"מה שהחזיק אותי בימים הקשים  היה המחשבה על התינוקת שתיוולד"

בכל פעם שדנה דה מאיו־גורדון רואה "אהבה ממבט ראשון", היא מתחילה לבכות. בכי בלתי נשלט, פרץ דמעות שזולגות פתאום מתוך כאב ושמחה שמעורבבים יחד, והיא אף פעם לא בטוחה לאילו מהרגשות היא נכנעת בבכי.

שנה ותשעה חודשים עברו מאז נישואיה לקונסטנטין (קוסטה) גורדון, חתונת החלומות שבה שני האחים של דנה חיתנו אותם. שבועיים אחרי החתונה גילתה שהיא חולה בסרטן השד ונכנסה למערבולת של ניתוחים וטיפולים, מערבולת שהתישה אותה פיזית ונפשית ואילצה אותה להיאבק על הבאת ילדים לעולם ועל חזרה לאורח החיים הספורטיבי שניהלה כשחקנית כדורעף מקצועית.

"זו ממש תקופה שהייתי מעדיפה לשכוח", היא נושמת עמוק, מערבבת בקשית את המיץ הטבעי שהיא שותה. לצידה, בעגלת תינוק, שוכבת נלי, בת ארבעה חודשים. שיערה עדין, עיניה בהירות, והיא פוקחת וסוגרת אותן קלות, מסתנוורת מהשמש החורפית. תינוקת שנולדה מאם פונדקאית באוקראינה לאחר שדנה נאלצה להפסיק את ההיריון שלה במקביל לגילוי הסרטן. ספק אם היא יודעת מה עברו הוריה כדי להביאה לעולם.

"נלי היא הדבר הכי טוב שקרה לנו בכל התקופה הקשה הזו", דנה מרימה את התינוקת בעדינות, מצמידה את הראש הקטן לשפתיה ועוטפת אותה בעשרות נשיקות קטנות. "הידיעה שהיא הולכת להיוולד החזיקה אותנו שפויים, אחרת אני בוודאות הייתי מאבדת את זה לגמרי".

היא בת 36, גבוהה ויפה, שיערה הגלי גולש על כתפיה. בעלת תואר שני בקלינאות תקשורת, שאותו למדה בארה"ב, כשקיבלה מלגות כשחקנית כדורעף בקבוצות המכללות. עם נלי היא אמא במשרה מלאה - מלטפת, מחבקת, מניחה אותה במנשא, בטנה של התינוקת צמודה לבטנה, כדי שתוכל להיות הכי קרובה אליה. מאוחר יותר, כשתגיע לאולם הכדורעף לאימון של קבוצתה, מכבי רעננה, השיער נאסף לקוקו מתוח והיא קופצת בתזזיתיות אל הכדור, עיניה בורקות.

מגיל 14 היא משחקת כדורעף ברעננה, העיר שבה נולדה וגדלה. בצבא היתה ספורטאית מצטיינת, ואף שיחקה ארבע שנים במכללות בארה"ב לאחר שקיבלה מלגות מהאוניברסיטאות שם. למדה שנתיים קלינאות תקשורת בלונג איילנד יוניברסיטי שבברוקלין. "מהר מאוד התאהבתי במקצוע".

אחרי שנתיים נפצעה בכתף ועברה לאוניברסיטת סנט ג'ונס בקווינס שבניו יורק. היא שיחקה בליגה הגבוהה של ארה"ב, סוויט 16, המורכבת מ־16 קבוצות הכדורעף הטובות ביותר בארה"ב, עברה כשחקנית רכש לקבוצה הולנדית, ואז חזרה לישראל ("הייתי צריכה להרגיש בית"). היא שיחקה קצת ועבדה במעון יום שיקומי לילדים אוטיסטים. אחרי שנה וחצי חזרה לארה"ב כדי ללמוד תואר שני, ואחריו התחילה סטאז' בבית חולים בטקסס ("היה קשה ומאתגר, ובסוף הבנתי שעבודה בבית חולים היא לא בשבילי").

במדי מכבי רעננה // צילום: צחי מרים

ב־2012 חזרה לארץ והחלה לעבוד במעון יום שיקומי לילדים לקויי שמיעה, במרפאות באוניברסיטת אריאל וגם כקלינאית תקשורת פרטית. בד בבד שיחקה כדורעף במכבי חיפה. במשך שתי עונות, מספטמבר עד אפריל בכל שנה, היתה נוסעת כמעט מדי יום ברכבת מתל אביב לחיפה כדי להתאמן, ולעיתים ישנה בדירה שהקבוצה שכרה עבורה ועבור שחקנית נוספת.

אחרי שנתיים החליטה לעזוב את התחום. "פתאום הרגשתי שהדינמיקה של המשחק והבנות לא מתאימה לי יותר. התאהבתי במקצוע שלי, זו היתה חלופה טובה, למרות שלא חשבתי שאתאהב בעוצמה כזו במשהו חוץ מהכדורעף.

"במשך ארבע שנים ניסיתי הרבה סוגי ספורט אחרים. חזרתי לכל מיני דברים שעשיתי כילדה, כמו קפוארה, התעמלות קרקע, פילאטיס מכשירים, יוגה. היה לי כיף, אבל לא הייתי מאוהבת בזה כדי להתמיד, כמו שהיה לי עם הכדורעף".

נלי נרדמת במנשא, ודנה מחזירה אותה לעגלה. "היא מאוד דומה לאבא שלה", היא מחייכת חיוך מאוהב. קוסטה (34) ודנה הכירו לפני שלוש שנים באתר היכרויות, "אבל הוא מעדיף לספר שנפגשנו בספרייה אלקטרונית", דנה צוחקת. "היום היכרות באתרים מאוד נפוצה, אבל אז זה היה פחות מקובל.

"קוסטה הוא אדם מאוד הגיוני, על גבול הפסימי, אבל עדיין מאוד רגיש. זה אחד הדברים הראשונים שגרמו לי להימשך אליו. זה, והעיניים הכחולות שלו". רגע חולף, וכמו בכל פעם שהיא נזכרת בחתונה ובמה שהגיע אחריה, עיניה דומעות. טון הדיבור הקליל הופך למהיר, חולמני, כמי שמרפרפת על אירועים שהיא לא באמת רוצה לזכור. אצבעותיה מתופפות על השולחן בחוסר שקט.

שבועיים אחרי החתונה, ביוני 2018, דנה הרגישה פתאום כאבים בצד של החזה. "ישבתי באוטו, דיברתי בטלפון עם קוסטה, מיששתי את החזה לראות מה כואב לי, והרגשתי גוש", היא מנגבת דמעה סוררת שזולגת אל הלחי.

"ממש נבהלתי. איבדתי תחושה ברגליים מרוב לחץ. התקשרתי לרופאת המשפחה שלי, והיא הסכימה לקבל אותי כבר באותו יום. היא חשבה שזאת דלקת, נתנה לי אנטיביוטיקה והפניה למיון ולאולטרה־סאונד, למקרה שהכאב לא יעבור.

"למחרת הלכתי לכירורג. הוא הסכים עם האבחנה שמדובר בדלקת והצטרף להמלצה על אנטיביוטיקה. בסוף הוא אמר לי, 'תהיי בריאה'. שאלתי, 'מה, לא לחזור?', והוא אמר, 'תחזרי רק אם תרגישי החמרה'".

אבל דנה הרגישה כאב. ימים ספורים אחרי הביקור אצל הכירורג היא הלכה לבדיקת אולטרה־סאונד, ואחר כך לביופסיה תחת אולטרה־סאונד. "במשך שבוע הייתי פקעת עצבים, עד שהתקשרו מהמשרד של רופאת המשפחה לבשר שיש תוצאות. השעה היתה 8 בבוקר, הייתי בתחילת טיפול במרכז הטיפולי בית מיח"א עם ילד ועם אבא שלו.

"המזכירה של הרופאה אמרה לי שהיא רוצה לראות אותי ב־15:00. היה לי קשה לחכות, רציתי כבר לדעת מה התשובה. אני זוכרת שהאבא של הילד היה אדיב. הוא אמר לי, 'תבטלי את המשך היום ותנסי להקדים את הפגישה אצל הרופאה, אנחנו נלך'.

"הגעתי למרפאה עם אמא שלי, והרופאה אמרה שאין לה חדשות טובות, ושמדובר בגידול סרטני. ישבתי מולה בהלם". דנה עוצרת את שטף הדיבור, הבעת פניה קפואה. "אמא שלי שאלה אותי כל רגע, 'דנה, את בסדר? את בסדר?', ולא יכולתי לענות. ממש קפאתי.

"המילה 'סרטן' הפחידה אותי מאוד. מייד חשבתי על טיפולים ארוכים, על סבל, מלחמה על החיים, מוות. הייתי בוכה כל היום. שאלתי את עצמי למה זה קרה, מה עשיתי, למה זה מגיע לי. הרגשה נוראית".

שבוע אחרי הפגישה אצל הרופאה היא עברה בדיקת פט סי.טי לאבחון סוג הסרטן ולהערכת תגובת הגידול לטיפול. הגידול התגלה כגידול חיובי להורמונים, מה שאומר שהוא נקשר להורמונים פרוגסטרון ואסטרוגן, ולכן הטיפול הוא בתרופות שמונעות את ההיקשרות ומצמצמות את הסיכון לחזרת הגידול לאחר הסרתו. מכיוון שקצב הגדילה של הגוש היה נמוך, היא לא נזקקה לטיפול כימותרפי.

במקביל, דנה גילתה שהיא בהיריון. "אני וקוסטה רק התחתנו, ובאופן טבעי, רצינו להקים משפחה. כשהמחזור לא הגיע, עשיתי בדיקה ביתית, שיצאה חיובית, אבל במקום לשמוח נלחצתי עוד יותר. לא רציתי להיות בהיריון תוך כדי הטיפולים בסרטן. גם לא ידענו עדיין עם מה אנחנו מתמודדים - איזה סוג סרטן יש לי בדיוק, מה מידת האגרסיביות של הטיפולים שאצטרך לעבור, מה תהיה הסכנה לעובר.

"ביולי, כמה ימים אחרי הפט סי.טי נאלצנו להפסיק את ההיריון. מכיוון שהגידול היה קשור להורמונים, קיבלתי טיפול לדיכוי אותם הורמונים, מה שעוצר את תהליך הביוץ ואת האפשרות להיכנס להיריון נוסף. זה כאב לנו מאוד, אבל התרכזנו בטיפול בסרטן.

"חיפשנו רופאים מומחים וטיפולים משלימים כמו פטריות מרפא ושמן קנאביס. קוסטה הוא המעשי משנינו, בלעדיו הייתי יושבת חודשים בבית וממשיכה לבכות. הוא אוטודידקט, אוהב לקרוא חומר רפואי ומחקרים באינטרנט, אז כשהלכנו להתייעץ הוא כבר ידע מה לשאול ואיך.

"הלכנו לייעוץ אצל חמישה אונקולוגים שונים, וההמלצה של ארבעה מתוכם היתה חד־משמעית: ניתוח כריתה, בלי צורך בכימותרפיה. הגידול היה גדול יחסית ויצר סביבו עוד הסתיידות, כך שהיה צורך לכרות הכל.

"לי לא היה אכפת. רציתי רק להיפטר מהגוש הזה. ידעתי שהוא גדול, לא שינה לי אם יוציאו רק אותו או את כל השד. גם קוסטה תמך בי מאוד". 

בספטמבר 2018 עברה דנה ניתוח לכריתת השד ושחזורו. גם בתוך כל הכאוס, היא וקוסטה לא זנחו את החלום להפוך מזוג למשפחה.

"הרופאות אמרו לי שרק שנתיים אחרי סוף הטיפולים אוכל לנסות להיכנס שוב להיריון, וגם אז יש סכנה מסוימת, כי צריך להפסיק את הטיפול ההורמונלי, שמונע היקשרות של הגידול לאסטרוגן (ובכך מונע צמיחה של תאים סרטניים, אם עדיין קיימים; ב"א). אחרי הלידה ממשיכים את הטיפול ההורמונלי, עד שמשלימים עשר שנים מרגע הניתוח. זה לא היה משהו שיכולתי בכלל לחשוב עליו באותו זמן. 

"חשבנו אולי לאמץ, מתוך רצון לעזור לְילד שכבר נולד, ואז אמרו לנו שגם בפונדקאות אנחנו עוזרים לאימהות, שמקבלות כסף עבור ההליך. חשבנו על כל מיני אופציות, אבל לא באמת יכולנו להתרכז בזה. קוסטה אפילו לא היה מסוגל לחשוב על זה באותו שלב, הוא רק רצה לדעת שאני בריאה.

"אבל אמא שלי, הלביאה, נכנסה לפורומים, דיברה עם סוכנויות וביררה כל מה שצריך כדי לתת לנו את כל הפרטים. זה היה אחרי שהיא ואבא שלי חשבו אילו קרנות הם ישברו כדי למצוא תקציב למימון הפונדקאות. אחותי היתה זו שדיברה עם קוסטה ושכנעה אותו.

"אני לא הייתי שם בכלל. לא יכולתי לחשוב בהיגיון על כלום. לא היתה לי בעיה שאמא שלי וקוסטה יתעסקו בזה. וזו היתה נקודת האור שלנו. אני מכירה את אמא שלי: כשיש דברים רעים להתעסק בהם, היא מוצאת את החיובי. קוסטה כל כך תמך בי, ידע מתי לתת את החיבוק כשהייתי בוכה, מתי להיות רציונלי ולהתחיל לברר איך עושים פונדקאות. ככה יצאנו מחוזקים מהסיפור הזה".

היא אוספת את שיערה לאחור, משלבת את אצבעות ידיה הרועדות מהתרגשות. "החלטנו להיפגש עם כמה סוכנויות ובחרנו ב'הזכות להורות' של דימה ולאוניד קוברינסקי. הם היו היחידים שבאו לבית של הוריי ברעננה. דיברו איתנו, נתנו לנו תחושת ביטחון והסבירו לנו בפרוטרוט כל מה שהולך לקרות. אמרו לנו שהם אחראים למציאת הפונדקאית, והם אלה שיהיו איתה בקשר, ואנחנו נהיה בקשר איתם ועם המרפאה.

"גם לגבי העלויות לא השאירו אותנו לרגע בחוסר ודאות. התהליך עולה 240 אלף שקלים, לא כולל השהות שלנו בקייב אחרי הלידה. החלטנו ללכת על זה".

ב־30 בספטמבר 2018 עברה דנה את הניתוח לכריתת השד ושחזורו. מכיוון שהליך פונדקאות מאושר רק לזוגות נשואים כדין, היא וקוסטה, שנישאו בארץ בחתונה אזרחית, טסו בתחילת נובמבר להתחתן בקפריסין.

"מה שהחזיק אותי היה המחשבה על התינוק שעומד להיוולד לנו. הייתי נרגשת עדיין מההתגייסות הגדולה של החברים לכל התהליך, מהתמיכה הגדולה שקיבלנו. שתי מדריכות שלי בקלינאות תקשורת, טלי גרינשטיין ממיח"א ושרון פלג מאריאל, היו איתי ותמכו בי לאורך כל הדרך. 

"מעבר לזה, כשעדיין לא היה לנו תקציב לכל התהליך, החלטנו לפתוח גיוס המונים באתר fund me. בחברת אלביט, שבה עובד קוסטה בתור בודק תוכנה, העבירו מייל עם הפניה לאתר. בני המשפחה שלנו פרסמו ברשתות החברתיות, והתרומות התחילו להתגלגל. 

"על כל סכום כסף שנכנס הייתי רק בוכה ובוכה. לא יכולתי להתמודד עם כל ההתרגשות. רעננה היא עיר קטנה יחסית, ורוב התרומות הגיעו מאנשים שהכירו אותנו לאורך השנים. הנתינה הזאת לא מובנת מאליה. חברים מהעבר שבאים לעזור בשעת צרה הם מאוד מחזקים, זה הופך את העולם לקטן ומגונן.

"קיבלנו תרומות מחברי ילדות שלי מגיל 10, משחקניות כדורעף ששיחקו איתי בכל התקופות, מכל מי שנתקלנו בו לאורך השנים. ועל כל תרומה כזאת אני בוכה ובוכה".

העזרה הגדולה של החברים סייעה לדנה ולקוסטה לגייס 130 אלף שקלים. הוריהם שילמו את יתרת הסכום. ב־11 בנובמבר כבר היו בני הזוג בקייב, לחתום על חוזה עם הקליניקה שבה יתבצעו טיפולי ההפריה החוץ־גופית. זמן קצר אחר כך נמצאה עבורם פונדקאית.

"לפי נוהלי הסוכנות, בני הזוג לא נפגשים עם הפונדקאית. ידענו שקוראים לה יאנה, שהיא בת גילי, שהיא אמא לשתי בנות, ושזאת הפעם השנייה שבה היא עושה פונדקאות. כשחתמנו על החוזה, הלכנו לראות את מרפאת ההפריות החוץ־גופיות בקייב ואת בית החולים שבו היא אמורה ללדת. ראינו שהרמה גבוהה ושהכל שם מאוד מקצועי".

אחרי שחזרו התחילה דנה טיפול בהקרנות, יום־יום, חמישה ימים בשבוע, למשך חודש וחצי. במקביל, נקלטה הפונדקאית להיריון כבר בטיפול הראשון. בכל חודש קיבלו דנה וקוסטה תיעוד אולטרה־סאונד שמראה את התקדמות ההיריון.

"בחודש הרביעי גילינו שמדובר בבת", מחייכת דנה. "מאוד שמחתי. קוסטה היה ממש בטוח שזה יהיה בן, הוא צחק שהוא לא מבין למה העובר מתחפש לבת.

"אני כל הזמן עברתי מבכי על הסרטן לציפייה לעתיד, כשאני מדמיינת איך יהיה לנו עם התינוקת. במקביל עשיתי טיפול פסיכו־קוגנטיבי בדמיון מודרך, שעזר לי מאוד לשחרר לחץ. היום אני צמחונית, אבל עד שחליתי בסרטן הייתי בכלל טבעונית, התאמנתי באופן סדיר ואינטנסיבי, לא עישנתי ולא שתיתי אלכוהול, ובכל זאת חליתי. זה שיגע אותי, עד שלמדתי להבין שלא הכל נמצא בשליטה שלי".

שלושה חודשים אחרי ניתוח הכריתה, קיבלה דנה הצעה מחברה שהתאמנה איתה מגיל 15 - לבוא לשחק איתה כדורעף בקבוצת בוגרות בהרצליה. "זה לא היה משהו מקצועי. היא אמרה שיהיה לי כיף לחזור לשחק.

"חשבתי שיהיה לי קשה, אבל הפתיע אותי שלא היתה לי שום בעיה פיזית לשחק שוב. הגוף זכר את המשחק. גם הרגשתי שאני משחקת טוב יותר, אולי כי עשיתי הפסקה עם הכדורעף ועברתי לסגנונות ספורט אחרים, רגועים יותר, מחזקים יותר.

"התחלנו להתאמן בקבוצת הבוגרות (מעל גיל 35), שהתאגדה במיוחד בשביל משחק לבוגרות שנערך בפורטוגל. בסוף לא טסנו כי לא היה מימון, אבל ישראל אשר, המאמן של מכבי רעננה, אמר לי שאני נראית בכושר טוב, ושהוא ישמח שאשחק בקבוצה שלו בליגת העל. הוא הבין את המצב שלי, שיש לי פונדקאית בחו"ל שצריכה ללדת בקרוב את התינוקת שלי, ושאני נמצאת זמן לא רב אחרי ניתוח, אבל אמר שהרמה שלי מספיק טובה כדי שאעלה את רמת האימונים".

בתחילת אוקטובר האחרון, עם התקרב מועד הלידה המשוער, טסו דנה וקוסטה לקייב. הם שכרו דירה קרובה לבית החולים וחיכו ללידה.

"ההמתנה היתה מורטת עצבים. נתנו לנו להחליט אם להגיע לעיר לפני הלידה ולחכות, או שיתקשרו אלינו ברגע שהלידה תתחיל, ונבוא יום־יומיים אחרי. אני לא רציתי שיודיעו לי אחרי הלידה, אז הגענו לעיר ופשוט חיכינו.

"מי שבעיקר נהנה היה קוסטה. הוא עלה לארץ מדונייצק שבאוקראינה כשהיה בן 6, ומאוד התגעגע לאווירה שם, למזג האוויר. גם העובדה שהוא היה בחופשת לידה תרמה למצב הרוח הטוב", היא צוחקת.

ב־1 בנובמבר 2019, כשבוע אחרי שהגיעו לאוקראינה, קיבלו את שיחת הטלפון המיוחלת. נציגת הסוכנות הודיעה שיאנה נכנסה לחדר הלידה. עד שההורים הגיעו לבית החולים, אחרי שעה וחצי, נלי כבר נולדה.

"היא נולדה עם רמת גלוקוז נמוכה והוכנסה לאינקובטור. יכולנו להסתכל עליה מבעד לזכוכית, להכניס את היד דרך חור מיוחד. זה היה מאוד מלחיץ. היא שכבה שם, מכווצת, ניסתה לפתוח עין. את יכולה רק להכניס יד, והלב דופק בטירוף. את רוצה לאסוף אותה אלייך ולהגן עליה, שלא תהיה לה טראומה, אבל חייבת לחכות. 

"וזה הכל ביחד. מרגש, מלחיץ, משמח, הכל. כל הזמן היו לי דפיקות לב מטורפות. הרי לא אני ילדתי אותה. אמרתי לעצמי שלפחות בהתחלה אתייחס אליה כמו אל האחיינים שלי, שהתאהבתי בהם מהרגע הראשון.

"אני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בסדר, ופתאום, אחרי שעה, מניחים לי בידיים יצור קטן, שהוא שלי, אבל אני לא מכירה אותו, והוא לא מכיר אותי.

"האחות שם אמרה לי: 'תני לה להרגיש אותך, תקרבי אותה אלייך'. נלי בדיוק פתחה עין אחת, וכאילו הסתכלה עלי. ואני מנסה להגיד לה שהכל בסדר, אבל אין לי באמת מושג מה עושים ואיך. אמרתי לה, 'יהיה בסדר'. נישקתי אותה, חיבקתי אותה, קירבתי אותה אל הבטן שלי, שתרגיש אותי. הייתי איתה כמה שעות, עד שהאחות לקחה אותה בחזרה לאינקובטור. היא עברה שם את הלילה, ולמחרת כבר היתה איתנו כל הזמן".

דנה וקוסטה בביה"ח, לאחר הלידה

הם נשארו במלונית בבית החולים, כשהפונדקאית מאושפזת באותה מלונית, בסוף המסדרון. יומיים אחרי הלידה ביקשה דנה להיכנס לחדרה ולהביא לה במתנה שרשרת. אין איסור לפגוש את הפונדקאית לאחר הלידה, ודנה ביקשה להכיר לה תודה.

"באתי עם נלי ושאלתי את הפונדקאית אם זה בסדר שאכנס איתה. היא חייכה ואמרה לי, 'אל תדאגי, אני יודעת שזו לא הילדה שלי'. שאלתי אותה איך היא מתמודדת עם זה, הרי אחרי לידה יש כל כך הרבה הורמונים ורגש, והיא נפרדת בעצם מתינוקת שהיא נשאה בבטנה כל ההיריון.

"היא אמרה שהפעם הראשונה שבה עשתה פונדקאות היתה מאוד קשה לה מבחינה רגשית. אבל עכשיו, בפעם השנייה, היא כבר ידעה למה לצפות. מראש היא גם אמרה לבנות שלה שהתינוקת החדשה לא תהיה אחותן, ושזאת העבודה שלה, שבה היא מרוויחה את הכסף שלה. התשובה שלה מאוד ריגשה אותי".

את החודש וחצי הראשונים לחייה בילתה נלי עם הוריה בקייב, עד שקיבלו את כל האישורים והתעודות ויכלו לחזור לארץ. "תחשבי על זה שקוסטה היה לצידי חודש וחצי בחופשת לידה בקייב", עיניה של דנה נוצצות. "זה כל כך לא מובן מאליו, להיות עם הבעל בחופשת הלידה. כבר מההתחלה הוא עבד בשעות היום והיה עם נלי בלילות".

דנה חזרה ביולי האחרון לשחק כדורעף במכבי רעננה, שסיימה במקום השביעי בעונה הסדירה. הקבוצה עלתה לשלב רבע הגמר בגביע המדינה. 

כחלק מהשגרה העמוסה במהלך עונת המשחקים, דנה מתמרנת בין האימונים האינטנסיביים לבין גידולה של נלי. פעמיים בשבוע היא משאירה את התינוקת עם אמו של קוסטה, שבאה לביתם בשעות אחר הצהריים, ופעמיים נוספות היא מביאה אותה להוריה ברעננה, בזמן שהיא עצמה מתאמנת עם הקבוצה. במקביל היא ממשיכה להתאמן ביוגה ובפילאטיס. לאט־לאט, היא מבטיחה, גם תוכל לחזור אל המטופלים הפרטיים כקלינאית תקשורת. 

"אני אדם תחרותי, אז למרות שלפי החוזה שלי אני אמורה להגיע לשני אימונים בשבוע, אני באה לכל האימונים - וגם משחקת בחלק מהמשחקים. תמיד היה חשוב לי לשחק, וחוץ מהחודש וחצי בקייב, שמרתי כל הזמן על שגרת אימונים. אני מקווה להגיע עם הקבוצה הכי רחוק ולשחק עד שאכנס שוב להיריון, כי אין לי ספק שאני רוצה להרחיב את המשפחה".

batchene@israelhayom.co.il

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו