מאז נוסדה, מבקשת כחול לבן להשליט בציבור הישראלי סדר יום אחר. כבר בנאומו הראשון כפוליטיקאי הציג בני גנץ סטנדרט ברור וחד בכל הנוגע לניקיון כפיים, שחיתות ציבורית ושקיפות שלטונית. לא רק החוק היבש מחייב, על פי אותו סטנדרט מחמיר, אלא גם נורמות ציבוריות אחרות. על כך נשענת המפלגה כאשר היא פוסלת ישיבה משותפת עם בנימין נתניהו, אף שהחוק מאפשר זאת.
"שקיפות של מעשי השלטון, בכל הדרגים, היא בלם הכרחי המגן מפני שחיתות, מפני ניגודי עניינים ומפני שימוש לרעה במשאבי הציבור", נכתב במצע כחול לבן, "תנאי יסוד למימוש עקרון השקיפות הוא גילוי וחשיפה יזומים של מידע שבידי רשויות השלטון… שקיפות איננה מצטמצמת אך ורק למסירת מידע בעקבות בקשה, אלא מחייבת ארגון והנגשה של כל המידע על רשויות השלטון".
לאור דברים כה נחרצים אלה, מפתיעה שתיקתם, שלא לומר מפתיע גיבוים, של ראשי כחול לבן - גנץ, יאיר לפיד, בוגי יעלון ואפילו גבי אשכנזי - לצו איסור הפרסום בנוגע להקלטות אשכנזי־מנדלבליט, אשר לדברי כל מי שנחשף לחומרים, כוללים עניין ציבורי רב ביותר השופך אור חדש על התנהלותם של אשכנזי, חבר בכיר בקוקפיט ומועמד לתפקיד שר בכיר בממשלה, וכן של מי שמשמש היום יועמ"ש שמכריע גורלות של אישי ציבור בכירים ובראשם נתניהו. כל יום שעובר שבו לא נשמעת דרישה ברורה מגנץ כלפי חברו להנהגת מפלגתו, ושבו נמשכת שתיקתם של לפיד ויעלון, הופך את הסטנדרט המחמיר - לסטנדרט כפול, לצביעות ולשיתוף פעולה עם ניסיונות הסתרה נלוזים.
הציבור יחליט
הטענות שלפיהן כל הערכאות סגרו את התיק, לא יכולים להצדיק מעשה של חוסר שקיפות שאינו עולה בקנה אחד עם מצע כחול לבן והתחייבויותיהם שלהם עצמם כאשר היה מדובר ביריב פוליטי. מי שמחזיק עכשיו את צו איסור הפרסום עומד ותלוי הוא אשכנזי. ברצותו - בית המשפט יפרסם, וברצותו - ימשיך לחסום. בהקלטות המדוברות, 15 במספר, אין עניינים של צנעת הפרט ולא ביטחון המדינה. גם אין היבטים פליליים, ואם כל הערכאות הוציאו את כולם זכאים כפי שנטען - וכנראה בצדק - אין שום מניעה שהציבור יאזין גם הוא ויחליט.
השארת הצו תלוי באוויר כמוה כישיבה משותפת עם נתניהו טרם הרשעתו בפסק דין חלוט בבית המשפט העליון. אי אפשר להיתלות בחוק כשזה נוח, ולהציב קריטריונים נוקשים כשנוח אחרת. זה לא אמין. זה עקום. וזה בעיקר צבוע.
