בעומק היהדות נמצאת חוכמת הקבלה, וזאת מתמצית ונחתמת בנשיקה. אפילו הכינוי 'קבלה' בעצמו עשוי להתפרש במשמעות נשיקה (במקביל למילה הערבית 'תקביל', שזהו מובנה). כך נמצא, כמדומני, במאמר השייך לספרות תיקוני זוהר, המפרש את הכינוי 'קבלה למשה מסיני' שבו מכונה בת זוגו של משה רבנו, היא התורה שבעל פה המזדהה חלקית עם השכינה. זו נקראת 'קבלה' משתי סיבות, הן משום שהיא מתקבלת בין זרועותיו של משה החוזר ומתגלגל בכל דור ודור; והן מפני ששורה היא בפיו, לקיים מה שנאמר "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ח).
עניין זה יתקבל על דעתו של מי שסבור, כמוני, כי ספר הזוהר, ספר הספרים של הקבלה, הוא בעצם ספר האֶרוֹס (על כך הרחבתי במאמרי 'זוהר וארוס'), וכי שיא האהבה הזוהרית מתבטא דווקא בנשיקה. כך עולה בחדות ממאמר הזוהר המפרש את הפסוק "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א, ב).
אמרה כנסת ישראל: "ישקני מנשיקות פיהו". מה טעם המלה "ישקני"? "יאהבני" היה צריך לומר. למה "ישקני"? אלא כך שנינו: מהן "נשיקות" – דבקות של רוח ברוח. ומשום כך נשיקה היא בפה, שכן הפה הוא מוצא ומקור לרוח. ועל כן נשיקות בפה הן באהבה, ובהן דבקות רוח ברוח, שלא ייפרדו זו מזו. ועל כן מי שיוצאת נשמתו בנשיקה נדבק ברוח אחרת [אלוהית], ברוח שלא תיפרד ממנו. וזה נקרא "נשיקה". ועל זאת אמרה כנסת ישראל "ישקני מנשיקות פיהו", לדבוק רוח ברוח (זוהר ח"ב, קכד ע"ב).
כנסת ישראל שכאן היא השכינה, היסוד הנקבי באלוהות, שאותה אוהב האל הזכרי. קביעה כזאת בוודאי מעוררת תמיהה אצל מי שאינו מצוי בעולם הזוהרי: הכיצד יתיישב תיאור שכזה עם המונותיאיזם היהודי, אמונת הייחוד, שהלוא עיקר העיקרים בה היא אחדותו של אלוהי ישראל? אבל בזוהר שונה היא האחדות מזו המתוארת בקרב התיאולוגים הפילוסופיים. כאן אין מדובר במצב שקיים בין כה וכה, אלא מדובר באחדות ארוטית המתממשת באהבה. כך הוא גם בתחום האנושי. לדעת הזוהר זכר בלא נקבה אינו אלא חצי בן-אדם, 'פלג-גופא' בלשונו, והוא מגיע לידי שלמות ואחדות רק באמצעות זיווג, ששיאו בנשיקה. הנשיקה משלבת גוף ורוח, כך גם בעולם האלוהי, שהאדם התחתון נברא בצלמו. ואכן בהמשך המאמר דלעיל מביא הזוהר ראיה לדבריו מתיאור אהבת בשר ודם, עת פגישתם הראשונה של יעקב ורחל: 'כתוב (בראשית כט, א) "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך". למה בכה? אלא מתוך דבקות הרוח בה לא יכול הלב לסבול, ובכה.'
ואמנם אפשר גם לנשק בלא כל דבקות רוח. כך ידוע לכולנו, וגם לזוהר. הנה בהמשך המאמר דן בצירוף 'וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ' (מבראשית לג, ד: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ") המתאר את נשיקת עשו ליעקב, נשיקה שבוודאי לא היתה בדבקות הרוח. לפי המסורה, בכתיבת ספר תורה יש לציין את המילה 'וישקהו' שם בנקודות מעליה, ואלה מתפרשות בזוהר בצורה זו:
ואם תאמר, הרי כתוב "וישקהו ויבכו"? שנינו: למה המלה "וישקהו" מנוקדת? אלא שלא נדבקה בו רוח כלל. ועל כך כתוב (משלי כז, ו) "ונעתרות נשיקות שונא". מה זה "ונעתרות נשיקות שונא"? אלא מי שנושק באהבה, נדבקת רוחו ברוחו, בדבקות של אהבה, ומי שלא נושק באהבה, אינו בדבקות אלא בבחינת "ונעתרות". מה זה "נעתרות"? לשון גסות, כשלא נדבקת רוחו באותה נשיקה (שם).
נשיקת האל
נשיקת האל איננה בגסות אלא בדבקות שלמה. כנסת ישראל המנושקת, כפי שעולה אף משמה, היא גם דמות המייצגת את עם-ישראל ממש, אנשים בשר ודם. מכאן מתעורר קושי תיאולוגי נוסף: כיצד יתיישב הדבר עם התהום השרויה בין בורא לנברא ואשר מאפיינת את דת ישראל? אך שוב, תהום כזו, המתוארת בפילוסופיה היהודית ובמסורת ספרות ההשכלה, איננה נחלת המקובלים. הזוהר שוקד להדגיש דווקא את ההפך מכך, הזוהר מבקש לסמן את הרצף בין עליונים לתחתונים, רצף שביטויו העילאי הוא נשיקה.
ונשיקה כזאת אינה רק נחלת כנסת ישראל הכללית. גם פרטים זוכים בה, נשמות צדיקי ישראל. לאלה אף יש תפקיד בזיווג האל ושכינתו, כי נשמותיהם העולות לעולמות העליונים, במותם ואף בחייהם, משמשות לפי הזוהר כ'מיין נוקבין', כלומר כזרע שמעלה הנקבה אל הזכר, וכך מתאפשר הזיווג המושלם.
בתפקיד זה, כך דומה, מיטשטש קצת האופי האינדיבידואלי של כל נשמה, אך לפי מקומות אחרים בזוהר זוכות אותן נשמות בשעת עלייתן ביחס אישי יותר, אשר מתבטא בנשיקת האל. כך מפתח הזוהר את עניין מיתת נשיקה שלה זוכים הצדיקים, כידוע מדברי חז"ל ומתורת הרמב"ם (מורה נבוכים ג, נא).
בנשיקות זוכות הנשמות תוך עלייתן דרך אזורי המעבר שבין העולם התחתון אל העולם האלוהי, אלה הם ההיכלות המתוארים בפירוט בספר הזוהר. וכך מתאר הזוהר (ח"א, מד ע"ב) את 'היכל הרצון', הוא ההיכל שאליו עלתה נשמת משה, אחרי שמת מיתת נשיקה בעת רצון (בזמן מנחה של שבת). בהיכל זה נמצאת רוח הנקראת גם 'רַעֲוָא' (רצון בארמית) וגם נקראת 'חוט השני', לפי לשון הפסוק משיר השירים: "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ" (ד, ג), היינו שפתים ורצון במשמעות של נשיקה. ואליה רצות רוחות הצדיקים העולות השמיימה כדי להידבק בנשיקת אהבה, נשיקה שמאפשרת לעלות מעלה בשלמות.
לפי מאמר זוהרי אחר מתרחשת הנשיקה בהיכל הנקרא 'אהבה'. הנשמה העולה מעלה להיכל זה זוכה בנשיקה מאת האל עצמו. לא כנשיקת זיווג של איש ואישה, אלא כנשיקת אב לבתו. דברים אלה, המצויים בחטיבה הנקראת 'סבא דמשפטים' מובאים כפירוש על דיני האמה שבפרשת משפטים: "וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ" (שמות כא, ט). מערכת היחסים בין האדון והאמה מתפרשת כאן כנשמה העולה במותה אל האל, אביה.
מה פירוש "כמשפט הבנות"? כאן יש סוד לחכמים. בתוך צור תקיף, רקיע טמיר, יש היכל אחד שנקרא "אהבה", ושם טמונים אותם אוצרות, וכל נשיקות אהבת המלך שם הן, ואותן נשמות אהובות המלך באות שמה. כיוון שהמלך בא באותו היכל המלך, כתוב שם "וישק יעקב לרחל", והקב"ה מוצא שם אותה נשמה קדושה, ומקדים מיד ונושק לה ומגפף אותה ומעלה אותה אצלו ומשתעשע בה. וזהו "כמשפט הבנות יעשה לה". כדין מעשה אב לבתו החביבה עליו, שנושק לה ומגפפה ונותן לה מתנות. כך הקב"ה עושה לנשמה הצדקת בכל יום (זוהר ח"ב, צז ע"א).
הנשיקה הזוהרית
כארבע רוחות שמיים
הנשיקה הזוהרית כוללת כל. אין מדובר רק במטאפורה שעניינה דבקות מיסטית, אלא דבקות הנשיקה יש בה גם צד גופני, ארוטי וסקסואלי. אף אין היא חד-צדדית, לא רק נשיקה מלמטה למעלה, מן האדם כלפי האל, ולא רק מלמעלה למטה, מן האל אל האדם. היא איננה דו-צדדית למעשה, אלא בעלת ארבעה צדדים, כארבע הרוחות המנשבות אל העולם ומאחדות אותו. כך למשל בקטע המצוי בראש מדרש הזוהר על שיר השירים. השראת רוח ה' על מלך המשיח, העתיד לכלול את כל השלמויות, תבוא מתוך נשיקה שיישק לו הקב"ה באהבה.
"ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'" (ישעיהו יא, ב), הא הכא [= הנה נזכרות כאן] ארבע רוחות, ולא זכה בהם אדם, זולתי מלך המשיח בלבד. והכתיב [= והרי כתוב] "מארבע רוחות באי הרוח" (יחזקאל לז, ט)? ארבע לא כתיב, אלא מארבע רוחות. זהו רוח שלם ... זה הבא מתוך אהבת נשיקה. היאך? נשיקה מאהבה אינו אלא בפה, ומתחברן [= ומתחברים] רוח ברוח, וכל אחד מהם כלול משתי רוחות, רוחו ורוח חבירו, נמצאו שניהם בארבע רוחות. וכל שכן הזכר והנקבה בהתחברם, שם ארבע רוחות יחד. והבּן הבא מהם זהו רוח הבא מארבע רוחות.
נשיקה, בהיותה רוחנית, נעלית בזוהר על הזיווג הגופני. לפיכך האדם, בשר ודם, מקורו מזיווג גופני: גם זיווג אביו ואמו וגם זיווג הזכר והנקבה האלוהיים, שהם מקור נשמתו. לא כן המלאכים. המלאכים, שאינם גופניים, מקורם בנשיקה. כך מסיק מדברי הזוהר האר"י הקדוש:
ועתה צריך לתת טעם למה נשמות בני אדם צריכין להתלבש בגוף ונשמות מלאכים אינם צריכים להתלבש בגוף כמו נשמות בני אדם. והענין עם הנזכר לעיל, שהרי נשמות מלאכים אינם באים רק [= אלא] מזווג עליון רוחני הנקרא נשיקין, ועל כן אינם צריכים להתלבש בגוף. אמנם נשמות בני אדם הם באים מהזווג תחתון הגופני ולכן צריך להתלבש בגוף בעולם הזה. והענין הדבר שנשמות המלאכים הבאים מבחינת דזווג הנשיקין [= של זיווג הנשיקות], לפי שהוא זווג גמור רוחני עליון אין בו צורך לגוף, אבל נשמות בני אדם לא הספיק זווג עליון רוחני להוציאם וצריך לצאת על ידי זווג תחתון גופני והוצרכו להתלבש בגוף ולתקן על ידי מצות ומעשים טובים שעושה הגוף בעצמו (ספר עץ חיים, לט, ד).
שני היכלות סמוכים
לכאורה אפשר היה ללמוד מכאן שעדיפה הולדת המלאכים, שכולה נשיקות, יצירה בלא זיווג גופני כלל. אך לא כך עולה מלשון המקור הזוהרי לדברים אלה. בזוהר שני הזיווגים קשורים זה בזה, ומקורם בשני היכלות סמוכים, כשהעליון הוא היכלו של יעקב המנשק לרחל, והתחתון הוא ההיכל שבו מנשק יעקב לבנו יוסף:
שניים הם, יעקב הוא למעלה, יוסף למטה. שתי תאוות הן. אחד היכל ששי ואחד היכל זה השביעי. התאווה של מעלה היא באותן נשיקות שנטל יעקב, התאווה למטה באותו תשמיש שנטל יוסף. משני צדדים אלה נוטל ארון הברית [היא השכינה] את רוח החיים. מצד יעקב נוטל את רוח החיים של מעלה שדבק בו באותן נשיקות, ונכנס רוח החיים של מעלה בו ליזון ממנו. מצד יוסף שהוא למטה בסיום הגוף [כינוי לאיבר הזכרי] באותו היכל נוטל רוחות ונשמות להריק למטה לעולם הזה [...]. ועם כל זאת יוסף זן לכל הגוף, ומשקה אותו, ומאותה רוח חיים של דבקות יעקב, יורד הוא למטה, ובו נדבק אותו ארון הברית ברצון של מעלה, ויורדת אותה רוח חיים למטה באותה דבקות של יוסף. וכאשר מתחבר הכל כאחד מתמלאים אותם שדיים להיניק לכול, ולפיכך הכול הוא אחד (זוהר ח"ב, רנט).
אפשר לכנות את שתי התאוות המתוארות כאן כארוס וכמיניות. יעקב בנשיקותיו מעורר רוח חיים, הוא הארוס הרוחני, המשמש בזוהר השראה לתלמוד תורה בין החברים, שכשנשקו לרבם ראו בכך נישוק לשכינה (זוהר ח"ג, נט ע"ב; רא, ע"ב). יוסף לעומת זאת זן את הגוף ומעוררו לזיווג בהתאם לתפקידו כמספק המזון לכל מצרים, הוא "הַמַּשְׁבִּיר לְכָל-עַם הָאָרֶץ" (בראשית מב, ו). במקומות רבים מתואר יוסף כנהר היוצא מעדן להשקות את הגן (האישה), ובתפקידו כמייצג את האיבר הזכרי של העולם העליון משקה הוא אף את האישה של מעלה, היא השכינה, שממנה מתפרד אותו נהר לארבעה ראשים (בראשית ב, י), המשקים את העולמות התחתונים.
לפי מקום אחד (זוהר ח"ב, י ע"א) דומה שיוסף מייצג את נהר הנילוס לפני היפרדותו לזרועות הדלתא. בכך ממשיך לדעתי הזוהר את הזיהוי הקדום של יוסף עם סרפיס, אל היאור המשקה את ארץ מצרים, שרבים מצאו בה סמל לגוף. זיהוי יוסף וסרפיס רווח בקרב יהדות מצריים בתקופה ההלניסטית, והוא נזכר גם בתלמוד (עבודה זרה מג ע"א).
מכל מקום שתי התאוות, ארוס ומיניות, לא רק שאינן סותרות, אלא משלימות הן ומעוררות זו את זו. וכך הופכת הנשיקה כחיונית וכמקדימה לזיווג, כי בלא אהבה רוחנית, המתבטאת בנשיקה - לא יתקיים הזיווג הראוי. ואפשר שברקע הדרשה משמש גם משחק המילים בין נשיקה להשקיה והוא מקשר בין שתי התאוות.
רוחניותו של הזוהר אינה מפחיתה מארציותו, אלא להפך, דווקא מגבירה אותה. האלוהות הזוהרית איננה חסרת גוף. אדרבא, לעיתים קרובות מכונה היא בזוהר בכינוי גוף המלך ('גופא דמלכא' או 'גופא קדישא'). חסרי הגוף בזוהר הם אינם המלאכים אלא השֵדים, וזאת לאו-דווקא משום שלא נברא להם גוף (כפי שמצינו בחז"ל) אלא מפני שהם מצויים מחוץ לגוף האלוהי.
מכאן גם הקדושה העליונה שמייחס הזוהר לזיווג איש ואשתו, כפסגת המעשה הדתי. אך טעות יהיה להסיק מכך שהזוהר מקל בהלכות ובמצוות עשה ולא תעשה הקשורות לתחום המיני. ההפך הוא הנכון. מִקדושת הזיווג נובעת מצד אחד החמרה רבה כנגד כל פריצות מינית (מעבר לכל הקיים במקומות אחרים), ומצד שני ניכרת שלילה גמורה של רווקות הנחשבת לעבירה ופחיתוּת קשה. כי הארוס, הוא הזוהר של חבורת רשב"י העוסקים בתורה, והוא מתאפשר רק לאותם שנשאו אישה ועסוקים בפריה ורביה. בעולם הזוהרי תלויה אפוא נשיקה בזיווג, כשם שזיווג תלוי ומתעורר ונובע מן הנשיקה.
יהודה ליבס הוא פרופסור אמריטוס בחוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
