ממודרות?

בבוקר יום שלישי שעבר, כנפי ההיסטוריה רפרפו קלות וחרישית. ציפי חוטובלי (הליכוד), עד לא מכבר סגנית שר החוץ, הצהירה אמונים מעל במת הכנסת, לראשונה כשרה, לאחר שמונתה לעמוד בראש משרד התפוצות.

כך שבה מדינת ישראל לאחוז בשיא השיאים של עצמה: ארבע נשים מכהנות בו בזמן כשרות בממשלה. מתוכן, שתיים משמשות שרות מראשית ימיה של הממשלה ה־34, במאי 2015. מירי רגב, שרת התרבות והספורט, וגילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי. אליהן הצטרפה לפני כחודש יפעת שאשא־ביטון, שרת הבינוי והשיכון, וכשלושה שבועות אחריה גם חוטובלי.

מזמן, בעברה הרחוק של אותה ממשלה, כיהנה בה איילת שקד כשרת המשפטים, וסופה לנדבר היתה שרת העלייה והקליטה.
אמנם מדובר במשחק כיסאות מוזיקליים של ממשלת מעבר, כחודש לפני סבב בחירות שלישי; ואמנם גם בשיאו הנוכחי ייצוג הנשים בממשלה עומד על 17 אחוזים בלבד, מהנמוכים בעולם, ומשרד התפוצות שקיבלה חוטובלי הוא הזוטר שבתפקידים. אבל כמו באולימפיאדה, בזירה עם מעט שיאים, כל הישג נחשב.

השיא הזה מצטרף לשיא נוסף: לכנסת ה־20, הכנסת האחרונה שבאמת תפקדה, נכנסו לאחר בחירות 2015 29 נשים. בתום כהונתה, לפני שהתפזרה לקראת בחירות אפריל 2019, הגיע מספר הנשים לשיא שלא היה כמותו מקום המדינה - 35 נשים כיהנו כחברות כנסת.

חלוציות נשית. כהן // צילום: סער יעקב

אלא שהשיא הזה הושג בעיקר כי גברים התפטרו מהכנסת, וכך התפנה מקום לבאות אחריהם. נשים בכירות, בולטות וותיקות, שגם עמדו בראש מפלגות, עזבו אז את הכנסת בנסיבות שונות, בהן זהבה גלאון (מרצ), שלי יחימוביץ' (העבודה) וציפי לבני (קדימה, התנועה).

נוסף עליהן נעלמו לאחרונה עוד נשים מהפוליטיקה הישראלית, בהן סתיו שפיר, שוויתרה על המקום השני ברשימת העבודה כדי להביא לאיחוד בין מרצ למפלגתו של אהוד ברק, ונהדפה לאחרונה למטה והחוצה; ועליזה לביא מיש עתיד, ושולי מועלם מהבית היהודי, שתי פרלמנטריות עם נפח עשייה אדיר, בפרט למען נשים, שחרף חריצותן מוקמו במקומות לא ריאליים. לביא, נכון להיום, כבר אינה חלק מהמשחק הפוליטי. מועלם ממוקמת במקום ה־11 ברשימת ימינה, שהסקרים צופים לה 8 מנדטים.

כך, אף שמדובר היה בפחות משליש מכלל חברי הכנסת, בזמן שנשים מהוות 51 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, למשך זמן מה היתה סיבה למסיבה. עכשיו כבר ברור שהחגיגה מזמן נגמרה. לכנסת האחרונה נבחרו 27 נשים, ולפי הסקרים האחרונים, לאחר הבחירות בחודש הבא לא יגיע מספר חברות הכנסת ה־23 ליותר מ־28 נשים.  

המגמה נבלמה

"הנסיגה עכשיו משמעותית, והיא הרבה מעבר למספר גולגולות הנשים במליאת הכנסת", אומרת זהבה גלאון. "במרצ תמיד היו נשים, אבל כבר לפחות עשור, ובפרט בשנים האחרונות, יש התקדמות מאוד גדולה בנוכחות ובהשפעה של נשים בפוליטיקה.

נדחקה מהפסגה. שקד

שנת 2018 יצרה נקודת מפנה עבור נשים בישראל ובכל העולם, לא מעט כתוצאה של קמפיין MeToo. משהו גדול קרה, בהמון רמות. השיח הציבורי השתנה, המודעות, האומץ הפרטי והציבורי, בקרב נשים וגם גברים. אבל אז נשאבנו אל מערבולת הבחירות והתנופה נבלמה. לצערי, המומנטום התפוגג, הוחמץ או נחסם".

באוקטובר 2017, לאחר 18 שנים כחברת כנסת, התפטרה גלאון מהכנסת כדי להתמקד בהנעת שינוי שיטת הבחירות במרצ, לקראת סבב התמודדות נוסף שלה על הנהגת המפלגה, שאותה הובילה משנת 2012. גלאון היתה משוכנעת שקיום פריימריז פתוחים יביא להתחזקות מרצ, שכוחה הלך ונשחק. לבסוף התקבלה החלטת פשרה במפלגה, שלראשונה יונהגו בה פריימריז. אך במהלך ההתמודדות על תפקיד היו"ר, פרשה גלאון מהמרוץ וגם מהחיים הפוליטיים. לפחות אלה שבין כותלי משכן הכנסת.

את מקומה תפסה תמר זנדברג, שלפני שנתיים נבחרה ברוב מוחץ להנהיג את מרצ. אבל גם זנדברג כבר לא מכהנת כיו"ר המפלגה. היום היא ממוקמת במקום הרביעי ברשימת העבודה־גשר־מרצ, ובמקום השני נמצאת אורלי לוי־אבקסיס, אישה נוספת שכבר לא עומדת בראש מפלגה. בבחירות הקרובות, אף אחת משמונה המפלגות הצפויות לעבור את אחוז החסימה לא מובלת על ידי אישה.

"אחרי חמש מערכות בחירות רצופות שבהן נשים עמדו בראש מפלגות ורשימות לכנסת, בבחירות הקרובות תפקידי ההובלה נמצאים בידי גברים", מדגישה מיכל גרא מרגליות, מנכ"לית שדולת הנשים בישראל.

"במהלך 20 השנים האחרונות, מאז בחירות 1999, יש עלייה רציפה במספר הנשים בכנסת, אבל המגמה הזאת נעצרה בסבבי הבחירות של השנה האחרונה. וכל זה קורה מייד אחרי אחת משנות השיא של הפמיניזם בישראל.

האחרונה לעמוד בראש. מאיר // צילום: איי.פי

"שנת 2018 לא היתה רק שנת MeToo, עם שורה ארוכה ומגוונת של פעולות וקמפיינים עולמיים ומקומיים. זאת גם שנה שבה היתה עלייה דרמטית במספר הנשים שהתמודדו ושזכו בבחירות המוניציפליות בישראל, ושנה שהסתיימה במחאת הנשים הגדולה ביותר בישראל, כשעשרות אלפי נשים וגברים יצאו ב־4 בדצמבר 2018 למחות נגד אלימות כלפי נשים. חלקים גדולים בציבור שבתו, בתמיכת רשויות מקומיות וחברות ציבוריות ופרטיות. שום דבר מזה הוא לא מובן מאליו. היתה תחושה של סולידריות חברתית וכוח, של התקדמות שלא היתה כמותה. התחושה הזאת נעלמה בשנה האחרונה, ובכלל לא בטוח שההישגים נשמרו".

אז כל זה היה יותר טרנד חולף מאשר שינוי עומק חברתי?

"יש גם היבט של טרנדים מתחלפים. עכשיו, למשל, הטרנד הוא שינוי האקלים. או שגם הוא כבר נחלש? בפועל, כבר כמעט שאין עיסוק וקידום של שום דבר מהותי שחורג מהמלחמות הפוליטיות הנקודתיות של סבבי הבחירות. כבר שנה שכמעט הכל תקוע, אין סדר יום למדינה, ואין כנסת וממשלה מתפקדות. וגם כשאלה כן היו, תמיד נדרשו מאמצים ומאבקים כדי שנשים יהיו חלק באופן שאפילו קרוב לראוי.

"המצב הוא עדיין כזה, שבעולם שלנו הניטרלי הוא גברי. אם אין קידום אקטיבי של נשים, התוצאה היא הידרדרות לאחור. עכשיו יש נסיגה גדולה, שהיא הרבה מעבר לייצוג המספרי. ברשימות השונות נשים נדחקו לאחור, ל'עזרת הנשים', לשוליים. במקומות גבוליים וספק־ריאליים אנחנו מוצאות הכי הרבה נשים. זה ממש בוטה. בכחול לבן 5 נשים נמצאות במקומות 40-36, בליכוד 6 נשים נמצאות במקומות 35-29, בימינה יש 5 נשים במקומות 11-7, ברשימה המשותפת 2 נשים מוצבות במקומות 15-14, ובישראל ביתנו יש 2 נשים במקומות 10-9. ברשימת העבודה־גשר־מרצ יש 4 נשים בעשירייה הראשונה, כשבמקום העשירי, שכרגע הוא ספק ריאלי, מוצבת אישה (רויטל סוויד; נ"ל). בשני סבבי הבחירות האחרונים נשים לא היו חלק מצוותי המו"מ הקואליציוניים. הכל נוהל רק על ידי גברים, וזה מצב שאפשר וחייבים לשנות אחרי הבחירות הקרובות״.

"כשרוב השיח בפוליטיקה מסתכם ב'כן או לא ביבי', על פרשיותיו השונות, מאבק לייצוג נשים ולשוויון נתפס כעניין ל'יפי נפש' מנותקים מהמציאות", מוסיפה גלאון. "לא שאי פעם היה פשוט מהבחינה הזאת, ממש לא. אבל עכשיו באמת נראה שגם בקרב הנשים, מעטות מניפות את הדגל הזה, או אפילו מחזיקות בדגלון, ורק יחידות סגולה מתעקשות להמשיך להשמיע קול שמזוהה עם שוויון מגדרי, או עם פמיניזם, רחמנא ליצלן.

"חזרנו לעידן הגנרלים, וכדי לנצח את נתניהו הוקמה יחידה מיוחדת, שמפקדים עליה לא רמטכ"ל אחד, אלא שלושה. יש לא מעט מפלגות מונרכיות, שבהן המנהיג הוא שמרכיב את הרשימה, ומיקומי הנשים הם בהתאם. גם החיבורים והקולאז'ים שנוצרו בין המפלגות דיללו את נוכחות הנשים. כולנו שנבלעה בליכוד, שלוש המפלגות שמרכיבות את כחול לבן, השילובים בימינה, העבודה־גשר־מרצ, הרשימה המשותפת - כשהורכבו כל הפאזלים האלה, הרבה נשים הידרדרו למקומות נמוכים או מצאו את עצמן לגמרי מחוץ למשחק".

ד"ר עופר קניג

במדד השוויון המגדרי שמפרסם מדי שנה הפורום הכלכלי העולמי, נמצא כי בשנת 2019 הידרדרה ישראל 18 מקומות לאחור ממיקומה הקודם, וניצבת היום במקום ה־64 בעולם, מתוך 153 מדינות. דו"ח הפורום הכלכלי מבוסס על בדיקת כמה היבטים, שבהם נתוני השתתפות נשים בכוח העבודה, איכות התעסוקה, נגישות לחינוך ולבריאות וגם אפשרות וייצוג פוליטי, שהוא התחום שבו הפער המגדרי הוא האיטי ביותר בקצב צמצומו.

"אם נקודת הייחוס היא 35 חברות כנסת, אז הצפי ל־29-27 נשים בכנסת הקרובה מהווה נסיגה משמעותית", אומר ד"ר עופר קניג, עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון. "אבל אם מסתכלים על מספר הנשים שנכנסו לכנסת מייד לאחר הבחירות, בסך הכל הוא יציב מאז הבחירות של 2015. מגמת הגידול אולי נבלמה, אבל לא מדובר בהיפוך מגמה. כך אני לפחות מקווה. ואולי זאת גם נקודת זמן בעייתית לשפוט בה את המערכת הפוליטית, שכבר שנה לא מתפקדת, ולנשים החדשות שנבחרו לא ניתנה הזדמנות לעבוד ולהשפיע. עד כאן הסיבות לאופטימיות.

"לעומת זאת, ההשוואה לעולם היא זאת שמראה שישראל במצב לא טוב. במדינות ה־OECD יש שיפור מדהים בייצוג לנשים בפוליטיקה, ובשנת 2018 ישראל כמעט סגרה את הפער מולן. אבל אז ישראל נסוגה, בעוד ביתר מדינות ה־OECD השיפור נמשך, וכך נוצר פער של קרוב ל־8 אחוזים.

"ממוצע ה־OECD הוא כמעט 31 אחוזים, לעומת כ־23 אחוזים בישראל. נכון להיום, ישראל נמצאת במקום ה־26 מתוך 36 מדינות OECD בשיעור הנשים בפרלמנט, כשבראש הרשימה נמצאת מקסיקו עם יותר מ־48 אחוזים, וקרובות מאוד אליה שבדיה (47.3%), פינלנד (47%), וכן ספרד (44%), בלגיה (42%), שווייץ (41.5%), ניו זילנד ונורבגיה (בשתיהן שיעור הנשים עומד על 40.8%) .

"מבחינת מספר הנשים בממשלה, המצב של ישראל גרוע בהרבה. ארבע שרות בממשלה זה אמנם שיא, אבל זה לא מונע מישראל להיות בתחתית הרשימה בהשוואה למדינות דמוקרטיות. 12 מדינות מונהגות היום על ידי נשים. בגרמניה, בנגלדש, נורבגיה, סרביה, ניו זילנד, איסלנד, ברבדוס, דנמרק, בלגיה ופינלנד, מכהנות ראשות ממשלה. בטייוואן ובשווייץ נשיאות. ישנן יותר ויותר ממשלות בעלות הרכב מגדרי שוויוני: ממשלת טרודו בקנדה, ממשלת מקרון בצרפת, והממשלות החדשות של סנצ'ס בספרד וקורץ באוסטריה. כחלק מקמפיין הבחירות, מועמדים מבטיחים לציבור שיקימו ממשלות שוויוניות. כלומר, זה הופך לכוח ולמנוע אלקטורלי. צריך לומר ביושר שלמרבה הצער, בניגוד ללא מעט מדינות בעולם, בישראל זה כנראה עדיין לא שיקול מבחינת הציבור.

"למעשה, כל זה לא רלוונטי כרגע לפוליטיקה שלנו, ולא רק כי נשים לא ניצבות בראש מפלגות, וממוקמות במקומות נמוכים ברשימות. נתניהו לא יכול להבטיח שיקים ממשלה עם שוויון מגדרי, כששתי השותפות המרכזיות שלו, יהדות התורה וש"ס, מעולם לא כללו נשים ברשימות שלהן. גם לגנץ קשה מאוד להבטיח את זה, קודם כל כי הרשימה שבראשה הוא עומד לא שוויונית מבחינה מגדרית. מה גם, שבישראל נדרש מראש הממשלה הנבחר להקים ממשלה קואליציונית, ואין לו שליטה על כמחצית מהשרים, כי הם מגיעים מהמפלגות השותפות. כך שלא נראה שתוקם ממשלה עם שוויון מגדרי בישראל בעתיד הקרוב".

העלתה את המודעות. דיין // צילום: מאיר פרטוש

אולי אפשר להתנחם בעובדה, שבעבר הלא רחוק המצב היה גרוע בהרבה.

לאורך 50 שנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל, נשים היוו, במקרה הטוב, בקושי עשירית מכלל חברי הכנסת. עד לבחירות 1999 נע מספר חברות הכנסת בין 7 ל־11 נשים בלבד. שיא ייצוג הנשים ביובל הראשון לקיום המדינה נרשם בשנת 1955, כאשר 12 נשים נבחרו לכנסת, אבל היה חד־פעמי, ומייד לאחר מכן מספרן צנח. 
נקודת השפל נרשמה כשישראל חגגה 40 שנות עצמאות כמדינה דמוקרטית: בשנת 1988 כיהנו רק 7 נשים כחברות כנסת. 5.8 אחוזים צנועים.
 

גולדה היתה האחרונה

בתוך תמונת המציאות העגומה הזאת, היתה נקודת אור אחת: גולדה מאיר. חריגה אחת, לא רק בישראל, אלא בקנה מידה עולמי, שפרצה וניפצה כל חסם ותקרה אפשריים, בעיקר עבור עצמה. עד היום לא הוכרעו הדיונים סביב מידת תרומתה של מאיר לקידום נשים בישראל, אם בכלל. מצד אחד, היא קידמה חקיקה חברתית שנשים היו הראשונות להרוויח ממנה. מצד שני, לא החמיצה הזדמנות להצהיר שהיא "לא מתפעלת ביותר מ'פמיניזם' מן הסוג שמביא לידי שריפת חזיות", להדגיש שמבחינתה, "העובדה שאני אישה מעולם לא הפריעה לי בשום דבר", ולא קידמה נשים סביבה.

מעבר לכך ששריפת חזיות היא מיתוס שמקורו בפייק־ניוז שהודבקו לפעילות פמיניסטיות בארה"ב של שנות ה־60, עובדתית התקדימים שקבעה מאיר לא סללו דרך לנשים אחרות. עבורן, עובדת היותן נשים דווקא הפריעה מאוד.

למשך 25 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, מאיר היתה האישה היחידה סביב שולחן הממשלה. במשך כ־20 שנים ו־12 ממשלות היתה השרה היחידה (שרת העבודה ושרת החוץ). לאחר שהפכה לאישה הראשונה והיחידה בישראל שכיהנה כראש ממשלה (והאישה השלישית בעולם שנבחרה לתפקיד בבחירות דמוקרטיות, לאחר סרי לנקה והודו), הממשלות שבראשן עמדה כללו גברים בלבד.

לאחר התפטרותה של מאיר מראשות הממשלה, בשנת 1974, והקמת ממשלת רבין, מונתה שולמית אלוני לשרה. אבל היה מדובר בשרה ללא תיק שכיהנה חמישה חודשים בלבד.

"התנופה נבלמה". זהבה גלאון
 

רק בסוף שנת 1986 הופקד תיק קבוע בידיה של אישה שנייה, כששושנה ארבלי־אלמוזלינו (המערך) כיהנה למשך שנתיים כשרת הבריאות, בממשלת הרוטציה בראשות יצחק שמיר. בסך הכל, 19 נשים  בלבד כיהנו כשרות בממשלות ישראל, ב־72 שנותיה.

"עד היום שואלים אותי למה זה בכלל משנה, ומה כל כך חשוב בייצוג הוגן והולם לנשים בכנסת ובממשלה", מספרת לימור לבנת, שכיהנה 23 שנים כחברת כנסת, מתוכן 14 שנים כשרת התקשורת, שרת המדע, התרבות והספורט ושרת החינוך. "מעלים מולי תהיות באשר למשמעות היותי האישה היחידה בממשלה בראשות נתניהו בשנת 1996, שבה כיהנתי לראשונה כשרת התקשורת. ממשלה שמנתה 18 שרים, מתוכם 17 גברים.

"אז ראשית, חשוב להבהיר, שלמעשה היינו שתי נשים. אני והקצרנית, שתיעדה והקלידה את דיוני הממשלה. מעבר לזה, בכל שנותיי בכנסת, גם כשרה ותיקה, מנוסה ובכירה, אני הייתי בתוך מלחמת קיום יומיומית. נשים הן מיעוט סוציולוגי, ואני הרגשתי את זה מדי יום ביומו, כשהגעתי לכנסת. גם מחוץ לכנסת, כל מגרש המשחקים שלי היה גברי. מרכז הליכוד, כל הקליקות, כל קבוצות הכוח, גברים וגברים וגברים. הספקות האלה ביחס לחשיבות הייצוג לנשים הם לא יותר מהיתממות או חוסר מודעות מוחלט.

"אני הפכתי לפעילה פוליטית מתוך אידיאולוגיה וכתוצאה מהחינוך שקיבלתי בבית, שנולדתי כדי לשרת את המדינה. אני מודה שבתחילת הדרך, דבר מזה לא כלל מודעות מגדרית או סדר יום פמיניסטי. אבל החיים לימדו אותי את השיעור הזה. 

״די מהר הבנתי שאני 'לא בחירה'. חבריי לפעילות הפוליטית באוניברסיטה ובתנועת הליכוד נבחרים לתפקידים משמעותיים, מתקדמים ופועלים, ואני נשארת מאחור. רוני מילוא, דן מרידור, מיקי איתן, מיכאל קליינר ואחרים, שהתחילו יחד איתי את הדרך הפוליטית, שעטו קדימה, ובי לא בחרו לשום תפקיד, רק בגלל שאני אישה. הייתי מגיעה לראיונות קבלה לתפקידים פוליטיים שונים, ולפני כל דבר אחר היו בוחנים את הלבוש שלי, את התסרוקת. מסתכלים על הידיים שלי ומחפשים טבעת נישואים, או פשוט שואלים 'את נשואה?', 'בעלך ירשה לך להיעדר מהבית?', 'מי יטפל בילדים?'. מדובר בשנות ה־80, לא כל כך מזמן, והרשי לי להניח שעד היום אלה החוויות שחוות נשים.

"הייתי בתוך מלחמת קיום". לימור לבנת // צילום: סיוון פרג'
 

"בבחירות 1988 הליכוד זכה ב־40 מנדטים, ואני לא נכנסתי כי הייתי במקום ה־44. עד כדי כך המצב היה חמור. קדמה לי רק שרה דורון מ'הליברלים', שכחלק מההסכמים שובצה במקום ה־39 ברשימה, לאחר שכבר כיהנה כשרה ללא תיק.

"זאת היתה נקודת אל־חזור עבורי. למדתי על בשרי שאך ורק בגלל שאני אישה אני חסומה, ולכן אני חייבת לייצר לעצמי כוח. גברים שאני לא נופלת מהם בשום היבט עוקפים אותי? בסדר, הבנתי את העניין, ואין שום סיכוי שאני מוותרת. באותה תקופה הפכתי לפעילה בשדולת הנשים. שם חברתי אל כמה נשים וייצרנו לעצמנו כוח. נשים אדירות, כמו תמר גוז'נסקי מחד"ש, נעמי חזן ממרצ ויעל דיין מהמערך.

"בבחירות 1992 נבחרתי לכנסת והתחלנו לעבוד יחד, למרות חילוקי הדעות האידיאולוגיים בינינו. באותה שנה הוקמה הוועדה לקידום מעמד האישה, יעל דיין עמדה בראשה, ודברים החלו לקרות. לא הסכמנו על הרבה נושאים. היינו מתווכחות, מרימות את הקול ואפילו ממש רבות במליאת הכנסת ובהפגנות. זאת היתה תקופה מורטת עצבים וקשה. הסכמי אוסלו, רצח רבין. אבל ידענו להניח את הכל בצד כדי לפעול לקידום נשים. זכורה לי הפגנה שיעל ואני השתתפנו בה, שבמהלכה צעקו עלי שמי שלא תומכת בפתרון שתי מדינות היא לא באמת פמיניסטית. כשיעל שמעה את זה, היא נעמדה מול כולם ונתנה להם בראש.

"ללא קשר לנושא המדיני, בימין לא היתה מודעות או התעניינות בשוויון מגדרי. היו לי כמה שיחות על כך עם גאולה כהן. היא אמרה לי, 'אותי מעניינת רק ארץ ישראל'. אמרתי לה, 'בסדר, גאולה, אבל יש עוד משימה, והיא קשורה ישירות לטובת ארץ ישראל ועם ישראל'.

"נשים הן המשאב האנושי הכי גדול של מדינת ישראל, כמותית ואיכותית. אם לא מבטיחים שוויון לנשים ואם לא מסירים חסמים, פוגעים במדינה ובחברה. פשוט מאוד.
"גאולה היתה אישה מדהימה, עוצמתית, משכילה, מלאה כרימון. היא בקלות יכלה להכיל עוד תחום עשייה. להוסיף עוד משימה לסדר היום. כך שגם מול נשים לא תמיד היה פשוט. מצד שני, לאורך השנים היו הרבה מאוד גברים שלקחו חלק משמעותי בעשייה לקידום השוויון. אבל חובה שיהיו נשים רבות, שייצרו כוח משותף ויהיו מחויבות לנושא. אני מקווה שאתבדה, אבל התחושה שלי היא שהיום לא קיימות בכנסת מספיק נשים כאלה".

למשך יותר מ־20 שנים בכנסת הרגשת שאת במלחמת קיום? בלי הפוגה?

"כך או אחרת, כן. בוודאי. אפילו מלחמה על הקשב. סביב שולחן הממשלה, כשרה, ברגע שהייתי מתחילה לדבר על נושא ביטחוני או מדיני, הקשב היה יורד פלאים, בתוך שנייה אחת. כמו הרבה נשים שמנסות להשיג את היעדים שלהן בסביבה לא שוויונית או שוביניסטית, הייתי צריכה להילחם, להיות קשוחה, נחושה ובלתי מתפשרת.

נדחקה, לפחות זמנית, מחוץ לחיים הפוליטיים. שפיר

"אבל ככל שזה נוגע לנשים, התנהלות כזאת תצייר אותך כביצ'ית, כלבה תוקפנית ואגרסיבית. אלי יצפאן היה מחקה אותי כמעט בכל יום בתוכנית שלו, ומציג דמות אלימה ובוטה ששוברת כיסאות על תלמידים".
 

"צריך חקיקה"

קשה להניח שיתחולל שינוי גדול כל עוד מתוך שמונה המפלגות המרכיבות את הכנסת, שתיים - ש"ס ויהדות התורה - לא כוללות נשים ברשימותיהן. שנת 2018 נדמתה כשנת מפנה גם מהבחינה הזאת, כשהנושא נידון בפני בג"ץ, ולאחר התערבותו יהדות התורה הסירה לפני שנה מתקנונה (שמקורו במפלגת אגודת ישראל) סעיף שלפיו "חבר מפלגה יכול שיהיה: כל איש יהודי בן 18 ומעלה, שומר תורה ומצוות. אישה תהיה זכאית להצטרף לנשי אגודת ישראל, אשר תהווה גוף נפרד, כמצוות ההלכה, הקשור ארגונית ורוחנית לאגודת ישראל". ש"ס, שבתקנונה נקבעה מגבלה דומה, הודיעה אף היא שתשנה אותו בהתאם.

"בפועל לא קרה דבר", אומרת אסתי שושן, שהקימה בשנת 2012 את עמותת "נבחרות" - ארגון נשים חרדיות שפועלות "למען ייצוג, שוויון וקול במרחבים הציבוריים בישראל". שושן וחברותיה לעמותה פועלות בכל מישור אפשרי כדי לאפשר לנשים חרדיות להתמודד לכנסת, כחלק מרשימות חרדיות, אך לא נמנו עם העותרות לבג"ץ "מתוך כבוד לחברה החרדית, שאנחנו חלק ממנה", מסבירה שושן.

"עם זאת, הגשנו ניירות עמדה, במשך שלוש שנים היינו מעורבות בכל שלב והגענו לכל דיון שנוגע ישירות לחיים שלנו ולעתיד שלנו. ניגשנו לכך בעיניים פקוחות, ידענו שאי אפשר לכפות באמצעים משפטיים שינוי בנושא שהוא בליבת התרבות והחברה החרדית. 

״קיווינו שכך, לפחות, הנושא יהיה חלק מסדר היום הציבורי, ובהדרגה ייווצר שיח שיוביל לשינוי. בסופו של דבר, גם אחרי ההתקדמות הגדולה בזכות בג"ץ, לא השתנה דבר. אנחנו הפכנו שוב מוקד למתקפות וביקורת, גם מתוך החברה החרדית, אבל גם מצד גורמים חילוניים לגמרי, בין השאר בתקשורת, שהמעיטו מהעשייה שלנו והפגינו בורות גדולה כשטענו שאנחנו לא קשורות לעתירה. אנחנו רגילות לשלם מחירים קשים על העמדות שלנו. עבורי מדובר בפרויקט חיי, ולכן לא אוותר עד שאסיים".

ניסיתן לפנות בעצמכן אל יהדות התורה וש"ס? לקיים דיאלוג ישיר?

"כמובן, פעמים רבות ובדרכים רבות. ב־13 בינואר, יומיים לפני סגירת הרשימות, פנינו בכתב לח"כ משה גפני, לשר אריה דרעי ולשר יעקב ליצמן. כתבנו להם 'כשרה השעה לשלב נשים ברשימות'. בכל מקום. אפילו רק אישה אחת. רק שנשים יהפכו חלק. הסברנו שוב שהמצב הנוכחי לא מאפשר לייצג את צורכיהן ואתגריהן של נשים חרדיות בקהילות שונות, שמתקשות לקבל סיוע מהנציגות הגברית בכל מוקדי קבלת ההחלטות וההשפעה. לא זכינו לכל מענה.

"כמה מחברותיי ואני נפגשנו עם אחד הח"כים החרדים בלשכתו בכנסת, וביקשנו למצוא דרך לקדם שינוי. הוא אמר לי, 'את מכירה את הציבור. אי אפשר להאיץ תהליכים. בינתיים אני מייצג אתכן'. אבל אני לא רוצה שגברים ייצגו אותי, ולא רוצה שנשים לא חרדיות ייצגו אותי, גם אם כוונות כל אלה הן טהורות. במדינה דמוקרטית, גם לנשים חרדיות חייבת לעמוד הזכות היסודית הזאת להיבחר. הפוליטיקה בישראל היא כל כך סקטוריאלית, שאם אין ייצוג - אין קול". דרעי, ליצמן וגפני לא מסרו את תגובתם לפנייתנו".

"נכון שהמצב לא טוב, והדרך תהיה ארוכה, אבל יש אפשרות להשפיע כבר עכשיו", אומרת גרא מרגליות. "להתעקש שנשים ייקחו חלק במו"מ הקואליציוני. לעגן בהסכמים קואליציוניים ייצוג לנשים. שנשים יוצבו בראש ועדות כנסת סטטוטוריות, שיש להן סמכויות אדירות. שימונו לרגולטוריות, למנכ"ליות של משרדים ממשלתיים. יש לי עוד שפע הצעות, ודבר מזה לא כרוך בפשרה או בטובה שמעניקים לנשים. הוכח מספיק פעמים שנשים מאוד אפקטיביות בעבודה פרלמנטרית, ולא רק בה. 

״ומה שעוד הוכח הוא שחקיקה ומדיניות של העדפה מתקנת, שאני מעדיפה לכנות אותה כתיקון העדפות, הן הדרך הבטוחה להגדלת ייצוג של נשים. כי לא חסרות נשים שרוצות להשתלב בפוליטיקה, ונשים מוכשרות ומתאימות לתפקידים פוליטיים. רוב האפליה היא לא מודעת. זאת לא מזימה של גברים, ואפשר לתקן את המצב על ידי חקיקה שתעניק תקציבים או תגרע תקציבים ממפלגות, בהתאם לייצוג הנשים בהן".

כבר לא בראש מפלגה. לוי-אבקסיס עם עמיר פרץ, יו"ר מפלגתה

מפלגת הנשים

חקיקה ועבודת שטח מסיבית הן שהביאו לשינוי הגדול בבחירות המקומיות של שנת 2018. חלק גדול מהעשייה הובל על ידי קואליציה שמנתה 26 ארגונים, "מקומיות 2018". 

"יצאנו לדרך כשייצוג הנשים בראש רשויות מקומיות עומד על 2 אחוזים (6 נשים), וייצוג נשים במועצות הרשויות המקומיות עומד על 14 אחוזים", מספרת ד"ר מזל שאול, מנכ"לית עמותת כ"ן (כוח נשים), שפועלת זה 20 שנה להעלאת ייצוג הנשים בשדות הפוליטיקה. 

"מתוך 256 רשויות מקומיות, ב־98 רשויות לא היתה שום אישה. חלק גדול מהן רשויות ערביות, אבל גם ברשויות יהודיות ולאו דווקא חרדיות. היום יש 14 נשים שמכהנות כראשות עיריות, פי שניים, וגידול של כ־40 אחוזים במספר חברות המועצה. חלק משמעותי מזה הושג בזכות חקיקה.

"לפי תיקון לחוק הרשויות המקומיות שאושר בכנסת ב־2014, סיעה שלפחות שליש מחבריה שנבחרו למועצה הן נשים, זכתה לתוספת תקציב של 15 אחוזים מסכום מימון הבחירות, שהיא זכאית לו לפי החוק. זה לא המון כסף, ומדובר בעצם בצעד מאוד פשוט, שיצר תפנית דרמטית".

שאול, ד"ר לכימיה, יצאה לאחרונה לחופשה ללא תשלום מתפקידה כמנכ"לית העמותה כדי לעמוד בראש מפלגת "קול הנשים", מפלגת נשים המתמודדת לראשונה בבחירות לכנסת הקרובה. 

"אני יודעת שמפלגות נשים לא הצליחו בעבר, אבל הבחירות המקומיות הוכיחו לי שקיימת מוכנות בציבור. ההתקדמות בייצוג לנשים נעשית בקצב של צב על סף מוות. אם נמשיך לחכות שימקמו אותנו במקומות ריאליים, לא יקרה כלום. החלטנו להוביל מהלך אמיתי ולהיכנס למשחק".
lanskinam@gmail.com
 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו