מתפקדת גם כמוקד משיכה שווה ערך למראות הללו.

נשיקה היא לא רק נשיקה

אחד הסרטים המצליחים והרומנטיים בתולדות הקולנוע הוא הסרט 'קזבלנקה' (מייקל קורטיז, 1942). בפסקול משולב השיר ששורת נושאו: "נשיקה היא רק נשיקה". אולם המציאות שונה. הנשיקה היא לעולם לא רק נשיקה. היא מסמלת את היכולת שלנו לגבור על אתגרים, להתקרב לאנשים רחוקים, היא סמל האחדות האנושית השורדת, כמו היום, ממרחקי החלל והזמן. נשיקה היא קוד-על תרבותי אוניברסלי, מדברת בשפת כל בני-אדם. הנשיקה על המסך, כסרט כולו בזעיר אנפין, מהווה הצצה לרגע פרטי, חלון לעולם ומלואו. דרך הנשיקה חש הצופה כי הוא אינו רק מוזמן להאזין לסיפור, אלא כי הוא מוזמן לחוות אותו פיזית ממש.

הייצוג הקולנועי הופך את הנשיקה ליוצאת דופן, במיוחד כשזו מתממשת לאחר מאבק ארוך בנסיבות מפרידות, ברגשות סוערים או ברגשות סותרים. הנשיקה נתפסת כהתרה של מתח. לא פעם בסרטי גיבורי-העל הנשיקה היא חלק ממופע הראווה, והנסיבות הופכות אותה ליוצאת מגדר הרגיל. דוגמה בולטת לכך קיימת בסרט 'ספיידרמן' (סם ריימי, 2002). בשני העשורים שחלפו מאז יציאת הסרט לאקרנים כיכבה דמותו של ספיידרמן בעשרה סרטים נוספים, אולם הרגע הקולנועי המזוהה ביותר עם הדמות עדיין שייך לאותו סרט משנת 2002, והוא סצנת הנשיקה בין הגיבור לבין הנערה, בעוד זו עומדת בגשם והוא תלוי הפוך מולה. הסרט עצמו נשחק בזיכרון, לעומת הסרטים שבאו אחריו, אולם הנשיקה ההפוכה נותרה חקוקה בתודעה הקולקטיבית.

הקולנוע עצמו מודע היטב לכך כי הנשיקות הן חלק ממומנט ההיקסמות. דוגמה מוכרת ומעניינת למודעות זו מצויה בסרט 'הנסיכה הקסומה' (רוב ריינר, 1987). גם סרט זה נע סביב נשיקות מושמטות. זהו סרט הרפתקאות המיועד לילדים ולמבוגרים כאחד, והוא משלב בין קטעי פעולה, פנטזיה, קטעים קומיים ועלילה בעלת רכיבים רומנטיים. הסרט מבוסס על רומן מאת וויליאם גולדמן והוא שעיבד אותו לכדי תסריט תוך מספר שינויים באדפטציה ממדיום אחד למשנהו. הסרט מוצג דרך סב הקורא סיפור לנכדו. בתחילה מבקש הנכד מסבו לדלג על הקטעים שבהם מופיעות נשיקות, הילד הקטן "נרתע" לכאורה מאקט זה. הוא אינו מעוניין ב"ספר של נשיקות". אולם לאחר שהוא לומד להכיר את הדמויות ונשבה בקסמי העלילה, הוא מבקש להקשיב לנשיקה. בסיום הספר, כאשר הסב מתכונן לדלג, כמתבקש, על קטע הנשיקה החותם, מפציר בו הילד כי ייסוב אחור ויקרא גם יקרא על אותה נשיקת הפי-אנד.

בתיאטרון הקלאסי סומן הסוף הטוב באמצעות חתונה, הקולנוע החליף את הטקס בנשיקה כייצוג האולטימטיבי של ניצחון, לא רק ניצחון האהבה, אלא גם ניצחון הטוב על הרע בסרטים אשר אינם משווקים כסיפורי אהבה.

תומאס אדיסון, ממציא הנשיקה הראשונה

תומאס אדיסון מוכר לנו כממציא פטנטים דגול: הפונוגרף, הטלגרף וכמובן נורת החשמל. מעטים יודעים כי אדיסון הוא גם "הממציא" ו"המוציא לאור" של הנשיקה הראשונה על גבי המסך. הסרט הראשון שהציג נשיקה נוצר עבור חברת הסרטים של תומאס אדיסון בשנת 1896. שמו היה 'הנשיקה' - 'The Kiss' ושם זה הוא תיאור הממצה פחות או יותר את כל המוצג בו. נשיקה בין שחקן ושחקנית בגיל העמידה, שממרחק הזמן נראית כמעט חסרת כל תשוקה, בוודאי ביחס למה שהורגלנו לראות בקולנוע של ימינו. נשיקה זו צולמה על גבי פילם מכיוון שהיתה חלק מן ההצגה 'האלמנה ג'ונס'. הן על הבמה והן כסרט קצר, נשיקה זו עוררה ביקורות מצד ארגונים דתיים שקראו לצנזר תכנים מסוג זה. הביקורות רק תרמו להצלחת הסרט. בשנים הבאות החלו חברות סרטים נוספות להוציא סרטונים משלהן המראים בדומה נשיקות. חברת אדיסון עצמה שחררה סרטי נשיקות רבים. 

המחאה נגד תוכן קולנועי בוטה מלווה את תולדות הקולנוע עד ימינו; עדיין קיים מתח מובנה בין ארגוני דת השואפים לקולנוע מוסרי ו"נקי" לבין היוצרים והמפיקים המבקשים ליצור בחירות קולנוע משוחרר. כך או כך עברה הנשיקה מנושא שנוי במחלוקת לייצוג שגור ומוסכם. בשנת 1934 החלו לאכוף בהוליווד כללי הפקה, בהלימה לערכי הנצרות השמרניים. כללים אלו (שלמעשה נוסחו בגרסאות שונות החל משנת 1922) נודעו כ'קוד הייז': רשימה של חוקים שחברות הפקות הסרטים נדרשו לעמוד בהם על מנת שיאושרו כמתאימים לצפייה עבור הקהל הרחב. בשל הפופולריות הגוברת של אקט הנשיקה הקולנועית, לא היה ניתן להורות על צנזור הנשיקות לגמרי, אך נקבע כי אסור שאלו תהיינה חושניות מדי. עוד נאסר להראות מגע בין השפתיים למשך יותר משניות ספורות בלבד. במאים שונים נאלצו למצוא דרכים יצירתיות לעקוף מגבלות אלו, עד שלמעשה התייתרו ונהפכו לבלתי רלוונטיות. בד בבד הומר הקוד בשיטת דירוג המציינת את הגיל המינימלי המומלץ לצפייה בסרט, או אז הפכה הנשיקה לגיטימית גם בסרטים המיועדים לכל המשפחה.

אחת מן הדוגמאות המפורסמות להתמודדות עם כללי הקוד מצויה אצל אמן סוגת המתח, אלפרד היצ'קוק, בסרטו 'הנודעת' (1946). בסרט זה מופיעים שניים מכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר של הקולנוע הקלאסי, אינגריד ברגמן וקרי גרנט. בסצנת הנשיקה המפורסמת שלהם, נוגעות שפתיהם זו בזו למשך שתי שניות לכל היותר, בהתאם לקוד. אלא שהיצ'קוק הגאון, בעזרת שימושי מבע מתוחכמים, הערים על הקוד השמרני. למעשה הקרין היצ'קוק שתי שניות של נשיקה, לכל מגע בודד. כלומר הוא שיקע את הנשיקות הקצרות בתוך רצף של עשרות פריימים. נשיקות קצרות המופרדות, במעשה עריכה מופתית, בעזרת קטעי דיאלוג קצרים. בקטעי דיאלוג אלו פני השחקנים נותרים בקרבה גדולה (אקסטרים קלוז-אפ). וכך, למרות שכל נשיקה נמשכה שתי שניות בלבד, הרי הסצנה כולה מציגה את השניים הנושקים קרובים זה לזו במשך שתי דקות ארוכות. ואכן קטע נשיקות זה נצרב בזיכרון הקולנועי כרומנטי וחושני עד מאוד. אולם, יש לומר, מטרת הבמאי בסרט עצמו היתה מורכבת אף יותר: היצ'קוק רצה להראות לא רק משיכה ארוטית ואהבה בין השניים אלא גם קרבה ושותפות גורל. באשר זו אינה נשיקת האיחוד המרגש, אלא גילוי פרידה והקרבה גדולה, לפי שקרי גרנט, המשמש סוכן ביון במלחמת העולם השנייה, עומד לאפשר לאהובתו להינשא לבכיר נאצי. הנשיקה המוצגת בסצנה איננה רק ביטוי האהבה בין בני הזוג, אלא היא גם, ובעיקר, כל מה שהם נאלצים להקריב בעבורה.

רצף נשיקות שהוצאו מהקשרן

כאמור הנשיקות הזכורות ביותר מן הקולנוע הן אלו הנוגעות לפונקציות נוספת, לבד ממימוש אהבה והפגנת קרבה. דוגמה מייצגת להיבט זה משתקפת בסרטו המופתי של ג'וזפה טורונטורה 'סינמה פרדיסו' (1988). בסרט זה בולטת התֵּמה של "היעדר הנשיקה". המתח בין מנגנוני הצנזורה לכמיהה הנמשכת לנשיקה מובע בסרט בעוצמה פואטית מרגשת. זהו סרט אינטרוספקטיבי להפליא, סרט על עולם הסרט. גיבורו סלווטורה, המכונה טוטו (שאותו מגלם פיליפ נוארה), הוא במאי סרטים מצליח המגולל במעתק לעבר (פלאשבק) את סיפור ילדותו בעיירה קטנה בסיציליה. שם ניצב בית הקולנוע המקומי 'סינמה פרדיסו' שהיה כבית שני לטוטו. סלווטורה חוזר לעיירת הולדתו לאחר 30 שנה שלא ביקר בה. הוא חוזר אליה בשל מותו של אלפרדו, מקרין הסרטים המיתולוגי, שהיה לו כאב, כרע וכמורה. 

בדומה לקוד הצנזור שהונהג בראשית המאה העשרים בהוליווד, כך אנו מוצאים באותה עיירה את הכומר המקומי נוהג לעבור על הסרטים ולחתוך מהם את קטעי הנשיקות. טוטו הילד שנהג לבקר בבית הקולנוע ונסמך לאלפרדו המקרין, היה עד למעשה החיתוך האכזרי. כך נהג טוטו להתבונן בגזרי הפילם האסורים, שסימלו עבורו לא רק את הנשיקה האסורה אלא את כל פלאי הקולנוע. בסיום הסרט, בזמן הווה, יושב הבמאי המבוגר לבדו באולם הקולנוע וצופה בגלילי פילם מאוחים, אשר חוברו מכל הקטעים המצונזרים. קטעי נשיקות "בלתי קשורות" נעקרות מהנרטיב המקורי, במהלך המותיר מהן רק את האקט הפיזי עצמו. רצף של נשיקות שהוצאו מהקשרן. 

אכן ניתן למצוא בסצנה הזו ביטוי למתח בין הממסד השמרני והדתי ובין האמנות המשוחררת, אך מהות הסצנה אינה הצנזור והאיסור, או אפילו ההרכבה מחדש של קטעי הנשיקות; מהות הסצנה היא הנשיקה כאקט של אהבה. לא האהבה בין השחקנים עצמם, אף לא האהבה בין הדמויות הבדיוניות המוקרנות בקטעי הסרטים. אלא אקט של אהבה בין הסרט לבין צופיו. הקולנוע מגיש את הנשיקה לקהל, בין שיהא זה זוג רומנטי הצופה בסרט יחד, ובין שצופה בבידוד, בנוסח ימינו. חלק מן המצולמים ברצף הנשיקות המוקרן על המרקע - כבר אינם בין החיים, אך נשיקתם לא רק שהיא חיה לנצח בחומר המצולם, אלא היא לעד תוסיף להעניק לצופה תחושת עונג, שותפות, אהבה וקרבה. הנשיקות שחוברו יחדיו שונות מאוד זו מזו, חלקן רומנטיות, חלקן חושניות, אחרות בעלות גוון קומי, מקצתן ארוכות יותר, הן מצולמת ממרחקים שונים ומציגות כוכבי קולנוע שונים, כאלו שנותרו מוכרים וכאלו שנשתכחו כאלמונים. כל הנשיקות כולן מהוות חלק מרצף המציג את הקולנוע בגדולתו. זהו האיחוד עצמו, הנשיקה הנצחית: זו שבין הנשיקה לקולנוע.

  טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו