ביום שלישי שעבר היתה אביגיל ביר בדרך לשוק מחנה יהודה בירושלים, לרכוש סל מזון למשפחות נזקקות, כשמכשיר הקשר הודיע על אישה שכורעת ללדת. אביגיל, מלאכית בלבוש חרדי, שמתנדבת בארגון איחוד הצלה, שינתה כיוון.
"הגעתי לדירה ממש מהר, ושלוש דקות אחר כך, התינוק היה בחוץ, בידיים שלי", היא משלבת את אצבעות ידיה זו בזו, נרגשת. "הרגע הזה, שבו למרות המציאות ההזויה אני מחזיקה חיים חדשים בידיים, נתן לי המון כוחות ושלווה".
זו לא הפעם הראשונה שאביגיל מיילדת תינוקות. ליתר דיוק, זה התינוק ה־15 שהיא זוכה ליילד. אבל עומס האירועים, והימים הקשים שעוברים על המשפחה, העניקו ללידה הזאת משמעות אחרת.
כבר שבועיים שהטלפון שלה לא מפסיק לצלצל, בכל שעות היום והלילה. כרכזת תמיכה של אזור ירושלים בעמותת "גדולים מהחיים", היא נמצאת שם בשביל ילדים חולים בסרטן, בשביל המשפחות שזקוקות לעזרה, בשביל מטופלים ובשביל מתנדבים. היא אפילו מבצעת נסיעות בעצמה, כדי להביא ילד לטיפולים בבית החולים, או לתת סלי מזון למשפחות שנקלעו לקשיים.
מדי ערב בשבועיים האחרונים, בשעה 9 בערב, מתאחדת אביגיל עם בני משפחתה בסלון ומחכה לטלפון מהרופאים בבית החולים האוניברסיטאי במיאמי. אביה, אלי ביר (46), נשיא ומייסד ארגון איחוד הצלה, מאושפז שם מורדם ומונשם, לאחר שאובחן כחולה בקורונה. הרופאים מתקשרים מדי יום כדי לעדכן את המשפחה בשינויים המינוריים במצבו.
אבל למרות הטלטלה, למרות שליבה חצוי בין כאן ושם, היא ממשיכה לפעול במרץ כדי להמשיך את השליחות שלה כמלאכית של אחרים. הלידה שבה נכחה, למשל, הראתה לה שיש נקודות של אור בימים האלה.
"זה היה מרגש בטירוף. בבוקר עשיתי שיחת ניחומים בווידאו עם משפחה שהילד שלה נפטר, כי אסור להגיע אליהם לשבעה, ורגע אחרי, אני חותכת את חבל הטבור של תינוק שזה עתה נולד, ואז חוזרת הביתה ומחכה לשיחת הטלפון מארה"ב. עם כל הקושי, בלילה שאחרי הלידה הלכתי לישון הכי מאושרת בעולם".
היא בת 24, נולדה וגדלה בירושלים. פנים עדינות, שיער חלק עד הכתפיים, חיוך שקורן למרחקים. גם כשקשה, כמו בשבועות האחרונים, היא מקפידה לשמור על החיוך, מוּנעת מהרצון לעזור לאחרים ולהפיץ את הוקרת הטוב.
אביה עלה ארצה עם משפחתו מארה"ב בילדותו, וכך גם אמה, גיטי (45). הם הכירו כשגרו זה לצד זה בשכונת בית וגן בירושלים, ואלי אזר אומץ לבקש מאביה של גיטי את ידה. אביגיל היא הבכורה בין חמשת ילדיהם, אחריה נולדו פנינה (22), ליבי (19), ישראל (15) ועדינה (12).
"ההורים תמיד עודדו אותנו להתנדב ולסייע לאחרים. הם כל הזמן אמרו שאם אתה רוצה שיהיה לך טוב, אתה צריך להפיץ את הטוב. כל אחד מההורים שלי חובש באיחוד הצלה, וכל אחד מאיתנו, הילדים, מתנדב במוסד כלשהו, או עובד במקום שעושה טוב. אחותי ליבי, למשל, עובדת במוסד שלווה לילדים עם מוגבלויות ומתנדבת באיחוד הצלה. אפילו עדינה בת ה־12 מתנדבת בבית ספר לילדים לקויי ראייה. כל אחד עושה מה שהוא יכול".
כשאביגיל סיימה את הלימודים בתיכון בית שולמית, עם בגרות מלאה, היא התנדבה במשך שנתיים לשירות לאומי במחלקה ההמטו־אונקולוגית ילדים בהדסה עין כרם, כמתנדבת שתומכת במשפחות ובילדים. "רוב המשפחה שלי עוסקת ברפואה ובהצלה, זה היה טבעי שאלך לכיוון הזה", היא מצטנעת. "בתור בת שירות הייתי מארגנת ימי כיף, אחראית על החוגים במחלקה, מחליפה הורים בשמירה על הילדים. עיקר העבודה שלי היה לתת תמיכה נפשית לילדים".
לאחר שסיימה את השירות הלאומי, החלה ללמוד מינהל מערכות בריאות באוניברסיטת אריאל. היא סיימה את התואר בשנה שעברה, ומתכוונת להתחיל ללמוד בקרוב במכינה ללימוד מקצועות הבריאות.
לאורך שלוש שנות הלימודים היא נשארה בקשר עם משפחות שהכירה בעד השירות בהדסה, כשליוותה את הילדים לטיפולים. "פתאום, לפני שנתיים וחצי, התקשרו אלי מעמותת 'גדולים מהחיים' והציעו לי לעבוד בעמותה בתור רכזת. ביקשתי זמן לחשוב על זה.
"מצד אחד, זו היתה הזדמנות לחזור להעניק עזרה למשפחות. ירושלים התברכה בכל סוגי האוכלוסייה, ובין כל הילדים עם הקרחות יש אחד שמדבר רק ערבית, אחד רוסי שהגיע מתיירות מרפא, אחד חרדי, אחד נוצרי. מגוון שלם של ילדים, שכשהם מגיעים לבית החולים, הם פשוט מתחברים.
"מצד שני, לצד כל האהבה שלי למחלקה הזו, לא הייתי בטוחה שאני רוצה להישאב לתוך הכאב שכרוך בעבודה כזו. מקום של ילדים חולי סרטן הוא מקום מלא בעצב, כי לא כולם מבריאים. את שמחה איתם על כל תרופה שהם מצליחים לקחת ועל כל טיפול שמסתיים, אבל את גם נפרדת מילדים שהמחלה ניצחה אותם.
"כשהייתי בת שירות, כל החיים שלי היו סביב ילדים חולים. הייתי איתם ימים שלמים במחלקה, התרכזתי בהם יותר מאשר בעצמי, וכשיצאתי מהמחלקה, הייתי הולכת להלוויה או לשבעה. התמודדות קשה לבחורה צעירה.
"התייעצתי עם ההורים שלי, והבנתי שאני רוצה את זה. שאני באה עכשיו ממקום בוגר יותר, שיכול לעזור להורים של אותם ילדים ולכל המשפחה".
מאז שנכנסה לתפקיד היא ממלאת את כל הצרכים של משפחות החולים. מעניקה סל מצרכים, עוזרת בביורוקרטיה. בין היתר, עמותת "גדולים מהחיים" מסייעת למשפחות בהוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות ועוזרת במימון טיסות לטיפולים בחו"ל, ואביגיל היא זו שגורמת לדברים לקרות.
כשהקורונה הגיעה לישראל, היא ואנשי העמותה רק התחילו להבין שעליהם למצוא דרך להגן על הילדים, המוגדרים בקבוצת סיכון בגלל המערכת החיסונית המוחלשת. בדיוק באותה עת חלה אביה, שהיה בארה"ב במסע גיוס כספים לאיחוד הצלה.
"הוא השתתף בוועידת איפא"ק בוושינגטון, ואז נסע למיאמי, והתחיל להרגיש רע. האחיות שלי, עדינה וליבי, טסו לארה"ב והצטרפו אליו, אבל כשהוא הבין שיש סיכוי שהוא חולה בקורונה, הוא אמר להן לחזור לארץ. הוא נכנס לבידוד במלון, ואחרי כמה ימים כבר היה לו קשה לנשום, והוא הזמין אמבולנס.
"לקחו אותו לבית החולים האוניברסיטאי ואשפזו אותו מייד בטיפול נמרץ. עשו לו בדיקת קורונה, שיצאה חיובית. מתברר שהקורונה לא מגיעה רק לזקנים. הוא אדם בריא לגמרי, לא מעשן, מתעמל. ובכל זאת, הוא במצב קשה. והוא לבד, לגמרי לבד, ואנחנו מקווים שמצבו יהיה טוב יותר".
ארבעה ימים לאחר שאושפז החמיר מצבו של אלי, והוחלט להרדים אותו כדי לאפשר לו להילחם במחלה. אביגיל היתה בבית עם המשפחה כשהטלפון צלצל בערב שבת, אירוע לא שגרתי בבית חרדי.
"אמא שלי ישנה, ואני עשיתי עם האחים שלי פאזל בסלון. כששמעתי את צלצול הטלפון, היה ברור לי שלא מתקשרים סתם בשעה כזאת. עניתי. זה היה אבא שלי. הוא צלצל קודם לטלפון של אמא שלי, אבל היא לא ענתה. הערנו אותה ונתנו לה את הטלפון. ידענו שמשהו לא בסדר.
"הוא נשמע מאוד חלש. סיפר שהוא מרגיש רע, ושהולכים להרדים ולהנשים אותו. אמר שזה דווקא הדבר הכי טוב שיכולים לעשות בשבילו עכשיו, כי הוא לא מצליח לנשום. ואז הוא כאילו נפרד מאיתנו למשך התקופה הזאת שיהיה מונשם". קולה רועד. מאז ומתמיד היתה אדם אופטימי, ועכשיו היא מנסה ככל יכולתה להיאחז באמונה שאביה יבריא.
"הוא דיבר עם כל אחד מאיתנו בנפרד, ביקש שנמסור גם כמה מילים לאחותי, שלא גרה בבית. ביקש שנמשיך לעשות חסד, אמר שהוא אוהב אותנו ושלא נדאג, בתוך שבוע־שבועיים הוא חוזר אלינו. הוא גם העביר מסר חם ואוהב לכל מתנדבי הארגון. בינתיים הוא עוד לא חזר אלינו, אבל אנחנו אופטימיים.
"מאוד רצינו לטוס לשם", היא אומרת בעיניים לחות. "אבל גם אם נגיע לארה"ב, לא נוכל להיכנס לבית החולים או להיות לידו. אנחנו לא צריכים לסכן גם את אמא בטיסות ובביקור בבית חולים.
"הרופאים שם מאוד מתחשבים בנו, בכל יום הם מעדכנים אותנו במה שקורה איתו. למרות הפרשי השעות הם מתקשרים בשעות נורמליות יחסית, כדי שנוכל לדבר איתם. אנחנו לא תמיד מבינים את כל המונחים הרפואיים, אז אנחנו רושמים ואחר כך מבקשים הסברים מרופאים שמתנדבים באיחוד הצלה. ברור לנו שהוא בידיים טובות".
במקביל לאשפוזו של האב, נאלצו בני המשפחה להיכנס לבידוד של שבועיים, לאחר שעדינה וליבי חזרו מארה"ב ב־13 במארס. "עדינה פיתחה דלקת גרון כבר בחו"ל, וקיבלה אנטיביוטיקה", אומרת אביגיל. "כשהיא חזרה לארץ, הופיעו גם חום ושיעול. מייד אחריה פיתחה ליבי את אותם התסמינים.
"זה היה מאוד מלחיץ. ידענו שאבא שלי חולה מאומת ושהן היו איתו, והבנו שיש סיכוי שכולנו נשאים של הנגיף. עשינו כולנו בדיקות קורונה, והתוצאות היו שליליות".
כמה ימים אחרי שאלי ביר אושפז בארה"ב ומסע גיוס התרומות לאיחוד הצלה נקטע, פתחו ילדיו בקמפיין דומה בישראל. "החלטנו להתחיל את זה במשפחה, כל אחד מהאחים הבוגרים נתן 1,221 שקלים, כמו מספר הטלפון של הארגון, כדי לעודד אחרים. הקטנים נתנו מה שיכלו. הקמפיין עלה ברשתות החברתיות, ועם ישראל היה מדהים, התגייס ותרם".
שבועיים אחרי שיצאה מהבידוד, התוודעה אביגיל אל מציאות ישראלית חדשה, של מדינה בבידוד. אבל היא לא נחה לרגע. בימים האחרונים, במיוחד אלו שלפני החג, היא מסתובבת ומחלקת סלי מזון למשפחות נזקקות, ועוזרת לאמה בניהול הבית ובטיפול בילדים.
"המטרה שלי ב'גדולים מהחיים' היא לעזור למשפחות. לא להציל אותן מהסרטן, זה התפקיד של אנשי הרפואה, אלא להבין מה הן צריכות ולעזור בכל מה שאפשר. להשיג להן תו נכה, לארגן מיטה אורתופדית לילד שמשתחרר הביתה אחרי ניתוח בגב, לדאוג לתרופות.
"כשהייתי בבידוד, ניהלתי את הדברים מרחוק, בטלפון. מצאתי את עצמי מארגנת בקשות סיוע למשפחות נזקקות, מזמינה סלי מזון, מנהלת שיחה עם מטופלים חדשים, שגילו רק לפני רגע שהילד שלהם חולה בסרטן. הייתי מתוסכלת מזה שאני אמורה להרגיע אותם, אבל לא יכולה להיפגש איתם, אלא רק לדבר בטלפון.
"הקשר שלי עם המשפחות הוא כמעט יומיומי, והוא כל כך קרוב, שאני יכולה לסיים יום עבודה וללכת לשתות כוס קפה אצל אחת המשפחות, או להצטרף לסעודת שבת אצל משפחה אחרת. ופתאום, הצורך לנהל את הקשר הזה מרחוק הופך את הכל ליותר מורכב.
"כי ברגע שילד חולה סרטן מבודד, כל המשפחה בבעיה. הרבה הורים מפחדים לצאת מהבית לסידורים קטנים, וצריכים עזרה אפילו בהבאת תרופה מבית המרקחת, כי הם מפחדים להיחשף לנגיף ולחזור הביתה לילד עם מערכת חיסונית חלשה.
"כאן נכנס התפקיד שלנו. אנחנו מארגנים מתנדב שייקח את התרופה ויביא לבית המשפחה. בגלל שהורידו את פעילות המשק, יש אנשים שהגיעו לקושי כלכלי אמיתי, ועבורם אנחנו מארגנים סל מזון, או תורמים להם כסף מקרן העמותה".
בשבועות האחרונים הופסקה גם נוכחות המתנדבים בבתי החולים, כדי להגן מפני הדבקה. בהיעדר מתנדבים, אביגיל לוקחת על עצמה פעילויות נוספות, כדי להגיע אל המשפחות. בשבוע שעבר, למשל, ליוותה ילד בן שלוש וחצי ליום שלם של טיפולים בבית החולים. הוריו היו במגע עם חולה קורונה מאומת, ונאלצו להיכנס לבידוד מוחלט. אבל הילד היה חייב להגיע לטיפולים, והמשפחה פנתה לעמותה לעזרה.
"לא כל אחד היה יכול לקחת אותו, כי הוא נזקק למישהו שהוא מכיר, זה בכל זאת ילד קטן", עיניה נוצצות. "והרי אין לנו עכשיו שי"ן־שי"נים (מתנדבים בשנת שירות), אז אני הייתי המלווה שלו. אספתי אותו ברכב שלי, הצחקתי אותו, פינקתי אותו.
"זו היתה חוויה. לא יוצא לי להיות הרבה עם הילדים בתור רכזת, וכשאני מצליחה לתת מעצמי, זו תחושה נהדרת. היינו שעות ארוכות ביחד, עד הערב. הוא היה מאושר, אני שמחה שיכולתי לעזור לו".
בסרטון שצילמו השניים באותו יום נראית אביגיל מבצעת עם הילד תרגילי מתיחות בחדר הטיפולים בבית החולים, כשהוא לבוש בגלימה אדומה המצורפת לספר "יובל גיבור על". הספר מספר על ילד חולה סרטן, שבזכות תחפושת של גיבור על מקבל כוחות להתמודד עם המחלה, והוא מחולק לילדים חולים כדי לעודד את רוחם.
"העובדה שיש סגר כדי למנוע מהקורונה להתפשט, לא מונעת מהסרטן להתפשט", היא אומרת. "כל הזמן יש משפחות חדשות שמגיעות למחלקה, ולצערי הן לא פוגשות עכשיו את הפנים המחייכות של אנשי העמותות, כמו גדולים מהחיים, אלא רק את הצוות הרפואי. זה הופך את החוויה לקשה יותר. ואז, את השיחה שבה אני אמורה לתת להם תקווה ולהסביר להם שאני הרבה שנים במחלקה ושאני שם כדי לסייע להם בכל מה שהם צריכים, אני עושה בטלפון, במקום פנים מול פנים.
"זה מתסכל, כי הם לא רואים אותי ואני לא רואה אותם. הם לא מרגישים אותי, ואני לא מרגישה אותם. משפחות שכרגע גילו שהילד חולה בסרטן מחפשות אוזן קשבת, מישהו שיכוון אותן, וקשה לסמוך על מישהו שרחוק ממך פיזית. אבל אין לי ברירה, אלא לתת את העזרה הזאת מרחוק, בינתיים.
"בימי שגרה, אנשי העמותה נמצאים בבית החולים ויוצרים קשר עם המשפחות מהרגע הראשון. מקשטים את החדרים של הילדים, עושים להם שמח, וגם עוזרים במתן מידע. בתקופה הזאת נוצרו קשיים בעקבות הבידוד. בני משפחה אחת לא יכולים להגיע לבית החולים כי אין תחבורה ציבורית, והם צריכים שמישהו ייקח אותם. משפחה אחרת נכנסה לקושי כלכלי אמיתי, כי הורה אחד לא עובד כבר תקופה כדי לטפל בילד, וההורה השני הוצא לחל"ת. ויש הרבה משפחות כאלו לצערנו, שצריכות גם לדאוג למצב הכלכלי, גם לטיפול בילד החולה וגם לילדים הנוספים שבבית, כי המציאות של כולם השתנתה עכשיו.
"כשאחת האימהות סיפרה לנו על המצב הקשה שאליו הם הגיעו, שלחנו מתנדבים שארגנו להם סל מזון והשאירו להם אותו מחוץ לדלת. אני רק הייתי צריכה להתקשר לאותה אמא, שתפתח את הדלת ותיקח את הסל. אין מילים לתאר עד כמה היא היתה מאושרת. זה היה הכי מדהים בעולם, כי את יודעת שבאמת עשית פה משהו טוב ומשמעותי.
"זו תקופה מאתגרת גם מבחינת המתנדבים. מצד אחד, מתנדבים קיימים מעדיפים לשמור מרחק, מפחדים לערבב בין הקורונה לסרטן. אבל מצד שני - יש יותר אנשים פנויים, שרוצים ויכולים לעזור".
השעה כבר מאוחרת, אבל אביגיל לא מתעייפת. ב־2 בלילה היא תשלח לי בטלפון תמונות מרגשות מפעילותה בשבועות האחרונים. הנה היא צובעת ציורים במחלקה, כשלצידה ילדה קטנה בשיער דליל. והנה היא מובילה במסדרון של בית החולים ילדה קטנה עם ראש חלק, שעומדת על גלגלי עמוד האינפוזיה כאילו היו גלגיליות, על כתפיה גלימה סגלגלה ובגבה כוכב מנצנץ.
הפורד פוקוס הישנה שלה עמוסה. בצד אחד של תא המטען - התיק הכתום של איחוד הצלה, ובו ציוד רפואי כמו חמצן וערכות עירוי, כדי שתוכל לקפוץ מייד לעזור לאדם במצוקה. בצד השני - הציוד של גדולים מהחיים. חולצת הארגון, משחקים והפתעות לילדים, וגם כמה עותקים של הספר "יובל גיבור על". בימים שלפני החג התווספו לתא המטען גם חבילות של מצות, וסלים עם מוצרי יסוד כמו סוכר ומלח, שאביגיל מעבירה למשפחות בירושלים.
"כל העשייה שלי מתערבבת", היא מחייכת בביישנות. "לפני כמה ימים קיבלתי קריאה מאיחוד הצלה לטפל באדם עם דום לב. כשהגעתי כבר קבעו לו מוות. התחלתי להתרחק, ואז ראיתי את הנכדים שלו, ילדים קטנים שהוצאו מהבית כדי שיוכלו לטפל בסבא שלהם, והם היו שבורים. מייד הלכתי לאוטו ושלפתי כמה משחקים, כדי לתת להם קצת הרגשה טובה".
בין לבין היא מטפלת בענייני הבית. מבשלת לחג, עוזרת בניקיונות, הולכת לקניות בסופר. "אבא שלי היה אחראי על הקניות, אבל עכשיו זה באחריותי. אמא שלי מאוד עסוקה, היא נותנת מענה לקריאות חירום בתור מתנדבת בארגון, ומטפלת באחים הקטנים שלי. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להקל עליה.
"ההורים שלי הם אנשי עשייה, אנשי נתינה. הם עבורי המודל לחיקוי, כל מה שאני עושה זה בזכותם. אני רואה עכשיו איך אמא שלי מתפקדת כשאבא שלי לא נמצא, והיא נותנת לי השראה. היא לביאה. בעלה שוכב במרחק של 15 שעות טיסה ממנה, ובכל זאת היא ממשיכה לארגן את הבית, לטפל בילדים, ולדאוג ל־6,000 הכוננים של איחוד הצלה, והכל בכזה רוגע. בשבוע שעבר התקלקלה לנו מכונת הכביסה, והיא הצליחה לתקן אותה בעצמה".
במקביל לעבודה הרבה ב"גדולים מהחיים", אביגיל גם נמצאת הרבה במוקד ההומניטרי של איחוד הצלה, שאליו מתקשרים אנשים קשי יום כדי לבקש סיוע בדברים פשוטים, כמו הבאת תרופות או סלי מזון. גם לשם מגיעות פניות של אנשים במצוקה אמיתית, שתלויים במתנדבים עם לב טוב.
"את מקבלת פתאום שיחות מאנשים שזקוקים לעזרה, בדברים שבכלל לא חשבת עליהם קודם. מתקשר אדם מבוגר, ללא ילדים, מספר שאשתו נפטרה לפני שנה וחצי ושהוא לבד בבית, חולה סוכרת, והוא צריך אינסולין. בדרך כלל היה הולך לקנות בבית המרקחת, אבל עכשיו הוא לא רוצה לצאת מהבית. ובגלל שהוא עוד לא קיבל אינסולין, הוא מפחד להתקלח לבד. שואל אם מישהו יכול לבוא ולהיות איתו, כדי שהוא יוכל להתקלח. זה שובר את הלב. שלחנו אליו מתנדב במיגון מלא, שבא לעזור לו להתקלח.
"יש הרבה אנשים כאלו, שצריכים תרופות. חוץ מזה שיש לנו כל כך הרבה דברים לעשות בימים האלה, וכל כך הרבה אנשים שזקוקים לעזרה, גם בגלל 'גדולים מהחיים' וגם ב'איחוד הצלה'. אבל אני יודעת שנצליח לעזור להם ולתת להם הכל. ההתגייסות הגדולה של העם, אחד בשביל השני, נותנת לי המון כוחות להמשיך. וכשאני יודעת שבזכות העבודה הקשה שלנו משפחה תוכל לתת אוכל לילדים, אני יכולה לישון בשקט".
batchene@israelhayom.co.il