זה היה עוצר מוזר, העוצר הראשון שלנו. אצלנו בשכונה עמדו במרפסות עם כוסות יין ביד, ונראו מרוצים יחסית. הכרתי המון שכנים בפעם הראשונה בגלל העוצר המוזר הזה. בכלל, המון דברים קרו לנו בחג הזה בפעם הראשונה: זאת הפעם הראשונה שלא קיבלנו שי לחג. אנחנו ובטח עוד 3 מיליון ישראלים. זה לא השפיע על התור בסופר, עם תלושים בלי תלושים - אנחנו נקנה ונאכל את עצמנו לדעת!
פעם ראשונה שהכינרת מתפוצצת ממים וריקה מישראלים עצבניים שהצליחו למצוא חניה שבע שעות אחרי שיצאו מהבית.
פעם ראשונה שאנחנו לא מתעוררים למחרת ליל הסדר עם קיבה שצריכה דירה נפרדת כי אכלנו פי שלושה ממה שמותר באופן חוקי וגם לא שואלים "אז מה נעשה עם הילדים היום? ומחר? ומחרתיים?" אנחנו עושים איתם כמעט כלום כבר חודש, והמשפחה מתפקדת.
זו הפעם הראשונה שאין אפילו התלבטות אם ללכת ללונה פארק (מקום מוכה אסון בכל ימות השנה מבחינת יחסי הורה־ילד־כספומט). הלונה פארק סגור ואנחנו מחזיקים מעמד.פעם ראשונה שלא רבים לפני, אחרי, ותוך כדי הקניידלך כי הכל בזום. אבל הבנתי שגם זה קרה, אנשים מרוב שהם רגילים לריב, הצליחו לעשות את זה גם מרחוק. יש דברים שהם גדולים מאיתנו.

דבר אחד לא השתנה: ההודעות הקבוצתיות של "חג שמח". לא משנה איזו מגיפה תדביר אותנו, אנחנו נמשיך לשלוח הודעות קבוצתיות, גם זה גדול מאיתנו, זה צורך קיומי כנראה. וחג שמח לכולכם כמובן באופן אישי. אני מודה שאני לא מחבב את החג הזה מילדות. מת על ראש השנה, לא משתגע ממכת בכורות.
עוד בנושא:
סדר בסגר: כבישים ריקים ושירים במרפסות- כך נראה החג בימי הקורונה
ליל הסדר ההמוני היחיד בארץ - באישור
ליל הסדר בצה"ל: התאומים חגגו יחד, האם והבן שירתו בבסיס - בנפרד
כל העניין של לשפוך את חמתי באופן מאורגן ומשפחתי לא עשה לי טוב אף פעם. גם לשמוע כמה מתמיד עמדו עלינו לכלותינו (אני מעדיף את חלותינו אבל גם זה אסור בפסח), לא שיפר לי אף פעם את מצב הרוח, אני כנראה לא טיפוס נוסטלגי. אבל השנה, בפעם הראשונה בפסח, לא ירד לי החיוך מהפנים כל הערב.
וזה אולי גם כי זו הפעם הראשונה שאשתי, אורלי וילנאי, שיש לה מחלה כל כך קשה לכל החיים, מצליחה לנשום נורמלי כבר יותר משבועיים. אולי כי כל כך לא מזוהם מסביב? בפעם הראשונה? ובכל זאת, שנצא מעבדות לעבודה כי בפעם הראשונה "חופשי זה לגמרי לבד" זה נכון, אבל דיינו. די.
נ.ב.
היום, 10 בחודש, ומחייבים אותנו על כרטיסי האשראי. יום הדין. תחזיקו מעמד. טרפתם - שילמתם!