יומן הנגיף: שעון קורונה

על נהר כבר

ראובן נמדר, ניו יורק

מתבקש לחשוב על ניו יורק במונחים תנ"כיים. גובה הבניינים מעיד על גודל היומרה האנושית והרצון המתפרץ של התרבות לגבור על הטבע ועל חוקיו. מיליוני בני האדם הרוחשים ברחובות מעלים על הדעת את רִבּוֹאוֹת הרִבּוֹאוֹת של תושבי הערים העתיקות: נינווה, בבל והכרך הגדול של רומא העתיקה. גם העננה הסמויה מעין של מגיפת נגיף הקורונה, נחווית כמי שנלקחה מנבואה תנ"כית.

היומרנות הידועה של הניו־יורקים גרמה להם לחשוב שהם עומדים מעל למגיפה. עד לאמצע השבוע שעבר האווירה היתה של עסקים כרגיל: הרחובות המו אדם, קרונות הסאבוויי היו צפופים, ולא היה סיכוי להזמין שולחן להיום באחת המסעדות הטובות של העיר. אבל חומת ההכחשה נפרצה. עכשיו השאננות הניו־יורקית הופכת לתאומתה המפורסמת לא פחות: ההיסטריה. המגיפה טרפה את כל הקלפים. הפעם האחרונה שבה חל שינוי חד כל כך באווירה ובדפוסי ההתנהגות של התושבים היתה קריסת מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001. ההכרזה על סגירת תיאטראות ברודוויי היתה דרמטית במיוחד.

המגיפה חושפת את המתחים החברתיים הנחבאים מתחת למעטה הנוצץ. באמצע השבוע הכריז ראש העיר הלא אהוד במיוחד, ביל דה בלאזיו, על סגירת בתי הספר הציבוריים. העילה הרשמית להשארתם פתוחים עד עכשיו היתה העובדה שרבים מהתלמידים שחיים מתחת לקו העוני תלויים למחייתם בארוחות הצהריים הזולות - והגרועות - המוגשות בבתי הספר. אלא שהשמועות מספרות על מניעים אחרים לגמרי: החשש ששחרורם של יותר ממיליון תלמידים יעלה את הסיכוי להתפרצות מהומות אלימות, סיוט שמסתתר בזיכרון המעמקים העירוני מאז המהומות של שנות ה־60 והפסקת החשמל הגדולה ביולי 1977.

ככל שיעמיק המשבר, כך ילכו ויגברו בעיר המתחים החברתיים. כבר עכשיו ניכר הפער בין העשירים, שממהרים להימלט אל בתי הקיץ המאווררים היטב בהַמְפְּטוֹנְס, בחוף ג'רזי ובקונטיקט, לבין ההמון שחש לכוד בעיר המתרוקנת. במובן הזה החיים בניו יורק בימים טרופים אלה מזכירים לא רק את התנ"ך, כי אם גם את "בין שתי ערים" של דיקנס. ההרגשה היא שאנחנו חיים בזמנים הרי גורל, העומדים מחוץ לזמן, ותיבת התהודה של העיר רק מעצימה את התחושה המחרידה והמעוררת הזאת.

אני מתבונן במאורעות באימה, אבל גם בעניין. משונה להיות סטטיסט, ניצב בדרמה הגדולה, ובו בזמן לנסות לשמר את מבט הסופר המתבונן במתרחש מגבוה, מנקודה ארכימדית בדיונית שמחוץ למקום ולזמן.

ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר ל־2014 על הרומן "הבית אשר נחרב", חי ויוצר בניו יורק זה כ־20 שנה.

ראובן נמדר. צילום: Beowulf Sheehan

פרצופנו האמיתי

מירנה פונק, ברלין

מהיום הגן סגור. כדי שבכלל אוכל לכתוב את הטקסט הזה, ביקשתי מחברה לשמור על הבת שלי, אֶטָה בת ה־4. אני יושבת בבית קפה, לקוחה יחידה במקום. העובדים הסתכלו עלי כאילו אני שם בשביל לפוצץ את עצמי באוויר. אבל אני פשוט צריכה לעבוד, זה הכל. עם ילד בבית לא הייתי יכולה לכתוב אפילו משפט אחד, גם אם מישהו שומר על הילד בחדר אחר.

כן, גם זו מציאות נבדלת ממציאויות אחרות, אבל נחוץ לקלוט אותה בדחיפות. הבעיה הטרייה: וירוס הקורונה לא מתיר לנו עוד אזורים אפורים. האנשים - או שנאחזו בהלה משקיעת העולם ונסוגו אל דל"ת אמותיהם, או שהם הולכים בשמחה, שורקים להם להנאתם, אל שוק האיכרים השבועי ההומה אדם. כשהייתי בגינת המשחקים ביום ראשון, זוג זר לי לגמרי גידף אותי. עם ההתנהגות שלי אני אהרוג את הסבתא החולה נורא, שגרה במינכן. מינכן נמצאת במרחק 600 קילומטרים מברלין. מרוב עצבים מהבלים גמורים כאלה, דחפתי קצת יותר מדי חזק את הנדנדה של אטה.

בכל ערב אני עוברת על נתוני הקורונה העדכניים, ובניגוד לדעה הרווחת, שהיתה לתכתיב, אני לא באמת דואגת. נכון לעכשיו יש לנו בגרמניה 9,200 חולים ו־24 מתים. בחורף הנוכחי 120 אלף אנשים חלו בשפעת ו־200 מתו ממנה. בחורף 2017/18 מחלת הצטננות גבתה את חייהם של 25 אלף גרמנים. גם אני חליתי בה אז, וניכר ששרדתי. כן, כן, קראתי הכל. אני גם מבינה מה זו עלייה אקספוננציאלית. נוסף על כך, יש לי חברים שעובדים כרופאים בבתי חולים ומגלים חשדנות דומה לשלי כלפי הבהלה ההמונית המתפשטת במהירות. אני לא אומרת שווירוס הקורונה הוא לא בעיה, אני רק שואלת את עצמי אם יש הצדקה לאמצעים החדשים שננקטו.

מה שהכי מטריד אותי, הרבה יותר מהווירוס הזה הקטן, המעורר בקלות שיעול, זה האנשים עצמם. איך הם בוזזים סופרמרקטים, מתפתלים בתורים לחנויות נשק ושואבים כוח מהפאניקה הגדולה. באופן כללי אני לא חובבת של רגשות עזים. עם ההתאהבות אני פורשת. זה טיפשי מדי בעיניי. כבר הרבה זמן אני קוראת לזה ״השקר הגדול שאנשים מסכימים עליו יחד לזמן קצר״. כל אחד מכיר את מה שבא אחר כך. ואנחנו יודעים גם שהנישואים שמחזיקים זמן ארוך במיוחד אינם טבועים בחותמה של רכבת הרים, אלא בזה של העקומה השטוחה, שאליה אנו שואפים עכשיו באופן קולקטיבי.

בעיקרון, ראוי לחשוד בכל מה שמחולל בגוף סערת רגשות. סערות רגש אינן עצות טובות. ואם הן מכריעות פתאום אדם כלשהו, עליו לשאוף ולנשוף אוויר בדחיפות שלוש פעמים כדי להימנע מלסכן את בריאותו הנפשית.

אתמול אספתי את הבת שלי מהגן. חלפנו על פני הפארק הכי גדול בשכונת מיטֶה בברלין, שנראה כאילו מישהו יצא מדעתו והשתולל בו עם מכונת עשן. בני ובנות הטיפש־עשרה, שבעיקרון היו צריכים בזמן הזה ממש להתכונן לבחינות הבגרות שלהם, שכבו מכונסים במאותיהם על שמיכות בפארק, עישנו ג׳וינטים והתמזמזו. מי שהעלה כלל על דעתו שירבצו להם בחדרים שלהם בהתנהגות מופתית ויקדישו את זמנם ללימוד מקוון, בו ברגע שהרשויות יסגרו את בתי הספר, אין ספק שהחמיץ בחייו את גיל 17.

יכולתי להבין אותם. אפילו מאוד. ומכל מקום, יותר מאשר את הזוג בגינת המשחקים.

הסופרת והעיתונאית מירנה פונק כותבת בשלל מגזינים ועיתונים על פוליטיקה, חברה, תרבות ואמנות. היא מהחשובים בדוברי הדור הצעיר של היהודים בגרמניה. רומן הביכורים שלה (Winternähe ,2015) זכה בגרמניה לשבחי הביקורת ולפרסים.

מירנה פונק.

על הבידוד

גלית דהן קרליבך, ירושלים

מכל הדברים המפחידים שמציעה לנו הקורונה בנדיבותה - מחיסול נייר הטואלט ממדפי המרכולים, דרך השמצת משככי כאבים כאדוויל ונורופן, ועד שמועות על מוטציה תמוהה שמחולל הנגיף להנאתו – נראה שהדבר המאיים ביותר על כולם הוא ההכרח לנהל מערכת יחסים עם ארבעה קירות ודלת נעולה. "שיישרף העולם, לא נכנס לשום בידוד", אמר לי אחד הסוחרים בבַּקעה בשיטוטיי בשכונה הירושלמית, והוסיף: "כבר הגיעו ל־223".

החרדה מהבידוד, דודן מדרגה שנייה של הבדידות, כופה עלי להרהר שוב ושוב במלאכה שלי, הכתיבה. הרי לעיתים מזומנות אני חולמת על מעצר ללא שחרור בערבות, בצינוק ובו שולחן ופיילוט אפס־שבע. חנינה לא אגיש ולא אקבל, אבל השופט בוודאי יאשר לי התייחדות עם הדמויות ברומן החדש שאכתוב.

בימים המשונים האלה, ימי הקורונה, מתבקש להזכיר את "הדבר" של אלבר קאמי, אבל אני מוצאת נחמה דווקא בדמויות בודדות שתמיד משכו את ליבי: הבלשים שרלוק הולמס ופיליפ מרלו, ד"ר לארץ' מ"תקנות בית השיכר" של ג'ון אירווינג, ואם לגלוש אל מחוזות הטלוויזיה, גם ד"ר האוס. אצל הדמויות האלה הבדידות מעוררת יצירה בדרגה גבוהה ביותר, בלי שייאלצו לוותר בשל כך על חברתם של אלכוהול או כל סם נרקוטי אחר.

הפילוסוף והמדינאי הרומאי סנקה אמר: secede in te ipsum – היסוג לתוך עצמך. האפשרות לכך אינה פשוטה כל כך בחברה הישראלית הוולדנית, שנדמה כי כל רחם בה מולאם מייד לגידול ברישום האוכלוסין. גם מלאכת הכתיבה עצמה, הנרקמת בין הכותבים לעצמם, אינה חסה על העושים אותה. ובאמת, מערכת היחסים שלי עם הבדידות והבידוד אינה קלה, בלשון המעטה.

בשעה הראשונה לכתיבה, כל דבר, כל שטות, נראים מעניינים יותר מהכתיבה: צמרירי האבק מעל המדפסת - רב־מכר היסטרי; מגדל הכלים בכיור - יצירת מופת קטנה; סידורים של ביטוח לאומי ועיריית ירושלים - כרטיס כניסה לגן עדן בשער השמור למופרעים; שלא לדבר על ערימת הכביסה, הביטו באיזו חינניות היא גולשת על השטיח! מתי, אם לא עכשיו, נשאב את השטיח?

בקיצור, כאילו לא די בזה שהבדידות עצמה קשה, היא גם לא באה בקלות. זו הסיבה לכך שתוכניות כתיבה יוצאות מגדרן להעניק לסופרים פנאי. סופר חכם ישתמש בפנאי כדי להתבודד. סופר צמא - ילך לבר הקרוב.

לשילוב בין פנאי לבר פנים רבים. בתוכנית הכתיבה הבינלאומית של אוניברסיטת איווה, שבה השתתפתי לפני כמה שנים, דאגו מאוד לפנאי של הסופרים, לפעמים עד כדי גיחוך. בשהותנו בניו אורלינס זכינו לנוף יפה מהחלון (להשראה הראשונית), למנורת כתיבה גדולה (לכתיבה הרצינית לאחר עריכה ראשונה), למנורת כתיבה קטנה (לרעיונות שמנסים להימלט) ולפנקס שמגעו משי (כדי לא להכאיב לדמויות). הכל־הכל כדי שנשב כבר לכתוב בשקט. ופעם אחת, כשקצה נפשה של איזו סופרת מפוקפקת בעוד מסיבת גן עם הסגל הספרותי הזוטר של קולג' כלשהו, היא ציעפה לאלתר את עיניה ולחשה שהיא מוכרחה, פשוט מוכרחה, להתבודד, וברגע זה ממש, לפני שהדיקן עולה לשאת את נאומו. היא שוחררה.

מה עשתה אותה סופרת בפנאי הנדיב שניתן לה? האם הזמינה לעצמה וויסקי "עם שתיים" או "בלי"? זה כבר סיפור ליום אחר. בינתיים, אפשר לקבל את הבדידות והבידוד שנכפו עלינו ומאלצים אותנו להתנתק ממונה החברמניות הישראלי, וקצת, ממש קצת, להיכנס לבידוד מרצון.

גלית דהן קרליבך פרסמה עד כה שבעה ספרים, ובהם ספרי פנטזיה לנוער, נובלות ורומנים. בימים אלה היא עובדת על רומן חדש.

גלית דהן קרליבך. צילום: גל חרמוני

גשר מעל תהום

יונתן שגיב, לונדון

בחמש השנים האחרונות, שבהן פורסמו הספרים שכתבתי בסדרה שבמרכזה עומד הבלש עודד חפר, המכונה "החופרת", התרגלתי לכתוב בכל יום. שגרת הכתיבה הזאת חשובה לי לא רק בגלל סוּפֶּר־אגו עם נטייה לביקורת עצמית חריפה בעיתות בטלה, אלא בעיקר לצורך הרצף העלילתי שברצוני לקיים.

לפי התוכנית הזאת, בימים אלה כבר הייתי אמור לשרטט עולם חדש: דמויות וסודות, תככים ומזימות, ובתקווה גם כמה רציחות שיערערו את המבנה החברתי שאני מבקש לתאר. אבל בשבועות האחרונים, שמלאו בדיווחים על אלפי מתים, קריסת בתי חולים ומפולות פיננסיות, אני לא יכול לכתוב. מטבע תפקידו, הבלש נועד לקרוא את הסימנים שהותיר אחריו הפושע, להכריע בין התיאוריות השונות שפיתח, לפתור את התעלומה, להחזיר את הסדר החברתי שאבד ולצקת משמעות לשבר שנוצר. אבל אני לא יכול לעשות את זה עכשיו. אני לא מסוגל למצוא סדר, משמעות וצורה בשבועות האחרונים, שנדמה כאילו בן־רגע נהפך בהם הריאלי לפנטסטי, שבועות שבהם נקרע אריג היום־יום של חיינו והוצג כאשליה ריקה - גשר צר, שבמבט לאחור אי אפשר להבין כיצד כיסה עד כה את התהום העמוקה שרובצת תחתיו ופרוסה מצדדיו.

במקום לשחק בבלש שמקנה משמעות לעולם שהתערער, אני מרגיש בימים אלה כמו סכיזופרן שאינו יכול להיאחז במשמעות. לפעמים נדמה לי שהתנועה המתמדת שלי - בין תקווה שבעוד כמה חודשים נדבר על הקורונה כאפיזודה חולפת בהיסטוריה, לבין חרדה מאכלת שאנו בעיצומה של קריסה מוחלטת של הציביליזציה - מוחרפת מעצם הווייתי כישראלי שחי בבריטניה זה שמונה שנים.

קרוע בין הגישות המקוטבות של שתי המדינות שהן לי בית, ומבולבל משיחות סותרות עם המאמינים בחוסנה של הממלכה ואחרים שרכשו מייד כרטיסים לחזור לישראל, לאחרונה אני מתעורר בבוקר בתחושה שכוח עלום החליט לערוך בנו ניסוי חברתי־פסיכולוגי עצום ממדים. כיאה לכל ניסוי מדעי, בזמן שמשפחתי ורבים מאהוביי הרחוקים ממני נבחרו למועמדים לקבוצת הניסוי בישראל, בן זוגי ואני וקומץ חברים הושלכנו לקבוצת הביקורת בבריטניה. קטונתי מלדעת מה נכון.

רק העתיד יידע לומר מי אחז בתרופה ומי בפלצבו, ואולי גם זו רק פנטזיה ממוחו הקודח של סכיזופרן המבקש ודאות. ואולי, אולי התקווה נעוצה בשחייה בין הקטבים, בלימוד מחדש איך לדבר, לחשוב, ואפילו שוב לכתוב, תוך כדי תנועה אל חוף מבטחים.

יונתן שגיב נולד בהרצליה, כתב בניו יורק דוקטורט על יצירתו של ש"י עגנון, מתגורר ומלמד בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בלשיים.