"עכשיו נזכרתם", מחייך חיוך מריר בני נקווה, כאשר אנחנו נכנסים למשרד שלו במתחם הקלמניה בשרון. בשנת 1927 הגיע לכאן משה גרָדינגר והקים חווה על שמו של קלמן אביו. החווה הוקמה על שטח קרקע שבין קלקיליה, טירה והכפר מיסקי. החזון היה להקים משק חקלאי גדול שישמש בעתיד עורף לאספקת תוצרת חקלאית ליישוב העירוני המתפתח.
כמעט מאה שנה לאחר מכן, להיות חקלאי וליישב את האדמה כבר פחות מעניין באתוס הישראלי, אבל משבר הקורונה וסגירת השמיים ובקרוב גם הים, הובילו לכך שבעתיד הלא רחוק אם המצב רק ילך ויחמיר, הירקות והפירות שנצרוך יהיו תוצרת מקומית בלבד. עם זאת, אחרי שנים של הזנחה ממשלתית ותלונות מצד החקלאים, המחסנים של החקלאים המקומיים לא ממש מלאים עד אפס מקום בואכה תקופת החגים.
"למה אני שואל אם עכשיו נזכרתם? שהרי על זה אנחנו מתלוננים כל הזמן ומזהירים. אבל התקשורת כבר לא מוכנה לשמוע אותנו כי אנחנו לא מעניינים אף אחד. בעיני הפקידים בממשלה אנחנו נשמעים בכיינים, ושר החקלאות לא מתעניין בכלל בחקלאות. אתה מכיר פוליטיקאי שרוצה להיות שר החקלאות? מישהו יודע בכלל מי זה שר החקלאות?"
"מי יקנה את הסחורה שלנו?"
נקווה הוא דמות מוכרת בחקלאות הישראלית. עד לאחרונה השדות שלו היו ברמת השרון אבל הבטון פינה אותו משם. מיטב השפים של ישראל עובדים איתו והוא מתעקש לעקוף את המפיצים הגדולים, דבר שגורם לו "להתפרנס בכבוד. אני בניתי כאן משהו בעשר אצבעות ואני מצליח מאוד. לא רוצה להישמע כמישהו שמתלונן, אבל כשביקשנו לשנות את היחס בכל הקשור ליבוא העגבניות, הסתכלו עלינו לרגע ואז גירשו אותנו בזלזול".
העגבנייה הטורקית, זו שהשתלטה על השוק הישראלי, דחקה את זו הישראלית החוצה. על אף הרצון של החקלאים המקומיים להזהיר מתרחישים שבהם תהיה בעיה עם היבוא או מסגירת שערים, איש לא באמת לקח אותם ברצינות. "אז עכשיו יש סיכוי לא רע שמלכת המטבח, העגבנייה, תהיה חסרה בארוחת חג הפסח, ועל החגים הבאים אני לא מדבר, כי השתילות צריכות לקרות עכשיו לקראת ראש השנה".
"עונות ישראל" היא עסק משפחתי, שנקווה הוא הדור השלישי שמנסה להחזיק אותו עם ראש מעל המים: "אני צף, אבל אני מסתכל על הילדים שלי שמתים להיכנס לחקלאות, אבל רואים איזה חיים היו לאבא שלהם כחקלאי".
כשאנחנו יוצאים אל השדות, מצטרפים עוד חקלאים לשיחה שלנו. חלקם מסתפקים בשמות פרטיים, חלקם לא מוכנים שנגיד את שמם. הם רוצים לעשות את היומית וללכת הביתה. ציפיות אין להם, אבל כולם מדברים על כך ש"משבר הקורונה יכול להיות הזדמנות לחזור ולהסתמך על סחורה מקומית".
החקלאי בני נקווה // צילום: גדעון מרקוביץ
יובל, שנותן לנו לטעום מהתותים המתוקים שלו, מצביע על חבורת נערים צעירה שקוטפת קייל מהשדה הסמוך שלו: "זה פורים היום אז הבאתי אותם לקטוף. הפלשתינים בסגר ואם הקורונה תתפרץ גם שם, מי בדיוק יבוא לקטוף את הירקות והפירות שלנו? זו הבעיה האמיתית שלנו. אני לא מצפה שהמדינה תפתור לי אותה, אבל אני שואל מה אנחנו אמורים לעשות בתרחיש שכזה?"
נקווה מוסיף: "נניח שיגידו לי 'תשתול עכשיו, כדי שבראש השנה הבא, אם המשבר הזה יימשך עוד כמה חודשים, לא נהיה במחסור של ירקות'. אין לי בעיה, אני מוכן לקחת את הסיכון, אבל אם בספטמבר המשבר הזה יהיה מאחורינו - מי בדיוק יקנה ממני את הסחורה? אתה יודע, הלכתי לבנק לבקש הלוואה לשתילת הקיץ, 4 מיליון שקלים. אמרו לי, 'אתה מוכר למסעדות, וקורונה הופכת את עסקי המסעדות למסוכנים, מאיפה יהיה לך להחזיר?'"
יובל מחייך: "הפלשתינים לוקחים מאיתנו המון סחורה, ועכשיו המעברים סגורים ואם הם יישארו ככה, אתה חושב שיהיה מישהו אחר שיקנה את הסחורה הזו במקומם?"
דונמים של כל טוב
הנופים של עמק חפר הם כנראה הדבר הכי קרוב לחו"ל שנקבל בזמן הקרוב. האביב הופך את השדות החקלאיים לבליל של צבעים, ריחות וטעמים שמבשרים אולי על תחילת סופו של חורף קשוח למדי. גדעון בילינסקי ויובל הלמן, בעלי חברת "עלה עלה", מקבלים אותנו בכניסה למושב הדר עם.
במשבר הכלכלי הקודם, אחד בכלל היה בהיי־טק והשני היה יועץ ארגוני, אבל החזרה לשדות של הבית שבו גדלו, קירבה אותם שוב אל האדמה. שפים מוכרים וחברות קייטרינג מהגדולות בשוק מגיעים לשדות המוריקים כדי לבחור גידולים הייחודיים רק לכאן: ירקות אסיאתיים, פטריות נדירות, אספרגוסים שמנמנים, שום שחור, סלק זברה וגם עלים מיוחדים לאכילה.
"תשמע, אני יכול לדבר איתך על הבעיות בתחום החקלאות על כל כך הרבה נושאים, מתנאי ההעסקה של התאילנדים ועד מחיר המים. אבל זו לא הכתבה שלך, כי אני יודע שאתה רוצה לדבר על ההשפעה של הקורונה", אומר גדעון כאשר אנחנו חוצים עם הג'יפ שלו את שדות העסק, 600 דונם של באמת כל טוב הארץ.
"אני רוצה להאמין שהקורונה זו ההזדמנות שלנו כחקלאים ושל הצרכנים בכל המדינה, לעשות שינוי שהיה אמור להגיע מזמן. כבר שנים שאנשים הולכים לקנות בסופר, הם מסתכלים כמובן על צורה חיצונית, על מחירים ואף אחד לא שואל - רגע, מאיפה הירקות והפירות הללו הגיעו אלי הביתה.
תותים בשדה // צילום: גדעון מרקוביץ
אני אפילו לא מדבר על עניין הבריאות שהוא נושא חשוב. ומה זה אומר שאתה מקבל ירק או פרי ממדינה אחרת ואילו תהליכים עברו עליו, אלא בעיניי, דווקא אל מול הגלובליזציה הזו, יש פה גם קטע ישראלי. אתה לא מעדיף לקנות את התוצר שלי? אתה מעדיף לקנות כל דבר רק כי הוא יותר בזול?"
צריך להבין. עגבנייה שמגיעה בקירור מטורקיה, עלותה כשליש לערך מגידולה של עגבנייה ישראלית. לאורך השנים נלחמו החקלאים על מכסות היבוא לא מתוך מטרה להפסיק את היבוא ואת התחרות, אלא כדי ליצור איזונים ובלמים. במקביל, הצרכן הישראלי כבר שכח את טעמה של עגבנייה או אפרסק שאכל בילדותו והתרגל לטעמם של המוצרים הקפואים.
תעשיית המסעדות הישראלית התעקשה לשמור על שימוש במוצרים מקומיים וטריים, והיא זו שבעצם משמרת את החקלאות הישראלית האיכותית. השבוע, כאשר המסעדות התל־אביביות החלו להתרוקן במה שנראה כפורים העצוב ביותר של השנים האחרונות, כולם דיברו על כך שאולי זו העת לתת פוש לחקלאי הישראלי.
"אורז מסין אני מבין שצריך להביא ואף אחד גם לא חושב שצריך להפסיק לייבא אורז מסין, כי אין ציפייה שהחקלאות תתחיל לייצר אורז. לכן חשוב לי להדגיש שאנחנו לא נגד היבוא, אבל אנחנו חושבים שצריך לבוא לקראת החקלאי הישראלי", מסביר בילינסקי.
"עולם החקלאות זה עולם שהולך ונעלם, המדינה מאמצת דפוסי מחשבה שלפיהם היא מעדיפה להשקיע בהיי־טק במקום בחקלאות. ואני שואל למה? אני באתי מהיי־טק, אני לא מזלזל בזה לרגע וחושב שזה באמת חשוב, אבל חקלאות ישראלית זה משהו לא פחות חשוב. והנה, יש כאן שעת כושר שאולי יכולה לעשות שינוי מחשבתי קודם כל אצל הצרכן".
גלובליזציה בצלחת
בצל המאבק בקורונה, יצאו לאחרונה חקלאי ספרד למאבק חסר פשרות על היבוא החיצוני והצליחו לכופף את הממשלה. ספרו האחרון של הסופר הצרפתי מישל וולבק, "סרוטונין", עסק בין השאר בשינוי שעוברים החקלאים הצרפתים מול הגלובליזציה שמשנה את כל החקלאות האירופית בכלל, וזו הצרפתית בפרט.
בישראל, מדינה שהחליפה את המסורת החלוצית שלה במחשב, הסיכוי שמעט החקלאים שעוד נשארו בתחום יתאגדו לכדי מאבק אל מול הממשלה, שואף לאפס. הסברים יש להם מדוע לא, אבל התחושה היא שעתה נוצר מומנטום לשינוי היחסים בין החקלאי הישראלי לכלכלה הישראלית, וככל שמחריף משבר הקורונה, והיבוא ילך ויצטמצם, כך גם הציבור יצטרף למאבק.
החקלאי גדעון בילינסקי // צילום: גדעון מרקוביץ
"ארבעים שנה אני מחכה לרגע הזה", אומר עזרא רובינס. רובינס, אחד החקלאים המפורסמים בהיסטוריה של הערבה ב־40 השנים האחרונות, מילא שורה של תפקידים בחקלאות הישראלית, מראש המועצה האזורית ועד מרכז הפיתוח החקלאי. בשיחה איתו הוא מבקש להדגיש שהוא מדבר קודם כל כחקלאי, כעובד אדמה: "אנחנו אמרנו תמיד שתיווצר סיטואציה כזאת. אם לא קורונה, אז משהו אחר. לצערי לא הקשיבו לנו, ואני לא חושב שמקשיבים לנו עכשיו.
"מי שלא מוכן להישען על חקלאות ישראלית, סופו שיגיע למצב הזה. תראה, אנחנו מדברים עכשיו רק על הקורונה, אבל כשמעבירים לך פלפלים ממקומות אחרים דרך הגבול, אתה יודע לאורך הדרך איזה טיפול הם עברו? מי פיקח עליהם? כמובן שלא. אז עכשיו כולם נבהלים מהקורונה, אבל תאמין לי שיש בנושא הזה בעיות גדולות לא פחות לאורך השנה".
רובינס משתדל שדבריו לא יעברו בזעם. כפוליטיקאי שמנסה לשמור על האינטרסים של האוכלוסייה שלו, הוא טוען שהמאבקים הללו יום־יומיים. הנה, רק הבוקר יצא מעוד פגישה בנושא: "כיצואן פלפל בודקים אותי שירותי הביקורת בקפדנות ערב־ערב. הם מגיעים כדי לוודא שאני שולח אל מעבר לים תוצרת מובחרת, אמינה ואיכותית, תוך הקפדה על חומרי הדברה ובטח בימים של קורונה. אתה חושב שהירקות והפירות שמגיעים הנה ממקומות אחרים לרשתות השיווק, עוברים את אותה בדיקה, בטח בימים שכאלו שצריך לבדוק עוד יותר?"
עד המשבר הבא
ביום רביעי השבוע נפגשה הצמרת הפוליטית של עולם החקלאות באירוע מתוקשר למדי. "מהמשבר הזה אנחנו נצמח. ישראל צריכה להגדיל את אמצעי הייצור המקומי כדי להבטיח את ביטחון המזון. מדינת ישראל צריכה לצמצם את התלות ביבוא.
המשבר הזה שבעיצומו אנחנו נמצאים, רק מוכיח עד כמה צדקנו. ננהג באחריות, ניערך בזהירות ונעשה הכל כדי להבטיח את אספקת המזון החקלאי לתושבי ישראל", אמר שי חג'ג', יושב ראש מרכז המועצות האזוריות וראש המועצה האזורית מרחבים.
בכנס התעקשו האורחים על כך שהמחסור שיורגש הוא בעיקר בפירות הדר בשל מחסור בקוטפים. אליו הצטרף גם המזכיר הכלכלי של התאחדות חקלאי ישראל, אבשלום (אבו) וילן: "החקלאות הישראלית היא חלק מרכזי מהביטחון הלאומי של ישראל.
תפקידה של מדינה הוא לספק בראש ובראשונה ביטחון לאזרחיה. בלי חקלאות אין ביטחון. לצערנו כבר שנים נוקטות ממשלות ישראל מדיניות הרסנית כלפי החקלאות ושוכחות כי החקלאים הם שומרי הגבולות ומייצרי התוצרת שמספקת ביטחון מזון לאזרחי המדינה.
"משבר הקורונה חשף בפנינו את הצורך המשמעותי בחיזוק התוצרת המקומית ואספקת המזון לאזרחים, ומקביל את היעילות והנחישות שיודעת מדינת ישראל להפעיל בשמירה על ביטחון הציבור. הגיע הזמן לפעול בצורה אחראית ונחושה גם בנושא החקלאות הישראלית, שנמצאת פסע ממשבר עמוק שממנו כבר לא תהיה דרך חזרה, רגע לפני שנאבד את יכולת האספקה העצמית שלנו, שהיא קריטית לעיתות משבר ולמדינה שנמצאת במצב ביטחוני מאתגר בכל עת".
החקלאים, אם אתם שואלים, לא בדיוק אופטימיים ומעדיפים לתת לפוליטרוקים לנהל את המלחמות שלהם, בעוד הם עצמם רגילים לקבל את הרע מכל: "אח שלי, הייתי כל כך הרבה פעמים בסרט הזה, לצערי שום דבר לא ישתנה, איש לא באמת סופר אותנו", מסכם נקווה: "אבל אני נולדתי ואני אמות חקלאי".
בילינסקי, מצידו, טוען: "שעת הכושר הזו לא צריכה להיות תלויה רק באופן שבו אנחנו כחקלאים נתאגד, זה חשוב אבל זה לא רק מה שחשוב, בסופו של דבר אם המחשבה של הצרכן לא תשתנה, והוא יתעקש יותר מהיום לדעת על מה הוא מקבל לצלחת, אז נבין שפספסנו אולי מומנטום".
רובינס, הוותיק שבחבורה, מעדיף לחתוך את העניינים בצורה, אעפס, מדויקת אולי יותר מכולם: "שנייה וחצי אחרי שהקורונה תעבור מן העולם, לאיש לא יהיה אכפת מהחקלאים. כולם יחזרו לקנות מה שיותר זול, ופחות ידאגו בעניין הבריאותי. עד המשבר הבא, ואז שוב ייזכרו בנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו