יש פה תחרות בין שני כוחות שפועלים על הציבור הישראלי ערב בחירות מועד ג'. הכוח האחד שכולם חשים בו הוא דווקא חולשה. הציבור והדמוקרטיה לא בנויים לשלוש מערכות בחירות בשנה, מה שגורם לעייפות ולתחושת מיאוס. הכוח השני הוא השיעור שלומד הציבור על המועמד המוצג כאלטרנטיבה לראש הממשלה נתניהו, וזהו בני גנץ.
העייפות היתה צריכה להתקזז על ידי ההתלהבות מהקצין הבכיר שהגיח ברעננות לזירה הפוליטית. אך השנה האחרונה לימדה את הציבור על תכונותיו ועמדותיו של גנץ, גם בניגוד לרצונו. במצב רגיל של תקשורת קצת פחות עוינת לנתניהו, רא"ל גנץ לא היה צולח את הרף של כעשרה מנדטים. פשוט משום שתיק העבודות הצבאי שלו הוא כושל או בינוני - עם מבצע צוק איתן כגולת הכותרת. ההישג הביטחוני של ארבע שנות שקט היה תוצר של העקביות של ראש הממשלה נתניהו ואילו הדרג הצבאי לא הביא תוצאה בזמן סביר.
עכשיו, ממש בימים אלה, נראה שדמותו הסינתטית של גנץ, שאמור לייצג את תמצית הישראליות, מתפרקת. בתחום המדיני, הוא לא מתכוון ליישם את העיסקה שבין ישראל לארה"ב בדבר החלת הריבונות בשטחים אסטרטגיים וביישובים, אלא רק אם הערבים יחתמו. בתחום החוקתי-דמוקרטי הוא התייצב ממש בימים האחרונים כמשרת נאמן של בית המשפט העליון ומערכת המשפט. "מערכת המשפט ובית המשפט העליון הם הסמכות העליונה במדינה ישראל", אמר. "מי שקובע לגבי החוק זו המערכת המשפטית, במובן זה יש לה עליונות על המערכת הפוליטית, וטוב שכך... אם המערכת הפוליטית תהיה חזקה יותר מהמערכת המשפטית, זו סכנה אדירה לדמוקרטיה... צריך לתת עליונות למערכת החוק והמשפט". אפשר גם לסגור את הבסטה. שלטון גנץ פירושו מחיקת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. אפשר לצפות שהפרקליטות תחליט איזה נבחר ציבור ראוי ואיזה לא, היא למעשה תבחר את הנבחרים באמצעות כתבי אישום.
מולו מתייצב שוב בנימין נתניהו, שגם כאשר הוא סוחב על צווארו שלושה שקי מלט כבדים - מטעם מערכת המשפט - הוא עדיין נראה דינמי וקליל יותר מבני גנץ. יש לו סדר יום מדיני, ביטחוני וכלכלי ברור. זה סדר יום שהוא עיצב ויש לו סיבה טובה להילחם עליו. זו אולי ההצדקה האמיתית לקדנציה נוספת כראש ממשלה, משום שבאמת 11 שנים רצופות כראש ממשלה זה חסר תקדים.
התחזיות בשנה האחרונה התבדו אחת לאחת. מערכת המשפט חשבה שביבי ירים ידיים עם הגשת "כתבי החשדות" לפני קרוב לשנה. אבל לא. הוא למעשה ניצח בבחירות של אפריל, ורק שני גורמים שללו מהימין את ניצחונו הברור: ליברמן, שלא איפשר הקמת ממשלה, וייתכן שגם הבלאגן בספירת הקלפיות. לאחר מועד ב' בספטמבר, התחזית של כל מי שיש לו ותק כמשקיף על הפוליטיקה הישראלית היתה שבלית ברירה נכפית ממשלת אחדות. וזה לא קרה. ההערכות קבעו, שמשפטו של נתניהו יחל "בעוד שנה וחצי", שתהיה חסינות. וזה לא קרה. יו"ר הכנסת אדלשטיין העניק את הבכורה ליועצים משפטיים. קורה. ניסנקורן נסק לרקיע היהלומים ודעך. לכן, אולי בניגוד לתחזיות, תהיה הכרעה בקלפי - או שהדחף בכחול לבן להקים ממשלת אחדות עם נתניהו, יגבר הפעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו