בסוף ההופעה – אחרי שערן צור הודה לקהל על ערב מיוחד, ונענה במחיאות כפיים נרגשות; אחרי החיבוקים לאורח אביב גדג' ("הוא משכמו ומעלה", החמיא לו צור, כנראה האדם היחיד בעולם שיכול להשתמש בצמד המילים הנ"ל בהופעת רוק ועדיין לשמור על פאסון); אחרי שורת ביצועים פראיים, נטולי עכבות, שמאיימים למוטט את התקרה באולם צוקר בהיכל התרבות או לפחות את המחיצה הבלתי נראית בין האמן לקהל – אחרי כל אלה עולה השאלה: איך לא חשבו על זה קודם? איך רק כעת, כשצור מציין 30 שנות קריירה מוזיקלית וגדג' לא הרחק מאחוריו, השכילו לחבר ביניהם במופע משותף?
שהרי הדמיון בין צור וגדג', סולן להקת אלג'יר המיתולוגית, רב משניתן להבחין במבט ראשון. שניהם נסיכי אופל של הרוק הישראלי שגם בשירים ההמנוניים והקליטים ביותר לא עושים הנחות למאזין אלא מסתערים עליו, חמושים במילים נוקבות ובאגרופי דיסטורשן. שניהם משוררים ברוחם, מקדישים תשומת לב לכל פסיק בטקסט ומתענגים עליו; והשירים של שניהם גדלים על מצע צלקות שאמנים אחרים היו מהססים לחטט בהן. בביוגרפיה של גדג' אפשר למצוא, בין השאר, ניסיון התאבדות ואשפוז באברבנאל, וגם לצור יש היכרות קרובה עם כוחם של ייסורי נפש: לפני כמה חודשים שמה אשתו אביטל קץ לחייה, והוא נותר עם בניהם ליאם וטומי ועם חלל בלתי אפשרי למילוי.
הטרגדיה מצאה את דרכה לעמודים האחרונים של "החיה בבטן", ספרו החדש והספק-אוטוביוגרפי של צור על זמר פרובוקטיבי בן דמותו שמתמודד עם חצי הביקורת. הראיונות שהעניק לרגל הוצאת הספר, וכן לרגל הפרויקט החדש שיצר במשותף עם עופר מאירי, זיכו את צור בלא מעט חצים כאלה; טענו שהוא מספסר ברגשות, "מוכר" את התאבדות אשתו כדי למכור עוד עותקים. אז טענו. מי שעוקב אחרי צור, יודע שאצלו ההפרדה בין האישי לאמנותי כמעט בלתי קיימת. מראשית דרכו הוא מתמחה בחשיפה רגשית נועזת, ולא ריאליטי בישול הוא מנסה לקדם במקרה הנוכחי, אלא שיח מושתק על דיכאון והמאבק בו.
הטרגדיה שפקדה את צור מרחפת מעל ההופעה (במסגרת פסטיבל החורף 3 של היכל התרבות) לכל אורכה, ויוצקת משמעות מצמררת בשירים הישנים. הפזמון של "כלנית", השיר הפותח, מתפרש מיד כהצהרת כוונות: "Show must go on" - ההצגה חייבת להימשך, החיים חזקים מהכל, מהכאב הנורא ובעיקר מהמבקרים המצקצקים בלשונם. "ערב ב' כסלו", שבו הדובר משליך את עצמו לאגם כשבכיסיו אבנים, ממוסגר פתאום כמו הושטת יד מנחמת ל"טורפי נפשם בכפם" שיום ששונם הוא יום אסונם. "שוקולד געגועים" – שיר חדש, עדין ויפהפה - מתייחס ישירות לטלטלה, וליתר דיוק לתלתליה של האהובה שמוצא צור במגירה אחרי האסון.
הטרגדיה שפקדה את צור מרחפת מעל ההופעה לכל אורכה // צילום: קוקו
לקראת אמצע ההופעה מודיע צור (בתוספת התנצלות על הספוילר) שאביב גדג' יעלה עוד מעט לבמה, ומקדם את פניו עם "המכסה הירוק" הקודר, שיר שאלג'יר בהחלט היו יכולים לכתוב בעצמם וגם להתגאות בו. ואז, כשהאורח הנכבד מצטרף, המבערים נפתחים בשאגה ומתחילה החגיגה האמיתית. הקול הנערי של גדג' מתאים ככפפה ל"המנון לאדישות" הנאיבי במתכוון, וב"פרפרי תעתוע" הוא טוען את הזעקה "עכשיו תשמעי את איך שאצעק / אני או-הב או-תך" בייאוש נפלא.
צור, מצדו, תופס בעלות על "דם על הים" המונומנטלי של אלגי'ר, וכשהוא מכריז "כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד / ואי אפשר שלא ליפול / לקרוס לתוך תהום ולאבד הכל", ברור שהוא מתכוון לכל הברה. הביצוע המשותף ל"עלבון" חורך את הרמקולים, וכך גם הגרסה המפתיעה ל"בית חדש" של גבריאל בלחסן ז"ל, שבה השקט הנוגה מתחלף לקראת הסוף בסופת גיטרות. בין לבין צור ולהקתו מספקים כמה ביצועים מחדשי-נעורים ללהיטים של כרמלה גרוס ואגנר, שגורמים גם למבוגרים בקהל לקום מכסאותיהם ולפזז כמו טינאייג'רים בצדי האולם, או במילים אחרות - בדרך לרוקסן עוצרים בהיכל התרבות.
ייאוש נפלא. ערן צור בהיכל התרבות // צילום: קוקו
גם ההדרן לא אכזב, בעוד "כאבי גדילה" של גדג' הפך נוגה מתמיד בפיו של צור והשורות "אומרים שאין תרופה לכאבים / לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים", העבירו רטט מכאיב בצופים. ב"פרח שחור" החותם, הקול של צור התרומם לספירה אחרת, מהדהד ומתעקל ונסדק, מאיר את הבמה באור משוגע. הקהל נרעד, צור קד קידה. ההצגה תימשך.
• שירי: "לירן עושה לי קיצי עד שאני נרדמת"
• איראן הרגה כוכב טלוויזיה אמריקאי
• מי מרגש את רותם סלע ב"הכוכב הבא"?
• בטעות? הכוכבת העלתה תמונה בעירום
• מה הישראליות רוצות מקובי בראיינט?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו