החיים יכולים להתהפך ברגע, כך אומרת הקלישאה. אבל בחיי שאת הסלטה הזאת לא צפיתי אפילו לא ממטר. כשהיא דפקה לנו בדלת הבית, כבר היה מאוחר מדי להתכונן. עשר שנים כבר שאנחנו בניו יורק. חיים בשלווה באחת השכונות הפסטורליות של ברוקלין, פורט גרין. הגענו לשכונה כמעט במקרה, חברים טובים גרו שם, והחלטנו להיות קרובים. מאז שאנחנו כאן, רואים איך השכונה הקטנה שלנו צומחת והופכת לאחד היעדים האטרקטיביים בעיר, ואנחנו, זוגתי הילה ואני, צומחים איתה. מדירת סטודיו קטנה ומטריפה של זוג צעיר ועד לדירת שלושה חדרים של היום, מטר מהפארק השכונתי, מצוידת בשני ילדים קסומים, אביב ונבו.
קורונה בניו יורק // צילום: רויטרס
אני לא זוכר מתי בפעם הראשונה שמעתי על הקורונה. אני דווקא כן זוכר מתי היא הציצה לראשונה אל חיי הפרטיים. היה זה סוף פברואר. בדיוק חזרנו מביקור בארץ, בית הספר של בתנו אביב, בת השבע, שב לפעילות מחופשת החורף. עם החזרה ללימודים קיבלנו אי מייל מבית הספר. אם חזרתם מחו"ל, נכתב שם, עדכנו אותנו. אם הייתם באזורים מסוכנים, הזהירה ההנהלה, ייתכן שנבקש מכם ומילדיכם להיכנס לבידוד של 14 יום.
בית הספר של אביב הוא אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לנו כאן. "חנה סנש", בית ספר יהודי-פרוגרסיבי בלב ברוקלין, הפך ב-3 שנים האחרונות לקהילה שלנו. עם אינספור משפחות ישראליות, יהודים אמריקניים שמחוברים לארץ, ועברית במוקד, סנש נהיה הבית שלנו. אבל עת הגיע אותו האי-מייל, כל זה נשכח לרגע. הישראלי שבי פשוט רתח, והבנתי שהפסקת הלימודים היא עניין של זמן. הרגשתי שזו היסטריה מיותרת, בדיוק כמו גלילי נייר הטואלט שכבר אז החלו להיעלם ממדפי הסופר. "האמריקאים האלו משוגעים, הם הגזימו לגמרי", אמרתי להילה זוגתי. "אין לי שום כוונה לשתף פעולה, הם גם ככה יודעים שהיינו בישראל". היום, כמובן, אני חושב לגמרי אחרת. הלוואי וכולם היו זהירים כמו סנש.
ביום שישי ה-13 (למרץ) הלימודים הופסקו רשמית. משפחה אחת של חברים טובים כבר החליטה שהיא נכנסת לבידוד מרצון. אנחנו, לעומת זאת, החלטנו לנצל את יום החופש ומזג האוויר המדהים כדי להסתובב ולבלות עם חברים. העיר הרגישה כתמול שלשום. המסעדות היו פתוחות, הפארק היה מפוצץ, חברים באו לארוחת ערב. יום שישי כהלכתו. שום סימן לסערה שמעבר לפינה. אלא שבאותו הלילה חבר טוב, איתו בילינו שעות ספורות קודם לכן, התקשר. "אני חושב שנפלתי לסטטיסטיקה", הוא אמר. "הלכתי לישון צהריים, וקמתי עם חום גבוה". פיסת הדומינו הראשונה נפלה. החיים, הבנו, צריכים עכשיו באמת להשתנות.
הבידוד החל. בימים הראשונים, חוץ מזה שלא יצאנו מהבית, הכל היה די רגיל. כולנו הרגשנו טוב ושום סימפטומים לא נראו באופק. הילדים קצת איבדו את זה, אבל זה היה צפוי. מסביבנו, העסק הידרדר די מהר. הנחיה גורפת לבידוד חברתי, סגירה של מסעדות ובארים והוראה להפסיק את הלימודים בכל בתי הספר בעיר - והכל במהלך סוף שבוע אחד. הרחובות סביבנו הלכו והתרוקנו. תנועת הרכבים שנותרה הייתה בעיקר של אמבולנסים. ככל שנקפו הימים שמענו מהחלון פחות ופחות אנשים, יותר ויותר סירנות. ניו יורק, עיר בהפסקה.
עוד בנושא:
מזעזע: לפחות 44 רבנים מתו כתוצאה מהקורונה
יהדות ארה"ב כבר לא אדישה לקורונה
מ-100 אלף חולים ל-207 אלף ב-5 ימים: הקורונה משתוללת בארה"ב
ביום שני התחלתי להרגיש את הגרון. בשלישי בערב כבר עלה החום. בלילה, החבר שחלה והצליח להיבדק, הודיע כי הבדיקה חזרה חיובית. קורונה. יום למחרת הופיעו גם אצלי כל שאר התסמינים. כאבי ראש, חולשה, עייפות ובעיקר כאבי שרירים מטורפים. ניסיתי להבין האם אני צריך ויכול להיבדק. הסתכלתי באתר של עיריית ניו יורק. "מרגישים לא טוב?", נכתב שם. "המתינו 3-4 ימים. אם המצב מחמיר - פנו לרופא. אחרת, הישארו בבית". התקשרתי בכל זאת למוקד הקורונה של מדינת ניו יורק, לראות אם אוכל להגיע להיבדק. למעלה מ-200 דקות המתנה, הודיעה המערכת האוטומטית. בדיקה כבר לא תהיה, הבנתי. 24 שעות אחרי גם זוגתי החלה להראות סימפטומים. החום עלה, הראש כאב, העייפות הכריעה.
בשלב הזה רף החרדה כבר היה די גבוה. שנינו חולים, אמנם בינתיים לא נורא, אבל לך תדע. ומה יהיה על הילדים? הם ידבקו? ומי יטפל בהם? וואו, כמה שרציתי להיות חזרה בארץ. לא הגיוני, אני יודע. כאילו מי יטפל בנו אם נהיה בבידוד בארץ? ובכל זאת, הייאוש בניו יורק לא נראה יותר נוח בימי קורונה, נהפוך הוא. במיוחד כשהמשפחות כולן בצד השני של האוקיינוס.
ומה עם ההורים? כמה קשה היה לספר להם שחלינו. הדבר האחרון שרציתי לעשות זה להדאיג עכשיו את אמא ואבא, שגם כך מתקרבים לגיל קבוצת הסיכון, ונמצאים הלכה למעשה בבידוד בעצמם. אבל כמובן שסיפרנו, זה לא משהו ששומרים בסוד.
אבא שלי, רופא שניהל יחידת טיפול נמרץ במשך 30 שנה, הגיב באיפוק. "85 אחוז מהחולים עוברים את זה בלי בעיות", אמר, ספק מנסה להרגיע אותי, ספק מנסה להרגיע את עצמו. אמא שלי הסתירה פחות טוב את החרדה. עד מהרה הבנתי שאני צריך להתקשר אליה עכשיו כל בוקר. לספר איך עבר הלילה, מה שלומנו, איך הילדים.
הימים עברו והסימפטומים נרגעו. לאט מאוד, אבל בטוח - המצב של זוגתי ושלי השתפר. החום נעלם, השיעול נרגע, הכאבים פחתו, העייפות עוד הייתה שם. אבא שלי צדק, תודה לאל. אצלנו, זה הרגיש די כמו שפעת. במשך כל תקופת הבידוד הילדים המשיכו לקיים שגרת חיים די רגילה, רק בבית כמובן. הם לא הראו שום תסמינים, אך לפי כל הרופאים שעמם דיברנו הם כנראה נדבקו, רק לא הרגישו את המחלה. הילה ואני היינו איתם במשמרות. פעם אני נופל לישון, ואז תורה. קניות הצלחנו להזמין כל כמה ימים באמזון. השליח השאיר את הדברים בלובי, ואני ירדתי מהר, חבוש בכפפות ומסיכה, לאסוף את המצרכים. מה שהיה חסר השלים לנו רב החב"ד השכונתי שלנו זלי.
אחרי שבועיים ספונים בביתנו, יצאנו החוצה. זו הייתה תחושה מוזרה. מצד אחד הקלה אדירה להיות בחוץ. מצד שני, זה היה כאילו נעלמנו לשבועיים, וחזרנו לעולם אחר לגמרי, כמעט אפוקליפטי. הפארק בסוף הרחוב היה כמעט ריק מאנשים, בית הקפה שלנו סגור עם שלט המבקש להירתם ולתרום אונליין. אבל המחזה הכי סוריאליסטי התגלה לי בפינה של הפארק הצמודה לבית החולים ברוקלין, בית החולים שבו נולדה בתנו הבכורה. אנשים עומדים בתור לאורך הרחוב, חבושים במסיכות ומנסים לשמור מרחק. תחילה לא הבנתי על מה ההמולה. אבל מהר מאוד נפל האסימון - כל האנשים האלו מנסים להגיע להיבדק.
במגרש החנייה הסמוך לחדר המיון, הוקם אוהל מיוחד לבדיקות קורונה. פסע מפריד בין הפארק לבית החולים, פסע שפתאום נראה כמו עולם ומלואו. בימים אחר כך התור מחוץ לבית החולים כבר לא היה של נבדקים. סרטון שצילם עובר אורח תיעד כיצד שיירה של גופות מפונה משם אל משאיות ענק. "זוהי ברוקלין", נשמע בווידאו הצלם. ובכן, זו לא סתם ברוקלין, זו ברוקלין שלי, 5 דקות הליכה מהבית.
היציאה מהבידוד הבהירה לי באופן חד משמעי שאנחנו חייבים לצאת מהעיר. הדיכאון ברחובות, אווירת הנכאים והתחושה שהמצב עוד ילך ויחמיר לפני שישתפר, היו פשוט יותר מדי בשבילי, בייחוד אחרי הבידוד הארוך מנשוא. באותו ברגע התחלנו במבצע יציאת מצרים הפרטית שלנו, גרסת 2020. מצאנו בית להשכרה בהרי הפוקונוס בפנסילבניה, למרגלות אגם, שם הריחוק החברתי הוא עניין שבשגרה. הילדים יוכלו להתרוצץ, והיציאה החוצה לא תהיה אתגר שמלווה בכפפות, מסיכות ואלכוג'ל. התחלנו לארוז, אבל לא כמו שאורזים לחופשה רגילה, זה הרגיש קצת יותר כמו מעבר דירה. בגדים, צעצועים, ספרים וכמובן, כל האוכל שיכולנו לסחוב.
אבל האריזות לא היו הדבר הכי מורכב. ביום שבת, 24 שעות לפני שהיינו אמורים לצאת לדרך, הנשיא טראמפ הודיע כי הוא שוקל להכניס את כל ניו יורק לעוצר. תהינו אם צריך לבטל, אפילו בדקנו את האופציה להקדים ולצאת מיד. בסופו של דבר הסגר לא יצא אל הפועל, ותכנית הבריחה המשיכה כסדרה. האתגר האחרון היה להוציא את הרכב השכור. התחלתי משדה התעופה הקרוב, לה גארדיה. כשהגעתי היו רק שני רכבים בחניון, אף אחד מהם לא מתאים לכמות הציוד שאנחנו רוצים להביא. "רוצה לנסות ב-JFK?" שאלו בחברת ההשכרה. מיהרתי לשדה השני, ושם, למרבה המזל, הצלחתי להסתדר. הדרך אל הפוקונוס הייתה לא פחות מהזויה. המעבר דרך מנהטן, שלרוב נמשך לפחות 20 דקות, לקח הפעם 5. הדרך כולה ארכה שעה ו-45 דקות, בניגוד לשעתיים וחצי הרגילים.
ומאז יום ראשון אנחנו פה. חיים באמצע שום מקום בפנסילבניה, עם אגם למרגלות הבית ואיילים בחצר. הכי שונה מניו יורק שאפשר לתאר, הכי אחר מהחיים הרגילים שלנו, מהעירוניים שאנחנו. כמה זמן נהיה פה? עוד אין לי מושג. כמה זמן עוד נוכל להרשות לעצמנו להישאר מחוץ לעיר שאנחנו כל כך אוהבים והפכה למוקד המגיפה? גם זה לא ברור. דבר אחד אני יודע - העתיד לוט בערפל. סיכוי טוב שבתי הספר כבר לא ישובו לפעילות השנה. זוגתי, סוכנת נדל"ן, נאלצה להפסיק כמעט לחלוטין את העבודה בעסק שלה, וכמו שרק היא יודעת נאבקת לסגור עוד כמה עסקאות גם כשהשוק כולו מוקפא. ואני? אני ממשיך לדווח על הקורונה בארה"ב, מנסה לשמור על שפיות, ובפעם הראשונה בקריירה העיתונאית שלי, הפכתי אני למושא הסיקור של עצמי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו