צמד הקומיקאים והמאבק נגד היידיש
במארס 1950 הגיע לישראל מאירופה צמד הקומיקאים הנודע שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר. השניים, שזכו לפופולריות אדירה, הציתו מחדש סערה ציבורית בעניין היידיש, השפה שבה הופיעו. במחלוקת הגדולה התערבו אנשי בידור ותיאטרון ונציגים ממשרד החינוך, מהמשטרה, ממשרד המשפטים ועוד.
היה זה שלב נוסף במלחמת השפות, שנמשכה עד אז 37 שנים, ובמסגרתה טענו רבים שהתחדשות יהודית־לאומית בארץ ישראל תתקיים רק עם תחיית השפה העברית, ולפיכך "יש לפעול למיגור היידיש המנוונת", כהגדרתם.
כחצי שנה קודם לכן, באוגוסט 1949, נכנעה המועצה לביקורת סרטים ומחזות ללחצי פעילי השפה העברית והכריזה איסור רשמי על "עריכת מופעים בישראל בשפת היידיש". נגד אמנים שהפרו את האיסור ולא נענו לאזהרות המשטרה נפתחו תיקים פליליים.
החלטת המועצה גררה תרעומת וביקורת רבה, בעיקר בקרב עולים חדשים דוברי יידיש, שנמלטו בתקופת השואה מאירופה ונקרעו מהתרבות היהודית שהכירו מעברם שם.
דז'יגאן ושומאכר החלו להופיע ביידיש ב־1927, תחילה בפולין ואחר כך בריכוזי קהילות יהודיות באירופה. בתום הופעתם הראשונה בישראל, השבוע לפני 70 שנים, בניגוד להוראת המועצה לביקורת סרטים ומחזות - אסרה עליהם המשטרה לקיים הופעות נוספות, ונגד מפיקיהם נפתח הליך מזורז בבית המשפט בתל אביב.
בעקבות סערה ציבורית שהתעוררה ניאותה המועצה לאפשר ל"אמנים מחו"ל", כפי שהוגדר הצמד על ידיה, להופיע ביידיש - "בתנאי שלפחות שליש מהמופע יהיה בעברית". ההוראה מולאה על ידי הוספתה של זמרת דוברת עברית למופע.
כעבור כשנה נכנע שר המשפטים, פנחס רוזן, ללחצי הציבור והורה לשר הפנים, חיים משה שפירא, "לבטל את האיסור על הופעות מכל סוג שהוא בשפת היידיש".
מרפאה ראשונה לבדואים בנגב: בדיקות ב"טלפון" ושמן קיק
השבוע לפני 70 שנים הוקמה בנגב המרפאה הראשונה לטיפול באוכלוסייה הבדואית, שמנתה באותה העת כ־12,500 נפש, כחמישה אחוזים בלבד ממספרם כיום. המרפאה הוקמה באזור נחלת שבט תראבין, ששכן בשטח שבין באר שבע לגבול ישראל־מצרים ברצועת עזה.
אחות בודקת חולה בדואי במרפאה, 1950 צילום: אילן בראונר, לע"מ
שירותי רפואה למגזר הבדואי בנגב לא היו בנמצא עד 1949, וחולי המגזר הסתייעו ברפואה הבדואית המסורתית, שהתבססה על צמחי מרפא בשילוב שלל אמונות (דוגמת ריפוי בקמעות), כישוף ואמצעים בלתי קונבנציונליים נוספים כגון עקיצות, הכשות וקטורת.
בתקופת המנדט לא נתנו הבריטים את דעתם על צורכי הרפואה של הבדואים, ורק ב־1949 פגשו הבדואים בנגב לראשונה ברופא, כשמשרד הבריאות מינה את ד"ר קוזלובסקי, בעל ניסיון בשירות בצבא הבריטי והישראלי, כממונה על בריאות אוכלוסיית הבדואים בדרום הארץ. במשך ארבעה ימים בכל שבוע נהג קוזלובסקי לנסוע באמבולנס שהוכשר כ"מרפאה ניידת", מיטלטל בדרכי מדבר שרובן לא סלולות עדיין, ולטפל מדי יום בחולי שבט בדואי אחר.
המרפאה שנפתחה לבסוף בצריף קטן בנגב הכילה ציוד רפואי בסיסי, והבדואים, שצבאו על דלתה, דרשו להיבדק בכל גופם ב"טלפון" - כינוי שהדביקו למכשיר הסטטוסקופ. בסיום הביקור, גם בעניינים פעוטים, ביקשו רבים לקבל מנה של שמן קיק, "רפואה" שקנתה לה אחיזה גדולה בקרבם, למרות טעמה הלא נעים.
הצעה לחידוש כלכלי: חיסכון בבנק
סערה התעוררה השבוע לפני 70 שנים בסקטור העסקי־כלכלי בישראל, אחרי שהעיתון "דבר" פרסם כתבה מקיפה ובה דרישה להתערבות ממשלתית במערכת הבנקאית, על ידי הוראה לבנקים להעביר את כספי הלקוחות מחשבון עובר ושב - לחשבון חיסכון.
בניין בנק אנגלו־פלשתינה בחיפה, 1950
וכך כתב העיתון: "הפיקדונות המונחים בחשבונות העובר ושב הם כחרב חדה על צווארו של המשק, שכן בעל החשבון יכול להוציאם בכל עת ולעשות בהם שימוש לצורך קניית מצרכים ומוצרים שונים, ובכך להגביר את הביקושים וליצור אינפלציה הרסנית, שאין מסוכן ממנה".
העיתון יצא בדרישתו יוצאת הדופן, אחרי שהתברר שבשנה שחלפה האמירו הפיקדונות הנזילים של הציבור בחשבונות הבנקים ביותר מ־30 מיליון לירות, שיצרו יחדיו הון עתק של כ־85 מיליון לירות, ש"שכבו" בעיקר בחשבונות שני הבנקים הגדולים שפעלו בארץ באותו זמן: אנגלו־פלשתינה (לימים, בנק לאומי) וברקליס.
חשוב לזכור שבישראל של 1950 לא הוצעו עדיין תוכניות חיסכון, וכל מפקיד בחשבון היה מקבל על כספו ריבית זעירה, ללא הצמדה (מונח שלא היה קיים עדיין). הבנק, מצידו, התקשה להשתמש בפיקדונות הציבור לצורך מתן הלוואות ואשראי לעסקים, שכן המפקידים יכלו, כאמור, לדרוש בכל עת למשוך את כל כספם.
"דבר" הציע להמיר את פיקדונות העובר ושב בתוכניות חיסכון לפרקי זמן ממושכים, ועל ידי כך לאפשר לבנק להעמיד אשראי ללא חשש למגזר העסקי והתעשייתי. על פי ההצעה, הבנק, מצידו, יפריש לחוסך מרווחיו ריבית ראויה, שתהיה פטורה ממס על ההכנסה.
תודה למאיר חת, היסטוריון הבנקאות הישראלית, על הסיוע
השוק הסיטונאי - בלילה
ב־19 במארס 1950 הושג סוף־סוף הסדר בשוק הירקות הסיטונאי בתל אביב שברחוב העלייה, שאפשר ל־400 הירקנים בעיר לרכוש את הירקות בשעת לילה מאוחרת במקום בבוקר, כפי שהיה נהוג עד אז. בהסדר החדש היו מגיעות משאיות ההובלה מהמשקים החקלאיים לשוק אחרי חצות, דבר ששימח את משרד התחבורה, שכן תנועת המשאיות הלילית הקלה את העומס בכבישים בשעות הבוקר. כעת נפתח השוק לרכישות סיטונאיות של הירקנים כבר בחמש בבוקר, וכשהקונים היו מגיעים לחנות - ארגזי הירקות והפירות היו מסודרים כבר על המדפים.
השוק הסיטונאי בת"א, 1950 // צילום: משה פרידן, לע"מ
בוטל נוהל "מכונית שי"
השבוע לפני 70 שנים נמסר שקונסול ישראל בניו יורק דיווח ליהודי ארה"ב שממשלת ישראל החליטה "להפסיק את מתן הרישיונות ליבוא אוטומובילים לצורכי מתנות לאזרחי ישראל". האיסור יצא לפועל אחרי שהתגלה שרישיונות למכוניות כמתנות "נוצלו לצורך יבוא מכוניות לישראל על יסודות מסחריים טהורים". בקיצור, קומבינות בעולם הרכב, מודל 1950.
הירדני שירה בחתול הבר
אזרח ישראלי שהתגורר בקרבת הגבול שבין ישראל לירדן, שחצה בזמנו את העיר ירושלים, יצא השבוע לפני 70 שנים לחצרו עם תרנגולת וחמישה מאפרוחיה. בעודו מטייל להנאתו בחצר נשמעה לפתע ירייה מכיוון עמדת הלגיון הירדני שעל חומות העיר העתיקה. האיש נמלט בבהלה לביתו, מפקיר את האפרוחים לגורלם בחצר. כשיצא שוב, כעבור רגעים ספורים, מצא בחצר גוויית חתול בר. מתברר שהחתול התגנב בחשאי לטרוף את האפרוחים, אך נורה למוות ממרחק על ידי צלף ירדני, שחס על חיי בעלי הכנף.
הנעלמים / מקצועות שהיו
תופרת בביקורי בית
שירות "לוקסוס" שיועד למשפחות שיכלו להרשות לעצמן להזמין תופרת פרטית לתכנון הגרדרובה (מלתחה) לחג המתקרב. התיאומים התבצעו זמן רב מראש, ואחריהם היתה התופרת מגיעה לפגישה מקדימה עם בעלת הבית, כשהיא מצוידת בסוגי בדים שונים ובז'ורנלים מחו"ל, כדי לתכנן מלתחה על פי "מה שהולך עכשיו במודה (אופנה)".
ביום המיוחל הגיעה התופרת עם קופסה, שממנה שלפה מכונת תפירה, ומייד החלה במלאכת עיצוב הדגמים שסוכמו מראש.
תופרת בסוף שנות ה-40
הצרכנייה / מאכלים מאז
חוביזה
צמח בעל חמישה עלי גביע ופרי קטן ראוי למאכל, שנקרא בעברית חלמית, ובערבית חוביזה. בלשון העם קראו לו גם "לחם ערבי" או "לחם גמדים".
החוביזה גדלה פרא בחצרות הבתים, והילדים נהגו לקרקף את הפרי העגול שבראשה ולנגוס בו בהנאה. במלחמת העצמאות, בעת המצור על ירושלים, נהגו התושבים הנצורים ללקט את החוביזה ולהשתמש בה כתוספת לסלט, לחביתת ירק או לקציצה מטוגנת.
צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
החל שיפוץ שכונת ימין משה
בתום מלחמת העצמאות נותרה שכונת ימין משה, שמול חומות ירושלים (בצילום, מ־1950), נטושה ומוזנחת. השבוע לפני 70 שנים החלו שיפוצי חלק מבתי השכונה, בעקבות הצעת הסוכנות ליו"ר ועד עולי טורקיה, יוסף מלכי, לשכן במקום עולים חדשים. בשל היעדר כביש גישה נאלצו העולים מטורקיה לשאת על גבם את שקי המלט ואת חומרי הבנייה לשיפוץ. השכונה חוברה באותה שנה לרשתות המים והחשמל, והוקמו בה צריף בית ספר, מקווה, מכולת ובית מרחץ. אחרי מלחמת ששת הימים פונו העולים מהמקום, ולבתי השכונה, ששופצה מחדש, נכנסו אמנים ובעלי ממון.
צילום: אוסף ב.צ. כהנא, ארכיון התמונות יד בן צבי
