שמי קרינה גליק, אני רופאה מומחית ברפואה פנימית, ובהתמחות בטיפול נמרץ. במהלך חודש פברואר קיבלתי משימה לתכנן מחלקה שבה יאושפזו חולים במקרה של התפרצות מגיפה. כבר ידענו על המתרחש בסין, אך מחוז חובאי והעיר ווהאן נשמעו רחוקות מאוד.
ישבנו בצוות והכנו תוכנית מגירה. בהמשך שינינו אותה להתפרצות מגיפה, ואז המשכנו עוד ועוד לחדד ולהתאים אותה. רופאים מובילים מתחום טיפול נמרץ החלו להעביר מידע מתומצת מאוד על היקפה, ועל הקריסה של מערכת הבריאות במחוזות הנגועים. מטרתם היתה להתריע בפני אסון כלל עולמי.
פתחנו את המחלקה הייעודית ב־16 במארס. באותו היום באיטליה אובחנו יותר מ־3,000 חולים חדשים לצד 350 מתים. בימים הראשונים לפתיחת המחלקה היו רק מטופלים שחזרו מחו"ל, ממדינות שלא הוגדרו כמדינות בסיכון בשלב הראשוני. רובם היו בדרגת חומרה קלה, חלקם הבינו כי ייתכן שהם מדביקים והיו בבידוד בית, למרות שלא נדרשו לעשות כן.
להביט לתהום בעיניים
ביום החמישי לעבודת המחלקה התקבל מטופל במהלך הלילה. מצבו היה יציב אך כבר מהתיאור לא הייתי רגועה. באתי למחר בשבת כדי לראות אותו. אדם בשנות החמישים לחייו, ללא מחלות רקע כלל, חזק ופעיל. הוא היה בקוצר נשימה, נזקק לחמצן והרגיש מותש. כשבדקתי אותו לראשונה הסברתי לו את חומרת המחלה, הוא הבין זאת גם קודם, בתוך תוכו. שוחחנו לגבי האפשרות הקיימת שניאלץ להרדים ולהנשים אותו, והעלינו בפניו גם שאלה מי הוא מעוניין שיהיה איש הקשר שלנו ממשפחתו. חיברנו אותו באותו היום להנשמה לא פולשנית, ונראה שלעת עתה יש הקלה.
למחרת עוד מטופל בשנות החמישים, סוכרת ברקע, איש פעיל גם כן, פנה למיון והתקבל עם קוצר נשימה קיצוני מאוד. חשדתי לפי הצילום ובדיקות המעבדה שמדובר במחלה קשה. ואכן, לאחר בדיקה קצרה, גם איתו שוחחתי על המצב.
כששיקפתי לו את מצבו, מאמץ נשימתי ולבבי כמו בריצת מרתון, הוא הבין שאסור לו להרפות. גם לו הסברתי על המצב החמור ועל האפשרות שנגיע להנשמה.
הוא חובר להנשמה לא פולשנית במהרה, אך זה לא הקל עליו מספיק ולא שיפר את מצבו ולכן הורדם והונשם לאחר שעות ספורות.
יום לאחר מכן, גם המטופל שהכרתי בשבת הונשם. חזרתי הביתה באותו הערב, ובדרך הבנתי שראיתי את פי התהום. שאנחנו עומדים בפני אויב אכזר, שאנו לא יודעים במי יפגע, בצעירים או במבוגרים, בבריאים יותר או פחות. שהפרדיגמות שהכרנו לגבי טיפול רפואי, פרוגנוזה ומהלך מחלה הולכות להשתנות.
הצורך בהנשמה בשני המטופלים הללו והשיחות המקדימות לכך מתקיימות במחלקות הפנימיות ובטיפול נמרץ גם לא בימי קורונה. אך לרוב לא יום אחר יום עם אנשים צעירים ובריאים אלא עם מבוגרים יותר, חולים הרבה יותר או כמקרים נדירים, ולא בכזו תדירות.
לגבי האמירה שזו רק שפעת - בחלק לא מבוטל מהחולים, כ־80%, המחלה היא לא מחלה קשה, אך 15% יהיו בחומרה קשה, וכ־5% יגיעו למצב שבו יזדקקו להנשמה. אחוזי התמותה בקרב מונשמים משתנים בין מדינות. במקרה הטוב 40%, במקרה הפחות טוב - יותר מ־80%. ככל הנראה הפער טמון בעומס שבו עומדת אותה מערכת בריאות.
הצוותים הרפואיים הללו ימשיכו לעבוד תחת העול הזה של הידיעה, שזו יכולה להיות מחלה קטלנית, שאת לא יכולה לדעת אם היא תפסח עלייך, שאתה לא יכול להיות בטוח בסופר, או בגן המשחקים, מהדבקה. שבזמן שאנו בעבודה, אנו דואגים להורים שלנו, לרופאים המבוגרים, שממשיכים לעבוד, לייעץ, לבדוק חולים, ולא עוזבים את המערכת בשעתה הקשה.
בחג הפסח נותר לי רק לקוות שנזכה לחזור לשגרה מתוך פיכחון שיחליף שאננות, מתוך תקווה שהמצב הזה יגרום טלטלה וישמש הזדמנות לצמיחה עבור מערכת הבריאות שלנו. הזדמנות למרות הבידוד והריחוק להדגיש את האנושיות שיש לנו להציע, הזדמנות לחתור להשגת איכות חיים ולא הארכתם, ושנוכל לחנך דורות של רופאות ורופאים שיידעו להפנים זאת.
תודה לצוותים הרפואיים שמטפלים בחולי קורונה, ולרופאים שנושאים בעומס של שאר החולים שעדיין ישנם, ושעושים זאת בתנאים לא פחות קשים, מתוך אי־ודאות וסיכון להדבקה.
ד"ר קרינה גליק היא מנהלת מחלקת קורונה באסותא אשדוד
