בשבועיים שחלפו מאז הביקור בביתם של הזמרת דנה ברגר ובעלה, האמן עדי שרון, התהפך העולם. משבר הקורונה היכה, וישראל הפכה למדינה בהסגר.
האלבום שיצרו בתור הצמד DNA הספיק לראות אור בפורמט דיגיטלי, אבל כל שאר התוכניות נדחו או נגוזו: מופע ההשקה החגיגי בהיכל התרבות בתל אביב, התארחות במופע גדול של די.ג'יי עופר ניסים והוצאת רמיקס משותף איתו לשיר מתוך האלבום, השתתפות בשבוע האופנה - ואפילו הופעה בהפגנה נגד אסדת הגז.
הכל נעצר, הכל ממתין עד יעבור זעם הנגיף.
עכשיו שעת בוקר, רגע לפני סגר מוחלט על המדינה, וברגר פוסעת עם כלב המשפחה ג'ורג' בחורשה שליד הבית במושב רמת רזיאל שבהרי ירושלים. מנסה לעכל את המתרחש בתקופה הכי קשה שהיתה לתעשיית המוזיקה, הבידור והאירועים בארץ, אולי אי פעם.
"אם מישהו היה אומר לנו לפני כמה שבועות שזאת תהיה כרגע מציאות חיינו, היינו מאשפזים אותו בבית חולים לחולי נפש", היא אומרת. "מובן שכל המציאות שלנו שונה, מלבלוב ופריחה, בריאות ושמחה - למה שקורה עכשיו. ברור שהמצב מכניס אותי לדיכאון, אבל בעיניי זה שיעור גדול.
"זה לא סתם שהעולם נעצר לנו. אני בוחרת לחיות מתוך התבוננות וללמוד ממה שקרה לנו. למשל, במה שנוגע לעזרה הדדית, יחסי שכנות, התנדבות למען הזקנים והבודדים, יחסים בתוך המשפחה, להסתדר עם זה שאין כסף, תרבות הצריכה כשכל הקניונים סגורים. מה סימבולי יותר מזה?
"אנחנו נזכרים עכשיו בדברים החשובים באמת, כמו להפריד את העיקר מהטפל, גם אם כשהכל ייגמר יפתחו שוב את הקניונים ונשכח את מה שעברנו. אני מאמינה שזה לא סתם קורה כרגע, בקנה מידה עולמי. העולם לומד עכשיו שיעור".
איך המשבר הזה משפיע עליכם?
"יש רגעים מאוד מפחידים ומאוד מדאיגים. כרגע שנינו מובטלים, והדאגה הכלכלית אדירה. בבת אחת צנחנו ממאה לאפס. זה מטורף בכל הרמות, מבחינת מה יהיה, כי אין לנו כסף ואין לנו רזרבות.
"אנחנו חיים מהופעות, ואם אין הופעות אין הכנסה. ההופעה האחרונה שלי בתשלום היתה בתחילת החודש בראשון לציון, ואחריה היתה לי הופעת התנדבות לנשים שיוצאות ממעגל הזנות. וזהו. אנחנו בני מזל שיש לנו משפחות שכרגע תומכות בנו כלכלית, עוזרות לנו.
"אני מתפללת ומקווה שזה לא יהיה ארוך מדי ושנצא מזה מחוזקים. אם זה יהיה ארוך מדי, נצטרך להמציא את עצמנו ולחשוב איך מכניסים כסף מדברים אחרים".
מוזר, בגיל 49, לבקש כסף מאמא.
"אנחנו במלחמת עולם. כבר הרבה שנים לא ביקשתי כסף מאמא שלי, אביבה, שהיא בת 73, אבל מה לעשות. למזלנו, אנחנו לא בסכנת רעב. לחם ופירות יהיו בבית, אנחנו רק יורדים ברמת החיים. מזל גם שאין עכשיו לאן ללכת לבזבז, כי אין לנו מה לבזבז".
יש עכשיו קמפיין של אמנים שאומר "תישארו עכשיו בבית כדי שנוכל לחגוג בקיץ" - אבל בקיץ לקהל לא יהיה כסף לקנות כרטיסים להופעות.
"זה נכון, לאף אחד לא יהיה כסף. לאף אחד אין מושג איך נצא מזה, לא כחברה ולא כיחידים. זה מטלטל. בחרתי מקצוע שכולו אי ודאות, יחסית לאנשים שעובדים בעבודה 'נורמלית'. יחסית אליהם אני רגילה לחיות באי ודאות, אבל כרגע אי הוודאות כל כך גדולה, שזה מטלטל את הנפש, ויש רגעים קשים.
"אז אני עושה המון יוגה, הרבה מדיטציות, מנסה להתבונן וללמוד על החיים מהמצב הזה, מתחבקת עם הילדים ובעלי. אנחנו מביאים אוכל לאמא שלי, שחיה במודיעין עם בן זוג שלא נמצא בקו הבריאות".
"עושה המון יוגה". ברגר // צילום: קוקו
ןאיך זה להיות סגורים בבית?
"עדי ואני רגילים לעבוד ביחד ולהיות הרבה ביחד. קשה לי להיות מנותקת מהקהל שלי, קשה לי לא לשיר לאנשים, כי זה הדבר שמכייל ונותן לי את הבריאות הנפשית, בקטע הכי עמוק. ואין לי את זה, זה נלקח ממני. לכן יש פעמים במהלך היום שהשפיות שלי נמצאת בסימן שאלה. אני יכולה לקחת גיטרה ולשבת לשיר בסלון, אבל זה לא אותו דבר".
את לא שרה לעדי ולילדים?
"נראה לך שהם רוצים לשמוע אותי שרה? ממש לא. הדבר האחרון שהם צריכים זה שאני אתחיל לשיר גם בבית. עדי שומע אותי שרה כל החיים, במיוחד בשנה האחרונה שבה עבדנו על האלבום המשותף, ובשביל הילדים, כשאני שרה, אז זאת העבודה של אמא. זה לא מרגש אותם. הם מפרגנים מאוד, אבל לא מתרגשים".
הילדים לא "מטפסים על הקירות"?
"יש רגעים שכן, למרות שבשגרה אנחנו אוהבים להיות בבית. קשה להם להיות תקועים, אבל פוגשים מורים וחברים דרך הטלפון והאפליקציות. לגדולה, ליה (17), היה מבחן באזרחות דרך הטלפון. אז לפעמים הם מטפסים על קירות, אבל מוצאים פתרונות".
יש לך זמן לשבת ולכתוב שירים על התקופה.
"נכון לעכשיו אני לא מצליחה לכתוב, כי אני בסוג של הלם. אני יכולה לכתוב על הדברים הבנאליים שכולם עוברים, אבל בעיניי, בשביל שיר טוב שנכתב על אירוע מסוים צריך פרספקטיבה של זמן. אני אכתוב, אבל אצטרך מרחק לצאת מההלם. כרגע אני לא מצליחה לנצל את הזמן, אני לא פרודוקטיבית, וגם לא מצליחה לנוח".
ומהמציאות הכואבת, אל האמנות. לאלבום המשותף שלה ושל בעלה, ברגר דווקא כתבה כמה שירים לא רעים בכלל. באחד מהם, "בין פוקס לרולדין", היא שרה על עדי: "שוב יצאת כלב, העלבון בלתי נסבל, איך אתה תמיד מצליח, לסובב את הגלגל, וואלה לא חבל? החיים הם קוביית מזל, יום אחד אתה למטה, ויום אחד מעל".
"אנחנו אוהבים לטוס להופעות בחו"ל", מסבירה ברגר. "טסנו לברלין לשלושה ימים לראות הופעות של רדיוהד וג'יימס בלייק, וזה היה מושלם. כמו ירח דבש, אוכל טוב, בירות, יינות, כיף. ואז, בבוקר, כשמחכים למונית שתבוא לקחת אותנו לטיסה, עדי רב איתי".
על מה?
"הוא לא התעורר. היה צריך לסדר את הדירה שלקחנו שם ב־Airbnb, ואני מנקה ומרוקנת מאפרות וזבל, עושה הכל, והוא ישן. אני מנסה להעיר אותו למונית, עם קפה למיטה, והוא התנהג לא יפה, משהו כמו 'עזבי אותי, אני ישן'.
"זה החזיר אותי איזה 15 שנה אחורה. לכל זוג יש את המקומות הטעונים והמוגלתיים שלו. אצלנו זה שאני מעירה את עדי. היום כבר לא, כי הוא עשה שינוי נורא גדול בגישה שלו. עשינו דרך. אבל זה היה אחד הדברים הכי טעונים אצלנו".
עדי: "קשה לקום, קשה".
דנה: "היום זה בסדר, אבל היו זמנים מטורפים של הארדקור, שיש ילדים קטנים, אני בצילומים בתל אביב, הוא ישן בהרצליה - וצריך להוציא את הילדים מהגן. אני מתקשרת ומתקשרת, והוא ישן.
"זה סוג של משהו טעון אצלי. ובסופו של ירח הדבש הזה בברלין, לתקוע לי כזה סכין בגב. אז כשחזרנו הביתה כתבתי שיר שמתחיל ב'שוב יצאת כלב'" (צוחקת במבוכה).
עדי, מה יש לך לומר להגנתך?
"קשה לי לקום. אני עובד כתאורן, והיו פעמים שהחבר'ה היו מעמיסים בלעדיי את המשאית עם כל הציוד, באים אלי לחלון ודופקים, מוציאים אותי בכוח מהמיטה כדי לנסוע להקים את הבמה".
***
ברגר (49), ילידת ירושלים, היא אחת הזמרות המוערכות בארץ, עם קריירה שהתחילה בראשית שנות ה־90 ברוק (להקת בלאגן) ובטלוויזיה (הסדרה "עניין של זמן") - ונמשכת עד היום עם לא מעט הצלחות. שרון (44) הוא מעצב תאורה, שעובד בקביעות עם אמנים דוגמת שלום חנוך ולהקת איפה הילד, ובעבר גם עם אביב גפן וברי סחרוף. בשעות הפנאי הוא יוצר מוזיקה אלקטרונית.
עכשיו, אחרי 20 שנות זוגיות ושני ילדים, הם משלבים כוחות ומגשימים חלום משותף בצמד המוזיקלי DNA, שאלבום הבכורה שלו יצא, כאמור, בשבוע שעבר. היא כתבה את רוב הטקסטים, הוא אחראי למוזיקה האלקטרונית ולקליפים.
"הכוח שלנו הוא לעשות מוזיקה אלקטרונית, אבל עם עומק וערך מוסף, ולא רק מוזיקה לריקודים", מסבירה ברגר.
עדי, איך ההרגשה לעבור מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה עם המוזיקה שלך?
"מרגש אותי להופיע, בכלל לא מפחיד. אני גם משתתף עם דנה כמבצע בשירים 'סליחה' ו'מקלט ציבורי'. זה מרגיש לי מחובר. היצירה שלי באה מאותו מקום, בין שאני עושה מוזיקה ובין שתאורה או וידאו".
ואיך זה לחיות עם אישה שכותבת עליך שירים?
"זה חלק מהעניין של להיות עם דנה, לקבל את זה שככה היא ושהכל נמצא בחוץ. זה פשוט שם וזהו. אחרת אני אוכל סרטים. יש שירים שכתובים על רגעים פחות טובים, ויש על רגעים יותר טובים".
דנה, איזה עוד שיר כתבת עליו?
"את 'בא והולך'. הכרנו בקיץ 2000, כשהייתי בשיא ההצלחה של האלבום והמופע 'עד הקצה'. שידכו לי את עדי כתאורן. הוא הגבר היחיד בחיי שלא זממתי עליו מלכתחילה. הוא בא אלי בהפוכה. התמגנטנו זה לזה, והתחיל קשר רומנטי שהפתיע אותי. ערב אחד הוא נכנס לדירה שלי כידיד, ופשוט לא יצא. במהלך הערב הוא הפעיל עלי את הקסמים שלו והתמסרתי, בלי לדעת שזה עומד לקרות לי".
ואת היית אז נערת רוק.
"בשלושת החודשים הראשונים הוא עשה לי 'אילוף הסוררת'. היה מגיע אלי לדירה ללילה של אהבה גדולה, ואז נעלם, ממש נעלם, לא עונה לי לטלפונים. ואז עוד פעם מגיע ללילה כזה של תשוקה גדולה, ושוב נעלם. אחרי לילה כזה, של חיבור בין שתי נשמות, את מצפה שהוא יביא לך זר פרחים, ובמקום זה הוא נעלם לשלושה ימים. הוא לא התנהג כמו מישהו שהרגע התאהבת בו אמור להתנהג. אז הוא 'אילף' אותי, אבל לא בכוונה".
עדי: "ברור שבכוונה".
בטיול עם שני הילדים. "לא מרגש אותם כשאני שרה"
דנה: "הוא פחד. הוא יצא לחופשי אחרי קשר ארוך, היה בתקופה פרועה של אנשים צעירים ורוקנרול. אני הייתי אחרי קשר, אישה בשלה, גרושה פעם שנייה, ופתאום הוא קיבל אותי, שאני גם מבוגרת ממנו בחמש שנים. בדיעבד התברר שהוא זמם עלי כבר מאז שהיה בן 18 וראה אותי בהופעה. מה הסיכוי ששבע שנים אחרי זה הוא יתחתן איתי? הוא קוסם".
עדי: "בשביל זה צריך לבוא ללילה אחד, ואז להיעלם לשבוע".
דנה: "לא, הוא לא תכנן לשחק בי. הוא קיבל את חלום חייו ופשוט נבהל. כל החברות שלי ייעצו לי להעיף אותו, את התאורן עם הקעקועים שבא ונעלם. 'מה את צריכה אותו, לא הספיקו לך יצורים פצועים ומוטרפים? תתאהבי כבר באיזה עורך דין נורמלי'".
ולא הקשבת להן.
"הייתי מספיק בשלה לשים את האגו בצד ולקבל את עדי. לכתוב לו את 'בא והולך' עם השורה 'אם אתה לא חבר, אל תבוא יותר' - מהמקום הכי נקי ותמים, ובלי משחקים.
"אני זוכרת את שיחת הטלפון ששינתה את חיינו, שבה אמרתי לו שהאהבה שלי היא לא כלא, ושהוא חייב להיות חבר. אתה לא יכול לקבוע איתי, לתת לי לחכות עד חמש בבוקר, ובסוף לא לבוא. ואגב, על הציפייה הזו כתבתי את השיר 'חמש בבוקר' מהאלבום 'תוך כדי תנועה'".
למה רצית אותו, בעצם?
"הייתי במצב שאו שאני פוגשת את אהבת חיי, את האבא של הילדים שלי, או שאני מפסיקה לחפש אהבה ונשארת זאבה בודדה. כי כמה פעמים את יכולה לחשוב שהפעם זה הדבר האמיתי, 'שאלו הם באמת חיי'. למזלי, לא היו לי ילדים משני הנישואים הקודמים.
"אחרי אותה שיחת טלפון, שבאה אחרי שלושה חודשים של בא והולך, הוא מהר מאוד עבר לגור אצלי".
עדי: "אני לא חושב שהכל היה במודע, זרמתי עם האנרגיות. הייתי אז בסיסט בלהקה של טכנאים שקראו לה 'סטיל בוקס'. זאת היתה תקופה פרועה מאוד. היו יכולים לעבור יומיים־שלושה בלי שהייתי שם לב שהם עברו".
בקטע של סמים ואלכוהול?
דנה: "כל הקטעים. הוא היה אז שובב גדול. אפילו התארחתי בהופעה של הלהקה שלו".
***
אנחנו נפגשים בשעת ערב בביתם שברמת רזיאל - בית שאליו עברו לפני כשנה מבית אחר באותו מושב עם שני ילדיהם, ליה (17), שלומדת בבית ספר לאמנויות בירושלים, וגור (11). במפלס התחתון יש אולפן הקלטות ביתי, שבו הוקלט האלבום החדש. אנחנו מתיישבים בסלון, שממנו הוציאו בגאווה את הכבלים ונשארו רק עם נטפליקס.
"אנחנו גרים רחוק מהעיר הגדולה, אבל זה שווה את הנוף, השקט והטבע", מסבירה דנה. מהמרפסות רואים את רצועת החוף, מאשקלון עד תל אביב. "אנחנו עומדים כאן ורואים את הטילים עפים מעזה על אשקלון ואשדוד, זה מראה סוריאליסטי", אומר עדי.
עבודה משותפת על אלבום טובה לחיי הנישואים?
עדי: "זה נותן 'בוסט' מטורף לזוגיות. כל אחד מאיתנו גילה על השני דברים שהוא לא ידע לפני זה, על היכולות המקצועיות. הכישרונות של השני עוד יותר בולטים מעבר לעבודה הרגילה שלנו, שמצטלבת כשאני עושה תאורה בהופעות הגדולות של דנה".
דנה: "גיליתי איזה אמן עדי, שיוצר מוזיקה וגם קליפים, ונשאר ער כל הלילה באולפן עד שהוא מצליח לפצח משהו שהוא עובד עליו. בפרויקט הזה אנחנו הרבה יותר ביחד בעבודה - הקלטות, חזרות, צילומים. הכל ביחד, אינטנסיבי מאוד".
במה האלבום הזה שונה מעוד אלבום רגיל של דנה ברגר?
דנה: "יש בפרויקט הזה המון חופש, כי אנחנו לא מניחים עליו את משקל הקריירה. המטרה שלנו, אחרי שכל הטירוף היום ייגמר, היא להביא קהל למופע ההשקה, ושאחר כך יהיו עוד הופעות, מסוגים שונים".
מבחינת טקסטים, זה אולי האלבום הכי נועז שהקלטת עד היום.
"זה נכון. יש פה שירים עם המון 'ביצים' ותעוזה. אני מרגישה שהתחברתי כאן בחזרה למקום שממנו התחלתי, להקת בלאגן ואלבום הסולו הראשון.
"השירים נכתבו בלי גיטרה. חלק כתבתי על בסיס המוזיקה האלקטרונית שעדי יצר, וחלק לקחתי מתוך רצפי כתיבה, שזו טכניקה שאני כותבת בה בשנים האחרונות. אני כותבת וכותבת בזרם תודעה, שופכת מהמוח לדף במשך כמה דקות, ואז לוקחת מזה חתיכות טקסטים שיוצאות טוב ומלבישה אותן על המוזיקה".
עדי: "ואז לוקחים קטע אינסטרומנטלי ארוך ותוחמים אותו למבנה של שיר, ביחד עם הטקסט".
שיר בולט נוסף באלבום הוא שיר המחאה "וואלה יופי", שכתבה ברגר וכולל שורות כמו "אפשר לדחוף, לנאום ולקלל, גם בשם האל / אפשר לרדוף את כל מי שחושב אחרת / כבר אי אפשר לנשום בלי להזדהם, לדון בלי להתלהם, לחלום בלי להסתמם / ואין צודק ואין אשם, ירחם השם".
***
הקליפ של השיר, שאותו יצר עדי, כולל קטעים ויזואליים ממהדורות החדשות, החל מהפגנות נגד מתווה הגז ועד לירי טילים מעזה. "השיר לא לוקח צד וגם הקליפ לא", מדגיש עדי, "יש בו הכל מהכל".
דנה: "ישראל היא מקום מורכב, שיש בו על מה להתרעם. יש פה המון פצעים, המון ניגודים והמון קושי, עם אנשים שאוכלים סרטים בצבא ואחר כך מסתובבים ברחובות. לא יכולתי לשיר את השיר בצורה רגילה, אלא לעשות מין ראפ. אני אומרת את המילים לקהל בהופעות אקוסטיות, והם עפים עליהן".
איך נולד הרעיון לשיר?
"מהעליהום שעבר השחקן ליאור אשכנזי, שהעז לשחק בסרט 'פוקסטרוט'. כתבתי: 'כבר אי אפשר לשחק באיזה סרט, שאומר משהו על משהו, ולצאת מזה בסדר, בלי שמישהו יאיים על החיים שלך, בלי שיקראו לך בוגד, שודד, בלי שאיזה שד סוגד ידרוך על החלום שלך'. הראיתי את זה לליאור, והוא אהב מאוד. גם קיבלנו אישור ממפיקי 'פוקסטרוט' להשתמש בקטעים מהטריילר של הסרט בקליפ".
מי שעוד התלהבו הם אנשי המאבק באסדת הגז, שהזמינו את דנה ועדי להופיע בעצרת שמתוכננת להתקיים במאי בזכרון יעקב, בכפוף לנפתולי הקורונה.
עדי: "אנחנו אכן מזדהים עם המאבק, גם בקטע הבריאותי וגם הכלכלי. זה מעצבן בשני ההיבטים. למה מחיר החשמל שלנו לא ירד? מישהו פה עושה הרבה כסף. וגם, למה שמו את האסדה קרוב כל כך לחוף? יש שם פליטות נקודתיות".
דנה: "אני גאה בשורה, 'אין צודק ואין אשם', במובן של לא לתפוס צד. בהתחלה הקליפ היה יותר שמאלני וכועס כלפי הצד השני. היה לי נורא חשוב לשנות, ועדי הסכים. שינינו דברים, כי השיר מדבר על לא להתלהם, ולא רציתי שאנחנו בעצמנו נתלהם בקליפ. אנחנו לא מאשימים מישהו".
אולי את רוצה לצאת בסדר עם כולם, שלא יכעסו?
דנה: "לא. ממילא כעסו עלי בשנים האחרונות. למשל, כששרתי בטקס ישראלי־פלשתיני. גם לי קראו בוגדת. אתה לא יכול היום להגיד שום דבר על שום דבר ולצאת מזה בסדר. אתה מדבר על איזה סטייק טוב שאכלת, ולמחרת בפייסבוק כל הטבעונים עליך. אז העניין הוא להבין שאין צודק ואין אשם. אין צד יפה וצד מכוער, או צד צודק וצד טועה. יש פה מדינה בבלאגן".
עדי: "כולם גרים פה, אף אחד לא הולך לשום מקום".
עדי דנה. "הוא היה שובב גדול" // צילום: רונן אקרמן
אפרופו היאחזות בקרקע, על המעבר בין הבתים במושב, שהיה משמעותי מאוד עבורם, נכתב השיר "שורשים?", שמושר בעברית על ידי ברגר ובערבית מפי הזמרת סמירה סרייה, מלהקת סיסטם עאלי.
"לא רצינו לעזוב את הבית הקודם, כי הרגשנו שייכים למקום", אומר עדי. "היינו צריכים לצאת, כי נגמרה תקופת השכירות, וזאת היתה הפעם הראשונה בחיים שבה לא רצינו לזוז מאיפה שאנחנו נמצאים".
דנה: "שלושה שבועות הילדים ואני הסתובבנו עם דמעות בעיניים. אז כתבתי ב'שורשים?' את המשפט 'אני לא רוצה לזוז, לארוז מזוודות, לקפל שוב חיים'".
למה יש סימן שאלה בשם השיר?
דנה: "שנינו באנו מבתים של הורים גרושים, שנינו לא באמת הרגשנו בבית בשום מקום, לא עד הסוף. תמיד היינו קצת חריגים בכל מקום, אאוטסיידרים. ופתאום, להודות שמצאנו בית - זה מלחיץ. זה טיפה לוותר על הזהות שלך כמישהו שלא מחויב לשום מקום, יכול פתאום לעבור לניו יורק או משהו כזה. פה, במושב, הרגשנו בפעם הראשונה שמצאנו בית. וקרה לנו הנס שמצאנו את הבית השני, שאנחנו גרים בו עכשיו.
"אחרי שעברנו בית, והשיר כבר היה מוקלט, הבנו פתאום שהוא מדבר גם על ישראל. שיש פה עוד אנשים שמרגישים בבית ולא רוצים לזוז מכאן. אז כדי שזה לא יישמע כמו שיר של איזו מתנחלת שלא רוצה לזוז, החלטנו לצרף זמרת ערבייה, את סמירה סרייה".
***
עדי שרון נולד ברעננה, ובגיל שנתיים, אחרי גירושי הוריו, עבר עם אמו לתל אביב. בגיל 13 עבר לגור עם אביו בקיבוץ בארי שבדרום. בגיל 17 וחצי חזר לתל אביב ועבד כפועל במה בחברת הגברה ותאורה. "לא סיימתי י"ב, ועל צבא לא היה מה לדבר. שנים חייתי בין משאיות ובמות, 25 ימים בחודש. ההופעה הכי גדולה שעבדתי בה היתה של U2 בפארק הירקון, ב־1997". כיום הוא מעצב וידאו עם אפקטים ואלמנטים ויזואליים להופעות של אמני טראנס.
תוך כדי שיחה במרפסת, ברגר מספרת ששניהם ספגו השראה מהצמד האלקטרוני הבריטי לאמב. "גם הם זוג בחיים והם שימשו עבורנו מודל, כי הם עושים מוזיקה אלקטרונית, עם שירים ולא קטעי דאנס".
אתם לא ויתרתם על רחבות הריקודים.
"ממש לא. רצינו להגיע עם המוזיקה שלנו לעוד קהלים בלי להיות תלויים ברדיו. פנינו לדי.ג'ייז שימקססו חומרים של DNA לרחבות הריקודים, וזה קרה עם עופר ניסים, שיצר רמיקס לשיר 'וואלה יופי'. אנחנו מרוויחים שהוא ממקסס אותנו, והוא מרוויח שיר שלנו, שיש בו אמירה, דווקא בתוך מוזיקה שקודם כל נועדה להרקיד. דווקא דרך פרויקט צד כזה, כמו DNA, אפשר להגיע לקהלים אחרים לגמרי".
כמה עלה לכם האלבום הזה?
ברגר: "הקלטנו פה בבית, ממש בפיג'מות טרנינג, דבר שאִפשר הרבה מאוד נינוחות בעשייה. אבל אחר כך צריך 70-60 אלף ש' כדי לעשות מיקסים, להוציא אותו, לשלם לשיווק דיגיטלי, ליחסי ציבור, לניהול רשתות חברתיות, ליצירת קליפים, מה שנקרא פוסט־פרודקשן. וזה עוד לפני שעבדנו על מופע מיוחד עם נגנים, וידאו ארט ועדי כדי.ג'יי, שהשקענו בו הרבה כסף ואנרגיות, מופע שתוכנן להתקיים באפריל ובינתיים נדחה לקיץ, בגלל הקורונה הארורה".
מה הפרויקט הבא שלכם?
עדי: "אנחנו מתרגמים חלק מהטקסטים לאנגלית, באמצעות מתרגם, ואז נקליט אותם וננסה לצאת איתם לעולם הגדול שבחוץ".
דנה: "ב־27 ביוני נחגוג 20 שנה ל'עד הקצה' באמפי שוני. שם יהיה קטע במופע של DNA, וגם נארח את שלום חנוך. נראה איך נעבור כולנו את המשבר העולמי הזה".
shishabat@israelhayom.co.il