רוב התגובות לתוכנית טראמפ - של הצוהלים, המתאבלים וההיסטריים - מייחסות לה יותר מדי משמעות מיידית, או פחות מדי השפעה לטווח ארוך. אלה המקווים שתקדם הסדר מוסכם או חוששים שתצית את המזרח התיכון מגזימים בהבטחתה ובסכנותיה. מי שמניח שאלה "רק מילים" שיימוגו משום שהפלשתינים ידחו, הערבים לא יתמכו והאירופאים יתנגדו - ממעיט בלא הצדקה בחשיבות המרכיב התודעתי.
כדי להעריך נכונה את משקלה, נדרשת הבחנה ריאליסטית בין נתוני יסוד לבין יחסי כוחות המשתנים חדשות לבקרים. עם הקבועים נמנים פסילת הפשרה ההיסטורית וחוסר האחריות הסדרתי של הפלשתינים, חששן המוצדק של מדינות ערב מעימות עם "הרחוב הערבי" הרדיקלי, עליבות האירופאים ומשקלן המכריע של ארה"ב וישראל בעיצוב גורל השטחים. מה שהשתנה ועשוי להשתנות שוב הוא הגישה האמריקנית והשפעתה על המדיניות הערבית, האיראנית והישראלית.
היסטוריה בבית הלבן: טראמפ ונתניהו הציגו את תוכנית המאה // צילום: דוברות הבית הלבן
ברור מדוע הפלשתינים דחו את התוכנית כפי שדחו את כל קודמותיה, ואף ביתר שאת - לראשונה מאז אוסלו מוצע להם פחות מבעבר. הם צפויים לעורר אלימות ומרי אזרחי, אך ספק אם יצליחו לחלץ תועלת מדינית משמעותית, למעט, אולי, העמקת הגישה הבלתי ידידותית לישראל באירופה. מדינות ערב לא תתנדבנה להחליף את הפלשתינים ולתת לגיטימציה לתוכנית. אירופה צפויה להתנגד בטענה של חד־צדדיות ולהקשות על ישראל בזירה הדיפלומטית, אולי גם הכלכלית, אך לא לצאת לעימות פוליטי מלא או לנקוט סנקציות מקיפות.
גם אם האלימות בשטחים ובבירות ערב תתרחב, הרי לאחר שתדוכא לא ישתנו מיסודם יחסי הכוחות, שכן גם אם ישראל תיפגע, הפלשתינים לא ייבנו מכך. אפילו במקרה קיצון של התחברות העימות בשטחים להסלמה בצפון, תתמקד ישראל במאבק המכריע עם איראן וחיזבאללה, וקשה לראות את תוצאותיו משרתות את הפלשתינים.
מה שקובע הוא המדיניות של ישראל ושל ארה"ב. בישראל לא צפוי הבדל עמוק ביחס לתוכנית בכל תוצאה חזויה בבחירות, מכיוון שאין פער במרכז הבמה הפוליטית: הכל מכירים בחשיבותה האסטרטגית של בקעת הירדן ומסכימים על הכללת גושי ההתיישבות בישראל. הם גם מודעים לסיכון הביטחוני של ריבונות פלשתינית מלאה.
מהפך בוושינגטון, לעומת זאת, משמעותי מאוד. אף על פי שגם ממשל דמוקרטי לא צפוי להסתלק לחלוטין מהמהלכים של טראמפ בנושאי ירושלים, רמת הגולן, הפליטים ובקעת הירדן, הרי ההשלכות באזור עלולות להיות מרחיקות לכת.
עוד בנושא
תוכנית המאה: "סוגיית הריבונות תבורר מול הממשל"
תוכנית המאה: בעד ונגד בעולם היהודי
ח"כ גנץ: "כחול לבן תביא לאישור הכנסת את תוכנית המאה"
תוכנית המאה: העולם הערבי נגד הפלשתינים
ממשל כזה, בייחוד בהנהגת נשיא "פרוגרסיבי" מסוגו של ברני סנדרס, ייתפס בקרב הרדיקלים באזור (איראן, חיזבאללה, האחים המוסלמים וחלק ניכר של הפלשתינים) כמי שלא ייתן גיבוי לישראל. הנחה כזו, מוצדקת או מוטעית, תעלה את מפלס התוקפנות של איראן, תעודד אלימות פלשתינית ואחרת, תכרסם בביטחונם העצמי של המשטרים הערביים המתונים הפועלים עם ישראל ותעודד את האירופאים להגביר את לחציהם.
הלקח לישראל משלב ריסון בטווח הקצר ונחישות מתמשכת. הריסון מתחייב, למרות אילוצי הבחירות, מהאינטרס לקדם את התוכנית בלי להתפתות למימוש מהלכים הצהרתיים שאינם תורמים למיסוד ההישגים העיקריים. הוא מתחייב מהתיאום החיוני עם ארה"ב, מהרצון להקל על המשטרים הערביים הידידותיים ומחשיבותו הקריטית של השיקול הירדני.
אם הפלשתינים והאחים המוסלמים יצליחו להבעיר את ירדן ולקעקע את המשטר, ייצא שכרן של הכרזות נמהרות על ריבונות בהפסדן. הנחישות נדרשת כדי למסד את השינוי הדרמטי שהכניס טראמפ בפרמטרים של עיצוב המציאות העתידית ביהודה ושומרון.
עכשיו, כשידוע לאן אפשר ללכת, ראוי למסד בצעדים חד־צדדיים מדודים, בהסכמה לאומית רחבה ובתיאום הדוק עם וושינגטון את התנאים הדרושים להינתקות מהפלשתינים ולביצור ביטחונה של ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו