לא עשיתי את זה בשביל כסף, עשיתי את זה בשביל ההרפתקה. אבל האמת היא, שאם הייתי יודע מראש מה מחכה לי - לא הייתי נכנס לזה".
יותר מ־30 שנים עברו, ורק כעת מוכן עמיר פורת (71) לחשוף לראשונה את סיפור חייו האמיתי, זה שגם חבריו הקרובים אינם מודעים לו. סיפורו של איש עסקים ישראלי שגויס לשורות ה־CIA ופעל במדינות אויב בזהות בדויה בשנות ה־80 הדרמטיות של המאה הקודמת.
אינספור סדרות, סרטים, ספרים וכתבות מספרים על תור הזהב של עולם הריגול: בריה"מ היתה עדיין בשיאה, משליטה אימה על העולם המערבי בפיתוח טילים חדשים, קונבנציונליים ולא קונבנציונליים כאחד, במטרה לגרום לאפקט הדומינו התיאורטי שבמסגרתו העולם יהפוך לקומוניסטי. ומנגד, גם המדינות המערביות לא טמנו את ידן בצלחת וביצעו ניסויים גרעיניים ושלל פעולות נסתרות בניסיון לשמור על צביון גושי דמוקרטי.
אנשי הדממה, שרובם נותרו בחשיכה עד היום, היו הכוח האקטיבי ביותר במלחמה הקרה, שהחלה בשנות ה־50 ונמשכה עד פירוקה של בריה"מ בסוף שנות ה־80, מעבירים מידע מצד לצד, לעיתים אף עוברים מצד לצד, ומעניקים למדינה שבשליחותה פעלו את הכוח להוציא לפועל מהלכים צבאיים ומדיניים.
"כמה אנשים שאינם אזרחי ארה"ב 'זוכים' להתגייס ל־CIA, לשמש לא רק מודיעים וספקי מידע, אלא גם אנשי שטח לכל דבר, ולקחת חלק במבצעים מורכבים ועתירי סיכון שהסוכנות מבצעת במדינות עוינות? התמזל מזלי וזכיתי להיות אחד מהמעטים האלה", כותב פורת בפתח ספרו "המבצע האחרון", שיוצא בימים אלה לאור בהוצאת ידיעות ספרים ופן הוצאה לאור.
איך נקרתה בדרכך הזכות הזו?
"הייתי בן 30, אחרי שירות כקצין קרבי, בין השאר במלחמת יום הכיפורים, והצטרפתי לחברה המשפחתית שעוסקת בהקמת מפעלים בתחום הרפואי. אחרי חמש שנים שם הרגשתי מיצוי. עייפתי מלדווח למשפחה המורחבת על כל לירה שהוצאנו ולקבל הסברים ממושכים, שמלווים בקנאה, על חיסכון וצניעות. החלטתי לעזוב, לראות עולם ולפתח משהו משל עצמי.
"אני אוהב להיות בסביבה של מתח". פורת בגרמניה המזרחית, בשנות ה־80
"מדי שנה מתקיימת בדיסלדורף שבגרמניה תערוכה רפואית בינלאומית, מהגדולות בעולם, בשם 'אינטר־מדיקה'. נסעתי לתערוכה, ביקרתי בביתן האמריקני, ושם פגשתי נציגים שהציגו עצמם מטעם חברה לציוד רפואי, ואשר טענו שהם מחפשים אנשי עסקים שיקימו מטעמם מפעלים לייצור ציוד רפואי במדינות שונות.
"מבחינתי זו היתה הזדמנות פז להתפתח והצעתי להם להקים מפעל בארה"ב, אבל מהר מאוד התברר לי שאותם נציגים התכוונו למשהו אחר לחלוטין. הם הזמינו אותי לארוחת ערב, אמרו שהרעיון מעניין אותם מאוד ושהם ידברו עם האנשים המתאימים. אחד מהם היה איש מבוגר, בשנות ה־60 לחייו, שלא דיבר הרבה, אבל התעניין במיוחד בתקופה שבה שהיתי בשווייץ כתלמיד תיכון. הורי שלחו אותי אז לשלוש שנות לימודי הנדסת טקסטיל רפואי, מה שהעניק לי ידע רב על המנטליות השוויצרית".
המפגש עם אותם נציגים הוליד שורה של התכתבויות באמצעות מכשיר טלגרף, ששימש אז להעברת מסרים כתובים, כולל קורות חיים, שמות של חברים מבית הספר היסודי, ובעיקר מידע על התקופה שבה התגורר ולמד בשווייץ, ועל שליטתו בשפה הגרמנית. האמריקנים טענו שמדובר בבדיקת רקע לקראת הקמת מפעל, אולם כבר אז תהה פורת אם זהו הסיפור כולו.
"אחרי זמן מה של תחלופת מכתבים ומסרים, נקראתי באחד הימים לשגרירות האמריקנית בתל אביב, לפגישה ששינתה את חיי מן הקצה אל הקצה. נלקחתי לחדר אטום לרעשים ונפגשתי שם עם אדם שכינה את עצמו 'סטיב'.
"בחדר היו שולחן מרכזי ומסביבו כיסאות. אחד מקירות החדר היה עשוי ברובו זכוכית, והבנתי שהוא משמש כנראה לצפייה מהחדר הסמוך לו. מה שמשך במיוחד את תשומת ליבי היה מצלמה על חצובה שעמדה בחדר ומצלמות נוספות שהיו קבועות בתקרה.
עטיפת הספר
"הרגשתי מוזר שהכניסו אותי לחדר כזה רק כדי לבדוק אפשרות להקים מפעל בארה"ב, אך למען האמת, כבר במהלך ההתכתבויות והשיחות איתם הבנתי שמתנהל משהו שהוא הרבה מעבר לבדיקות שנדרשות לצורך השקעה בארה"ב. אמרתי לעצמי שזו חוויה מבחינתי, שאין לי מה להפסיד - וזרמתי".
כך גויס פורת ל־CIA - סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב. המטרה, סיפרו לו מפעיליו בסוכנות, היתה להקים מפעלים "רפואיים" במקומות שונים בעולם, בזהות בדויה, אשר בפועל ישמשו את הסוכנות להאזנות סתר במדינות אויב או במדינות המעורבות בעימות בין הגושים.
הקמת המפעלים תכלול הקמת חברה שוויצרית, שממנה יגיע רוב המימון, וחלק קטן יותר מהמימון יהיה אמריקני. "העניין היה צריך להיעשות בלי שיידעו שהסוכנות מעורבת, רצו שאפעל כעצמאי". חלק מהעסקה היה לעבור לגור עם משפחתו בארה"ב ולהתכונן לנסיעות רבות למדינות שונות, "כולל מדינות ערב".
באותו מפגש גם נסגר עבורו מעגל ראשון: "סטיב" סיפר לפורת כי הוא מבקש להעניק לו את זהותו של פיטר, חבר ילדות שהכיר בתקופת לימודיו בשווייץ, ושלימים הפך בעצמו לסוכן CIA אולם הלך לעולמו בגיל צעיר ממחלת הסרטן. "איש לא ידע על מותו של פיטר, ולכן התוכנית שלהם היתה שכאשר אפעל מחוץ לגבולות ארה"ב - אשתמש בזהותו".
כדובר גרמנית שהתגורר בשווייץ, ועם ניסיון בהקמת מפעלים רפואיים אמיתיים, היה לפורת סיפור הכיסוי המושלם. "עם זאת, הסברתי להם שאני בן למשפחה ציונית, שאני אוהב את המדינה שלי וגאה בה, ושלא אעשה דבר שעלול לפגוע בה. תשובתם היתה שהכל מתואם, ושהם קיבלו חלק גדול מהחומר עלי מ'החברים בישראל', כלומר המוסד. הם הבטיחו שהכל ייעשה בשיתוף פעולה, וכולם ייהנו מהפירות. ואכן כך היה".
פורת חזר הביתה נלהב. "אשתי ג'ודי ראתה את ההתרגשות על פניי. שוחחנו עד לשעות הקטנות של הלילה. בקושי ישנתי. סיפרתי לה בקווים כלליים במה מדובר. כבת לאב שעבד במשך שנים רבות בשב"כ, היא עודדה אותי להמשיך בתהליך.
"בהמשך נפגשתי גם עם חמי, וגם הוא המליץ לי להמשיך, אבל ציין שמדובר בסיכון לא קטן. 'בטוח שיהיה לך מעניין ומאתגר, אבל תחשוב טוב־טוב אם אתה צריך להיכנס לזה'. בתוך שלושה ימים כבר הייתי על מטוס לקורס הכשרת סוכני CIA בוושינגטון".
מה כלל תהליך הגיוס?
"במשך כמה ימים, מהמרתקים ביותר בחיי, נבחנתי ונבדקתי ללא הפסקות וללא שינה. עברתי מבדקים מגוונים, שכללו צילומים, לקיחת טביעת אצבעות, מדידת ביגוד והנעלה, ראיונות ארוכים עם פסיכולוגים ובדיקות זיכרון, שמיעה, ראייה, שליטה בשפות, תרגילי התמצאות והתמודדות עם מצבים של סבולת אישית - כולל רגישות לחום ולקור, לחץ סביבתי, יכולת אלתור ותושייה.
"חיפשתי חוויות". פורת בצעירותו, בשווייץ
"בסיום הבדיקות התחלתי רשמית בהכשרה של שבעה חודשים, לבד, לקראת הפיכתי לסוכן מן המניין. בד בבד, בני המשפחה שלי, אשתי ג'ודי וילדיי, נופרת (אז בת 4), בועז (בן שנה ותשעה חודשים) ואגמון (בן שנה), עברו לניו ג'רזי. אשתי ידעה בקווים כללים מה אני עושה. הילדים היו קטנים וקיבלנו מטפלת עבורם. בניו ג'רזי גם הקמתי מאוחר יותר מפעל פרטי משלי, אמיתי, שניהלתי בשלט רחוק במהלך השנים, תוך כדי פעולות סודיות בשירות סוכנות הביון.
"הפעילות הראשונה התמקדה במדינות עוינות למערב, והוסבר לי שבהתאם לצורך ישתמשו בזהות השוויצרית הבדויה שלי גם לצורך פעולות שטח מצומצמות וייעודיות". ובכן, בתחום הזה חיכתה לו הפתעה.
1979 היתה שנה דרמטית ביותר בכל הנוגע ליחסים בינלאומיים. בריה"מ פלשה לאפגניסטן, באיראן התחוללה מהפכה בראשות האייתוללה חומייני, כולל משבר בני ערובה בשגרירות האמריקנית, ארה"ב כוננה יחסים דיפלומטיים עם סין, בעיראק עלה לשלטון סדאם חוסיין, ובישראל חתמו על הסכם שלום עם מצרים. העולם התערער, הזדעזע והשתנה לבלי הכר.
הסוכן הצעיר עמיר פורת, "הצלם השוויצרי" כפי שכונה לימים על ידי סוכנים אחרים מכיוון שביצע בין השאר משימות צילום, התאים כמו כפפה ליד לתהפוכות שעברו על העולם.
"היום, במחשבה לאחור, בכלל לא בטוח שהייתי נכנס לסיפור הזה", הוא מודה. "לא ידעתי בדיוק מה יהיו הפעילויות, וחשבתי שמקסימום יהיה נחמד. הייתי צעיר ורציתי חוויות. היו לי חברים במוסד וכל אחד מהם סיפר לי סיפורים".
טבילת האש שלו בשטח היתה במקסיקו בשנת 1979 והיתה קשורה באופן ישיר לישראל. הוא נשלח לאתר תיירותי כדי לחדור לבית מלון, לצלם חומר מאוחסן בכספת במשרדי המלון ולהקליט מפגש שיתקיים באחת מהסוויטות.
"החומר בכספת היה שייך לחברה אמריקנית שמכרה ציוד צבאי מסווג לאיראן, דרך סוכן ישראלי ממוצא איראני. הסוכן נהג לאחסן בכספת של המלון חומר סודי שחלקו בעברית, ואני נדרשתי לעבור על החומר במהירות ולצלם את מה שחשוב".
"אתה מרגיש כמו בסרט". פורת מראה את נרתיק המצלמה, שדרכו צילם בסתר
למבצע הצטרפו סוכנים נוספים, וחברי הצוות עקבו אחר הישראלי במקסיקו והצליחו להשיג את החומרים הנדרשים. אך כשביקש פורת למסור את החומר לקצין משטרה שהוגדר כאיש קשר למבצע, מצא את עצמו במעצר ונחקר במשך ימים ארוכים.
"העבירו אותי לתא מטונף, שרוחבו היה פחות ממטר ואורכו כשני מטרים, בלי שום ריהוט, עם דלת סורג ורצפה מסריחה משתן ומצואה. בהתחלה הייתי לבוש בחלוק בלבד, אבל גם הוא נלקח ממני בשלב מסוים. נאלצתי לשבת עירום על משטח בטון, ומדי פעם דיבר איתי חוקר דרך הדלת והתיזו עלי מים מצינור בלחץ גבוה. בכל כמה שעות נכנס מישהו ושאל 'מי אתה? ספר ותשתחרר'. עניתי באפיסת כוחות 'תביאו את הקונסול השוויצרי, אני לא יודע מה אתם רוצים ממני'. רק לאחר כמה ימים השתחררתי וגיליתי שהמשימה בוצעה כראוי, ואילו המעצר היה בעצם תרגיל, כזה שכמעט עלה לי בחיי".
פורת שירת בסוכנות הביון האמריקנית במשך שמונה שנים, עבר ממדינה למדינה, פעל מאחורי הקלעים במטרה להקים תשתיות ריגול למען ארה"ב. רוב המקומות שבהם פעל לא מוזכרים בספר, חלק ניכר משמות המקומות שכן מוזכרים בו אינם אמיתיים, ובחלק מהאירועים שעליהם הוא כותב שינה את הפרטים, כדי שלא לחשוף שיטות פעולה או לפגוע בסודות מבצעיים.
בין שלל הפעילויות הוא ביקר במדינות אויב של ישראל, דוגמת איראן שלאחר המהפכה, ואף הקים "מפעל" בסוריה, שם פגש אותו עברו הצבאי והוא סגר מעגל שני. "כקצין שירתתי תחת שמואל גונן (גורודיש), שהיה מפקד חטיבה 7 של השריון לאחר מלחמת ששת הימים, ולימים אלוף פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים. אחרי מלחמת ששת הימים, הצבא אפשר לפליטים סורים להגיע מדמשק לרמת הגולן ולקחת חפצים שלהם שנשארו מאחור. אחד האנשים שראיתי אז היה נער בן 16 שהגיע עם אבא שלו.
"בדרך מפתיעה במיוחד, פגשתי בו שנית בנסיבות בעייתיות בהרבה. באחת המשימות שלנו הקמנו 'מפעל' של חברה אמריקנית מוכרת בסוריה. לקראת הקמת המפעל הגעתי למפעל אחר בניו ג'רזי, כדי ללמוד, ובעלי המפעל כיוונו אותי לבחור סורי שעבד שם לצורך הסברים. מייד זיהיתי את אותו נער בן 16, והוא קלט שאני ישראלי. בעקבות הפגישה הזו היתה לנו התנגשות עם המוסד, שכנראה בדק את הבחור הזה".
מה הרגשת כשיצאת ממדינה עוינת?
"יש כל הזמן תחושה כמו בסרט, אבל כשאתה בפנים אתה לא מרגיש כלום כי אין לך זמן. אתה עוסק בתפקיד, במשימה. כשאתה יוצא ממדינות כאלו, אתה מרגיש פתאום שהורדת מעצמך כמה קילוגרמים של לחץ. רק כשאתה עוזב אתה משתחרר".
לא פחדת?
"הייתי צעיר, וזה פחות הטריד אותי. אבל אתה חושב שיש הבדל בין כניסה לסוריה לבין כניסה לקוריאה הצפונית? בסוף אין הבדל בין אויב קטן לגדול. אם אתה מת אתה מת".
אשתו הנוכחית, אירית // צילום: אריק סולטן
אחת המשימות שנחרתו בזיכרונו, ובגופו, היתה בשנת 1984. "הוסבר לי שיש צורך דחוף, נואש ממש, להשיג מידע על ההתקדמות של בריה"מ בנושא הטילים והנשק הגרעיני. באותם הימים היו לבריה"מ טילים מונעים בדלק נוזלי שגורם לתנודות בעת השיגור והשיוט, מה שהוביל לאי־דיוקים של עשרות ומאות מטרים. הסובייטים החלו לפעול על מנת לבנות טילים שנושאים דלק מוצק שמאפשר דיוק רב בהרבה, ואני נדרשתי להבריח מבריה"מ דיסק מחשב גדול שהכיל חומר סודי ביותר על מערכות הטילים של הסובייטים. מפאת חשיבות החומר ותנאי השטח הם לא רצו להשתמש בסוכן שלהם, ונזקקו לרקע הספציפי שלי".
פורת, שביקר כמה חודשים קודם לכן במדינה הסובייטית כדי לשכנע מדען רוסי לערוק למערב, לא היה נלהב, בלשון המעטה. "לא אהבתי את הרעיון בכלל. חששתי להיכנס לבריה"מ שוב בתוך זמן קצר כל כך".
על פי התכנון, פורת היה אמור לצאת ברכבת לילה ממוסקבה לאזור של מפעל מזרקים, ששכן בקרבת מקום למפעל פיתוח הטילים, ושם לקבל את הדיסק מסוכן סמוי מקומי שביצע את העסקה הסודית - דיסק מסווג תמורת מזומנים.
"התוכנית היתה להחביא את הדיסק ברדיאטור ברכבת, כדי שלא יימצא אם ייערך חיפוש בתא. אל המבצע הצטרף איש מחשבים בשם מארק, שנולד בבריה"מ ועבר לארה"ב. הוא היה אמור לבדוק את תקינות הדיסק, ששקל 35 קילוגרם. חשדתי שמדובר בסוכן כפול, אבל לא היה אפשר להחליף אותו בסוכן אחר, אז ביקשתי מהמפעילים שלי למדר אותי מכל פרטי המבצע, למעט בדיקת הדיסק באופן פיזי. זו היתה החלטה שבדיעבד הצילה את חיי.
"לאחר השלמת העסקה בשטח קיבלתי מזוודה כבדה שבתוכה היה הדיסק, ומייד כשעליתי לרכבת הכנסתי את הדיסק לתוך הרדיאטור. בשעה חמש בבוקר שמעתי דפיקות חזקות על דלת התא של מארק וחילופי דברים ברוסית. מארק סירב לפתוח את הדלת, והיא נפרצה בכוח. דרך הקיר שמעתי איך מרביצים לו מכות רצח ומבצעים חיפוש יסודי.
"זרקתי מהחלון את ציוד הריגול שהיה ברשותי, מצלמות וציוד האזנה, ובאמת, בתוך זמן קצר פרצו אנשי קג"ב לתא שלי. הם חיפשו את הדיסק ולא מצאו אותו, ואמרו שמארק חשף בפניהם שהחומר המודיעיני נמצא ברשותי. אני אמרתי שאני לא יודע על מה מדובר".
אשתו הראשונה, ג'ודי
פורת נלקח למפקדה הראשית של הקג"ב במוסקבה, ובמשך שבועות ארוכים עונה בניסיון לחשוף את זהותו האמיתית. "חטפתי מכות רצח ושתקתי", כתב בספרו. "חוויתי אלימות מילולית ופיזית במרתפי הקג"ב, נחשפתי לקור ולחום קיצוניים ונכלאתי בצינוק בתנאי היגיינה ירודים. במשך ימים רבים נמנעה ממני שינה למשך זמן ממושך. ישבתי במשך כ־16 שעות כשידיי קשורות לכיסא ועיניי מכוסות. הריח בתא הצינוק היה בלתי ניתן לתיאור, עד שלא יכולתי לנשום.
"התא היה מואר באור צהוב חזק, שגרם להרגשת סחרחורת ולאובדן שיווי משקל, כמעט עד כדי עיוורון. לפעמים כשקמתי לא יכולתי לעמוד ונפלתי מייד בחזרה. המים והאוכל, אם בכלל אפשר היה לקרוא לזה אוכל, לא היו מיועדים לבני אדם. איבדתי כל קשר למציאות. לא ידעתי אם יום או לילה, הרגשתי שאני נמצא בקבר. התחלתי להזות ושאלתי את עצמי אם אני חי או שכבר הלכתי לעולמי. אבל לדבר לא דיברתי". חלק מהעינויים שעבר השאירו סימנים בגופו, ובהם כוויית מגהץ לוהט על גבו, שנותרה לראיה עד היום.
במשך 22 יום היה פורת כלוא במרתפי הקג"ב, ובמקביל הפעילה סוכנות הביון האמריקנית על בריה"מ לחצים כבדים באמצעות השגרירות השוויצרית על מנת לשחררו - וזאת חרף הבהרתה קודם לכן כי אם ייתפס לא יכירו בו כסוכן אמריקני.
הסובייטים הכחישו כי פורת נמצא בידיהם, אולם למזלו הוא תועד על ידי סוכן סמוי של ה־CIA כשהוא יורד מהרכבת, וההכחשה לא החזיקה זמן רב. לאחר יותר משבועיים הודיעו הסובייטים כי "מצאו" את פורת בבית חולים, לאחר שנפצע בתאונת דרכים. "הם החליטו לשחרר אותי לפני שאמות להם בידיים ותתפתח תקרית דיפלומטית קשה בין שווייץ לבריה"מ".
ב־CIA טענו שיכחישו כל קשר אליך.
"נכון שהם אמרו בהתחלה שאני כלי, אבל ברגע האמת הם הוציאו מיליונים מתחת לשולחן כדי לעזור לי. זו לא היתה שאלה בכלל".
המשימה בבריה"מ הפחידה את פורת כל כך, שעד היום הוא נושא עימו אקדח לכל מקום. "אני לא פחדן, אבל זה לא דבר שאתה יכול לשלוט בו. הייתי חסר אונים. התחושה שם היתה נוראית. אתה יודע שיכולים להעלים אותך. שאתה כלום, אפס. מאז ועד היום אני הולך עם נשק, לא כדי להרוג מחבלים או משהו, אלא כדי לא להיות במצב שבו אני לא יכול להשפיע".
שנתיים לאחר התקרית בבריה"מ, ב־1986, נשלח פורת לאפגניסטן. "בזמן הכיבוש הקומוניסטי באפגניסטן, לאחר ששלוש תחנות שידור של האמריקנים התגלו על ידי סוכנים כפולים של הסובייטים, התעורר צורך דחוף בהקמת בסיס אמריקני נסתר, במסווה של מפעל רפואי, באפגניסטן, שממנו אפשר יהיה לעקוב אחר הפעילות הסובייטית במדינה ובכלל.
"ביחד עם צוות של הסוכנות התחלתי בהכנות להקמת מפעל באפגניסטן, ולבסוף הגעתי לבירה קאבול. בעיר הסתובב באותה עת מתווך גרמני ממוצא איראני בשם הנס, שהיה ידוע כמי שמוכר לגורמים מפוקפקים ולמרבה במחיר מכשירי קשר מתוחכמים, אמצעי ראיית לילה וחומרים כימיים אסורים. מטרת הצוות היתה לחטוף אותו ולהעביר אותו לכלא גואנטנמו בקובה.
"אחת הסוכנות שעבדו בצמוד אלי, שנכנה אותה בשם 'קלייר', אמורה היתה לפתות אותו אולם היא לא הצליחה לעשות זאת, וכך הוחלט להכניס אותי לתמונה. יזמנו שיחה מזויפת בלובי של מלון, שבו ישב אותו מתווך, ודיברנו על רכישת גז לצורך עיקור מוצרים רפואיים. המתווך הסתקרן, לא התאפק והצטרף לשיחה. בעקבות השיחה הזו קיימנו איתו כמה פגישות, ולבסוף סיכמנו להיפגש בבניין מבודד, שם תכננו לחטוף אותו - אבל הכל השתבש.
"התעייפתי לשקול כל מילה". באתר סקי באירופה
"כששלפנו את הנשק, המתווך התחיל להשתולל וניסה לברוח. הוא לפת בחוזקה את היד שבה החזיק איש צוות את האקדח, ונפלט ממנו כדור. הוא היה חזק כמו שור, ניער מעליו את האנשים, פרץ את דלת היציאה מהבניין בגופו ונמלט החוצה.
"אחד מאנשי הצוות הצליח לירות בו, הרדמנו אותו והעברנו אותו באמצעות רכב מסחרי לחווה מבודדת מחוץ לקאבול. שם הוא אמור היה לקבל טיפול רפואי נוסף, לפני העברתו לפקיסטן ומשם לגואנטנמו".
פורת רומז שבתקרית היו התפתחויות נוספות, שהשתיקה יפה להן. "אם לא הייתי עושה את הדברים שעשיתי, היו הורגים אותי. האירוע הזה שבר אותי, ואחר כך הודעתי ל־CIA שאני רוצה לסיים". זה לקח לו כמעט שנתיים, ולאחר שסגר את כל הקצוות הפתוחים עזב באופן רשמי את הסוכנות.
"מיציתי", הוא מסביר בספרו. "יש בי יצר הרפתקנות, אני אוהב להיות בסביבה של מתח, לחשוב מחוץ לקופסה ולמצוא רעיונות שאחרים לא חשבו עליהם. לתת הוראות ולגבש דרכי פעולה שבסופו של דבר מביאות תוצאות. נשאבתי לתוך העולם החשאי, שהוא במובן מסוים עולם דמיוני שבו הפנטזיות מתממשות.
"אבל התבגרתי לאורך השנים שבהן התנסיתי בדברים שאדם רגיל לא יתנסה בהם לעולם. התעייפתי לחיות בזהות אחרת, לא לחשוב בעברית ולדבר גרמנית או אנגלית, לשקול כל מילה וכל צעד. כבר לא ידעתי באיזו שפה אני צריך לחלום בלילה, הייתי זקוק לשינוי ורציתי לחזור לחיי ולמשפחתי".
עמיר ואירית פורת מתגוררים בבית רחב ידיים ביישוב היוקרתי סביון. הם נשואים כבר 17 שנים והכירו לאחר פטירתה של ג'ודי, אשתו הראשונה של פורת, ממחלת הסרטן ב־2001.
ברחבי הבית פזורים פסלונים ומזכרות מטיולים ברחבי העולם, לצד תמונות ענק שלהם עם שבעת ילדיהם, ארבעה שלו, שלושה שלה.
במשך עשרות שנים פועל פורת כאיש עסקים בינלאומי בתחום הרפואי, ולדבריו הוא חתום על יותר מ־70 המצאות ופטנטים. לראיה הוא מציג בפניי מכשיר מהפכני בתחום רפואת האוזניים לילדים. "אם תשים את המכשיר מאחורי האוזן הכואבת של הילד שלך, הכאבים שלו ייפסקו בתוך דקות ספורות", הוא משווק את המוצר החדש. מוצר אחר שיזם מסייע לרופאים לחתוך את חבל הטבור של היילוד. רבים מהמוצרים שהוא אחראי להם נמצאים בשימוש חברות בינלאומיות גדולות.
אנו יושבים על ספה חומה. ביד קפה חם, ובחוץ השמש הקפואה מאירה על החצר, שכוללת בית נוסף, שבו מתגורר אחד הילדים, בריכה, פינת חי ישנה וחצר גדולה לטובת הסוס שחף, החמור נוח והכלב צרבי, "על שם הכלב צרברוס ששמר על הגיהינום במיתולוגיה היוונית". בקלות אפשר לשכוח שמדובר ביישוב במרכז הארץ.
כשמסתכלים על פורת, קשה להאמין שהוא מרגל. "בצעירותי נראיתי יותר שוויצרי, ואולי יותר כמו מרגל", הוא מחייך ושולף תמונה נדירה שלו בגרמניה המזרחית, לבוש בחליפה ועניבה. "אדם יכול ללכת ברחוב ואתה לא יודע מיהו. אנחנו יושבים לפעמים בבית קפה, מסתכלים על אנשים שעוברים ברחוב ויודעים שלכל אדם יש סיפור ואי אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי החזות התמימה - איפה הוא היה, מה הוא עשה".
על השולחן מפוזרות כמה מזכרות נדירות, שהצליח לשמור לאחר סיום פעילותו בסוכנות הביון. "זו מצלמה", הוא מצביע על אביזר קטן שלא מזכיר בכלום את הטכנולוגיה המגושמת של שנות ה־70. "אפשר היה לצלם במצלמה הזו באמצעות מיקרופילם 1,500 תמונות", הוא פותח את המצלמה ומראה את הפילם הקטנטן. לידה מונח תיק קטן, שמזכיר תיק רחצה. פורת מצביע על חור קטן בקדמת התיק ומסביר: "כך הייתי מצלם בסתר במקומות שבהם ביקרתי".
למה שישראלי יסכים לסכן את חייו למען מדינה אחרת?
"עשיתי את זה בשביל ההרפתקנות, וגם הלהיבו אותי - בכל זאת אתה מרגיש שאתה שומר על גורל העולם. זה לא כמו לשדוד בנק, למשל, שיש בזה רק יצר הרפתקני. ידעתי שכל מה שאני עושה מציל אנשים, ועשיתי גם דברים שעזרו לישראל. אתה נסחף לזה, והחבר'ה ב־CIA חכמים מאוד ויודעים למשוך אותך פנימה. רציתי לנצל אותם, ובסוף יצא שהם מנצלים אותי".
היה מצב שבו תפסת את הראש ואמרת "מה אני עושה כאן?"
"כמה וכמה פעמים, בעיקר אחרי הסיפור עם בריה"מ ואפגניסטן".
כבמיטב סרטי הריגול, לפעילותו של פורת היה גם צד רומנטי, כשאותה סוכנת CIA המכונה "קלייר" אתגרה את נישואיו, מכיוון שפעמים רבות התחזתה לאשתו.
לפורת, שמעיד על עצמו כאדם נאמן, זה לא היה פשוט. כשהיו במשימת אימונים בירדן, הוא נזכר, המצב הידרדר במהירות. "היא יצאה מחדר האמבטיה, לבושה בכתונת לילה שקופה שהבליטה את גופה החטוב", הוא מתאר בספרו.
"כשיצאתי מהאמבטיה היא כבר ישנה, מכורבלת בשמיכה שלה וגבה מופנה אלי. למרות הרווח שהיה בינינו הרגשתי את חום גופה ואת ניחוח הבושם שלה. ברור שכל אלה גרמו לי לחשוק בה. אבל כבר כשהכרנו וראיתי כמה היא מושכת, החלטתי שאשתדל לא ליזום איתה יחסי מין.
"במהלך התרגולים במעקבים ובכניסות למקומות הציבוריים, שבהם נדרשנו לנהוג כזוג, התחבקנו, התמזמזנו והתנשקנו כחלק מפעולות ההסחה. נאמנות היא ערך עליון מבחינתי. נראה שעבורה זה היה חלק מהמשחק, ולא ידעתי מה היו רגשותיה האמיתיים כלפי".
פורת נשאר נאמן להחלטתו, ורעייתו דאז ג'ודי אף ידעה על קלייר וסמכה עליו שלא יקרה דבר שאינו נזקק לו לטובת המשימה.
קלייר היא גם היחידה שעימה שמר פורת על קשר מאז עזב את הסוכנות, ב־1987. לפני כ־20 שנה, זמן קצר לאחר שג'ודי נפטרה, הוא אף זכה לסגירת מעגל. קלייר, היחידה שידעה את שמו האמיתי ואת העובדה שהיה ישראלי, יצרה עימו קשר. היא כבר היתה אז בכירה בסוכנות ואם לילדה, והוא היה איש עסקים מצליח.
"השנים עשו לה רק טוב. כשנפגשנו היא לבשה שמלה קצרה עם גב חשוף, מה שהבליט את הרגליים הארוכות שלה ואת שיערה הבלונדיני שגלש על גבה. מהר מאוד עברנו לסוויטה שהזמנתי במלון", הוא מתאר בספר.
אחרי ששוחחו לילה שלם, החליטו השניים שאין טעם להתחיל בקשר רומנטי. "היא ביקשה שלא אהיה איתה בקשר, כי לא תוכל לעמוד במפגש נוסף בינינו והיא חוששת שתפגע בבעלה ובבתה. זמן קצר לאחר מכן פגשתי את אירית".
פורת שתק במשך שנים רבות. חבריו מכירים אותו כחבר מועצת סביון לשעבר, וכיום כיו"ר האגודה השיתופית של גני יהודה. לצד עבודתו בתחום העסקי־רפואי הוא פועל רבות בהתנדבות, בין השאר כיו"ר עמותת הכפר, שמספקת מענקים לסטודנטים בתחום החקלאות, וחבר הנהלת האיחוד החקלאי, והוא גם סבא גאה ל־13 נכדים. "יש לי הרבה חברים שלא יודעים מי אני ומה אני, אבל עבר זמן. אלו שהיו אז ב־CIA נעלמו, ואחרים באו במקומם. כעת יכולתי לכתוב יותר בחופשיות, לחשוף דברים שבעבר לא יכולתי.
"בהתחלה רציתי להוציא את הספר בארה"ב, כי בסופו של דבר מדובר בסיפור שיעניין בעיקר אמריקנים. אבל שם אין משא ומתן מול צנזורה - הם אומרים לך 'לא', וזהו. אתה לא מתעסק עם האמריקנים. לכן הוצאתי אותו בעברית, ולאחר מכן יהיה אפשר לפרסם אותו בחו"ל מכיוון שהכל כבר פורסם והכל כבר בחוץ".
לצורך כתיבת הספר הסתובב פורת בעולם עם אירית וביקר בהרבה מהמקומות שבהם פעל כסוכן. "לפני שלוש שנים הסתובבנו על גבול גרמניה ואוסטריה, כשלפתע ראיתי בנק ונזכרתי שהיה לי שם פעם חשבון סודי", הוא נזכר בקוריוז. "נכנסתי פנימה וביקשתי שיבדקו. לקח כמעט שעה, אבל חזרו אלי ואמרו שיש לי חשבון שבו כמה אלפי יורו שהצטברו בעקבות הריבית. פנסיה מה־CIA", הוא אומר בבדיחות.
בימים אלה הוא עובד כבר על ספר המשך ומבהיר כי לא מדובר רק בספר אוטוביוגרפי, אלא בספר בעל זווית היסטורית מרתקת שלא נשמעה עד כה. "אוטוביוגרפיה זה לא מעניין. חיכיתי עשרות שנים כדי לא לפגוע באנשים, אבל כעת הגיע הזמן להוציא אותם לאור".
מה החלום שלך?
הוא צוחק: "להפוך את הספר לסדרה או לסרט בכיכובה של גל גדות, שתגלם את קלייר".
יד ימינו של גורודיש
שנים לפני שהפך לסוכן CIA היה עמיר פורת אחד האנשים הקרובים ביותר לאלוף שמואל גונן (גורודיש), מי שספג ביקורת עזה ביותר על תפקודו במלחמת יום הכיפורים.
בספר מתאר פורת בפרק מיוחד כיצד יצר קשר עם גורודיש, וחושף פרטים חדשים על הלך רוחו לאחר מלחמת יום הכיפורים ועל מעורבותו בתכנון ניסיון הרצח של שר הביטחון דאז, משה דיין.
"מצב רוחו היה בשפל המדרגה", משחזר פורת. "גורודיש הבין מההקלטות (כחלק מההכנות לוועדת אגרנט) איך דיין ושרון רקמו מזימות נגדו. האזנו לכל ההקלטות של ימי המלחמה, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, ודקה אחרי דקה. ככל ששמענו יותר, השתכנע גורודיש שנעשה לו אי צדק, ושבסך הכל פעל כשורה בנסיבות הקיימות.
פורת (במרכז) עם גורודיש
"הוא ניסה לדבר עם מובילי דעה ולהסביר להם את האמת שלו, על המלחמה, אך לשווא. גם העיתונאים לא היו מוכנים לשמוע. כולם העדיפו שלא לקלקל את הקשרים עם דיין ושרון, שכיכבו בהדלפות המידע. אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את אנשי הצבא שנשארו נאמנים לו. האיש שעד פרוץ המלחמה היה מפקד נערץ שכולם רצו בקרבתו, גילה לפתע שהפנו לו עורף.
"אחרי כל כתבה וכל ראיון בתקשורת ראיתי שמצבו הנפשי של גורודיש הולך ומתערער. בשלב מסוים הוא חש שאינו יכול עוד. 'אין ברירה', אמר לי. 'אני הולך להרוג את דיין. בוא ניסע למחצבה בקולה ונתאמן'".
פורת מספר כי "כל ניסיונות השכנוע שלי נגד הרעיון לא עזרו", וכך יצא איתו לבחון אקדח בדרך למשימה. "בדרך עצרנו וקנינו כעשרה מלונים, הגדולים ביותר שמצאנו, והמשכתי למחצבה. נהגתי ברכב הפרטי שלי כדי לא לעורר חשד, והוא שר שירי פלמ"ח בקול רם".
גורודיש צייר על אחד המלונים עין אחת ורטייה שחורה על צד שמאל, וירה בכולם. "כל כדור פגע במטרה". לדברי פורת, תכנן גורודיש לירות בדיין ואז לטרוף את נפשו בכפו. "אני כבר רואה את הכותרות בעיתונים - 'האלוף גונן ירה לדיין בראש והתאבד".
הפרשה הסתיימה בטוב. פורת פנה לעורך העיתון "העולם הזה" אורי אבנרי ולעיתונאי רינו צרור, וחשף בפניהם את התכנון של גורודיש. אלו יצאו בכותרות גדולות שעסקו ב"פרשת דרייפוס", כפי שהגדירו אותה, ושחשפו את העוול שנעשה לאלוף. אף שלא הזכירו את שמו של גורודיש, מספר פורת, גרסתו זכתה לתשומת לב שלה ציפה. גורודיש, שהיה בדרכו לפגישה עם דיין, ראה את הכותרות, נרגע - והסכים להיכנס לפגישה ללא נשק.
hanangreenwood@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
