קולות מלב המגיפה: העיר הסינית שנמצאת במרכז ההתפרצות

רחובותיה של העיר ווהאן, בית לכמעט 12 מיליון תושבים, ריקים וקרים. כשהגישה לעיר חסומה, ונמל התעופה הבינלאומי, מערכת האוטובוסים והמטרו מושבתים וכמעט כל אירועי התרבות בוטלו, רוב התושבים מעדיפים להישאר בבתיהם עד כמה שניתן ובכך להקטין את החשיפה האפשרית לווירוס הקורונה שהתפרץ בעיר לפני פחות מחודש. 

אך למרות הסגר, הפחד והאלפים המאושפזים בבתי החולים, רחובותיה של ווהאן נמלאים מדי ערב באלפי קולות של תושבים נחושים. "ווהאן, הוסיפי שמן!", קריאה שמשמעותה: "הוסיפי להיאבק", או "המשיכי הלאה" - שהפכה לקריאת הקרב של התושבים, שצועקים אותה לתוך הלילה הקר מתוך חלונות מגדלי המגורים הרבים שבעיר. 

מקהלת התושבים שצועקים סיסמאות עידוד זה לזה מנחמת במעט את דיירי העיר הנצורה, שנמצאת בסגר הגדול ביותר בהיקפו בהיסטוריה של סין המודרנית. בעוד מדפי החנויות מתרוקנים מסחורה, בתי החולים קורסים תחת עומס החולים ונוצר מחסור חמור של מסיכות הגנה וערכות טיפול - בלבול ופחד הופכים בהדרגה לזעם כלפי הרשויות, על שפעלו לאט בזיהוי המחלה וגם לאחר שזוהתה, לא פעלו כנדרש על מנת למנוע את התפרצותה. 

ז'אנג אופה, עיתונאי בכלי תקשורת ממשלתי גדול בעיר ווהאן, היה הראשון לבטא את כעסם של רבים מתושבי העיר כשכתב בפוסט ביקורתי באופן חסר תקדים כי "עלינו להחליף את ההנהגה המקומית מייד. תחת הנסיבות החריגות, המסוכנות, שממשיכות להחמיר מדי יום, נעשה ברור כי להנהגה של ווהאן אין את מה שדרוש על מנת להנהיג".

"הממשל בווהאן פספס את ההזדמנות לבלום את התפשטות הנגיף". ילדה מתנדנדת ליד הנהר // צילום: אי.פי

הפוסט אמנם נמחק שעות ספורות לאחר שפורסם, והעיתון שבו עובד אופה אף פרסם הצהרת התנצלות רשמית על הדברים, אך הנזק נעשה. מיליונים כבר ראו את הדברים ואופה עצמו, שלא נרתע מהתנערות העיתון מדבריו, מוסיף לבקר את השלטון המקומי ברשתות החברתיות השונות. מדובר בתעוזה בלתי רגילה בסין, שבה ביקורת פוליטית, גם על הממשל המקומי, היא נדירה ומוסווית היטב, והופעתה מעידה על גודלו של המשבר.

השלטון בבייג'ין מיהר להראות שהוא מגיב לביקורת. בראיון תוקפני במיוחד ברשת הטלוויזיה הממלכתית, נאלץ ראש עיריית ווהאן, ז'יאו שיאנוונג, להודות כי "לא העברנו מידע בזמן הנכון ולא השתמשנו במידע שהיה בידנו על מנת לשפר את עבודתנו". שיאנוונג הציע להתפטר במהלך הראיון, אך קשה להאמין שראשי השלטון בסין יאפשרו לו להתפטר בעוד המשבר אוחז בעיר. 

גיהינום עלי אדמות

אך הרחק מהמשבר הפוליטי שנגרם מההתפרצות, תושביה של ווהאן עצמם, בשל הבידוד והצנזורה הנוקשה, מתקשים להעביר הלאה את חוויותיהם מהבהלה, החולי והניתוק. בעוד התקשורת הסינית הרשמית מציגה תמונות אנשי רפואה המגיעים לעיר, ועשרות דחפורים עוסקים בבנייה של בית חולים חדש המיועד לנדבקים הרבים, תמונות וסרטונים שהופצו באופן אנונימי ברשתות החברתיות חושפים תמונה עגומה בהרבה של חולים המתמוטטים ברחוב, חנויות ריקות, ורופאים שישנים בחדרי קבלה מזוהמים בבתי חולים מפוצצים עד אפס מקום. 

לצד התמונות הקשות, מגיעים גם, טיפין־טיפין, סיפורים אמיתיים של תושבי העיר שבוחרים, למרות הצנזורה הרשמית, לשתף את העולם כולו במה שעובר על העיר. בלוגר אנונימי, שהצליח להעלות סרטון לרשת החברתית יו־טיוב, החסום במדינה, מגולל את המתרחש בעיר.

"השירותים הרפואיים משותקים לגמרי, או ליתר דיוק, נמצאים בכאוס מוחלט", אומר צעיר עוטה מסיכה. "בתי החולים מלאים, אף אחד לא רושם את החולים שמגיעים, פשוט מעמידים אותם בתור ארוך. אתה יכול לחכות שעות בתור ועדיין לא לקבל טיפול או בדיקה בסיסית, ואם עמדת בתור כזה במשך שעות, גם אם הגעת בריא, אתה תידבק בווירוס", מספר הצעיר האנונימי.

"התחבורה בווהאן משותקת לגמרי. מערכות התחבורה הציבורית עצרו לגמרי. כולן", הוא נשמע אומר בפלטפורמה הבינלאומית כשהוא מדבר במנדרינית. "תחנות דלק רבות פשוט נסגרו, אמבולנסים עומדים דוממים בשעה שאנשים במצב קשה". 

רחובות ריקים בווהאן // צילום: רויטרס

התיאורים של הבלוגר הצעיר נשמעים פחות כמו משבר רפואי ויותר כמו חזון אפוקליפטי. "פשוט השאירו אותנו למות. הפתרון הטוב ביותר הוא להסתגר בבית ולקוות שתשרוד. ווהאן הפכה לגיהינום, זאת חגיגת ראש השנה שלנו, זה מרגיש לכם חגיגי?" תוהה הצעיר.

"כעת כולנו יודעים מה באמת עומד מאחורי המדינה הזו. אבל אין לנו כוח, אין לנו אמצעים, רק בשר ודם מול שכפ"צים וטנקים. הצעירים בארץ הזו אינם שטופי מוח, אני מקווה שסינים מרחבי העולם יראו את זה ויפעילו לחץ על הממשלה", קורא הצעיר האנונימי. 

"גם לשתות כואב לי"

בעוד הצעיר האנונימי ממקם את זעמו בממשלה ולא חוסך ביקורת מהתנהלותה המדכאת, מספר מצומצם של קורבנות המחלה הצליחו אף הם להעביר את סיפורם הלאה. שיה קינגקינג, צעירה תושבת ווהאן, סיפרה על ההידבקות במחלה בראיון נדיר ל"גרדיאן" הבריטי.

היא אכלה עם הוריה מנה של חביתה ואורז בשוק הדגים של העיר, נקודה פופולרית לארוחות מהירות וזולות וגם מוקד ההתפרצות של הווירוס. קינגקינג לא ידעה זאת, אך בשעה שישבה עם הוריה במסעדה הקטנה, מאות אנשים כבר נדבקו בשוק סביבה. 

"שלושה ימים אחר כך, בשעה שהרשויות סגרו את שוק הדגים, חום הגוף שלי החל לעלות", היא מספרת. למחרת, כשהצעירה הסינית הלכה לבית החולים, איש לא שאל אותה אם ביקרה בשוק הדגים או הזכיר את המחלה החדשה, למרות שמאות מקרים נתגלו כבר בעיר, "הם פשוט אמרו לי לחזור הביתה ולנוח".

מדפים ריקים במרכול בעיר ווהאן // צילום: רויטרס

אבל המנוחה לא הועילה, חומה של הצעירה הסינית עלה בהתמדה ולצד שיעול טורדני היא החלה לחוות קשיי נשימה. "אפילו לאכול ולשתות הפך לכאב בלתי נסבל", היא מספרת לעיתון הבריטי. ככל שמחלתה של קינגקינג התפתחה, כך נוספו עוד ועוד גילויים על ההתפרצות החדשה. "הוריי טיפלו בי במסירות, אך השתדלו לשמור על מרחק גדול ומסיכות מגן", היא נזכרת. 

קינגקינג הצליחה להתגבר בינתיים על הסימפטומים הקשים של המחלה, אך נותרה חלושה ועם שיעול דמי עקשני. בניגוד לצעירים אחרים, שמחפשים לבקר את הממשל, היא מודה כי אכן היה מחדל, אבל כי זה אינו הזמן להטחת ביקורת. 
"אין ספק שהממשל בווהאן פספס את ההזדמנות לבלום את התפשטות הנגיף. הם כשלו בליידע את הציבור ולא הכינו את בתי החולים להתמודד עם המצב החדש, אבל כעת העיקר צריך להיות כיצד כולנו, יחד, מתגברים על המכשול הזה", היא מדגישה. 

"האדם הבודד בעולם"

בעוד תושבי ווהאן עצמה מתמודדים עם השלכות הסגר והחשש מהידבקות, בקהילות כפריות רבות בסין, במיוחד סביב הבירה בייג'ין, וסמוך למחוז חוביי שבו החלה ההתפרצות, הכריזו התושבים המקומיים על סגר עצמי והם חוסמים את דרכי הגישה לכפרים. זרים מגורשים באופן כמעט אוטומטי.

סיוע לחולה במחוז חוביי // צילום: אי.פי

בכפרים יודעים שהגישה שלהם לשירותי רפואה מוגבלת, והם משוכנעים ביכולתם לשרוד בכוחות עצמם.

"אנחנו מגדלים את הכרשה שלנו, יש לנו בשר חזיר קפוא בכמות יפה ומאגרים של שמן ואורז. אין לנו סיבה לצאת החוצה מהכפר", מספרת בגאווה לו וויאן, תושבת כפר במחוז חוביי לסוכנות הידיעות רויטרס בשיחה טלפונית. 

בתמונות שנשלחו מהכפר נראים סרטים אדומים המסמנים את הכניסות, ותושבים לבושים באפודים זוהרים בצבע כתום ומסיכות על פניהם עומדים על המשמר. "כל בית הוא אזור של סגר בפני עצמו", טוענת וויאן.

במחוזות אחרים ליד בייג'ין, רשויות מקומיות מציעות מאות דולרים עבור מידע ממלשינים על זרים לא רשומים שהגיעו לאזור. 
"זה התפקיד שלנו למצוא כל אחד שהגיע מבחוץ ולאכוף את הסדר הציבורי. החיים חשובים יותר מהכל. לא ניתן שיאיימו על מי שמוסר מידע לרשויות", אומר לרויטרס צ'ן דנג, אזרח בגמלאות ומנהיג קהילתי מקומי שלקח על עצמו להבטיח את בריאותם של תושבי כפרו.

צ'ן מסתובב בכפר, מדלת לדלת, יחד עם מתנדבים אחרים, בודק שאין מבקרים חדשים או תושבים לא רשומים. 
מי שנפגעו מהמדיניות חסרת הרחמים הם דווקא תושבים מקומיים שיצאו מגבולות הכפר לאזורים הנגועים בווירוס, ושבו לפני התפרצות המגיפה.

"אני חושב שאני האיש הבודד ביותר בעולם כולו", מספר כרמן וונג, סטודנט שיצא לווהאן והספיק לשוב לכפרו לפני פרוץ המגיפה. וונג הוצב בבידוד וזוכה לביקורים מעטים בלבד. "אנשים מפחדים לאכול איתי, אם אני מתעטש, ישר מאשימים אותי בהפצת הווירוס, נבדקתי שוב ושוב, אבל זה לא מעניין אף אחד", הוא מוחה. 

מי שנמצאים בקו הראשון של המאבק בהתפרצות הנגיף הם הרופאים ואנשי הצוותים הרפואיים. מבין יותר ממאה המתים במגיפה נמצא גם ליאן וודונג, רופא בן 62 שנדבק בווירוס במהלך טיפול בחולים בימים הראשונים של התפרצות המחלה. רופא נוסף מת כתוצאה מהתקף לב, לאחר שטיפל בחולים יותר מיממה ללא שינה. 

מכתב תלונה ששלח רופא מהעיר ווהאן לוועדת הבריאות הלאומית של סין, חושף במידת מה את התנאים שעימם מתמודדים הרופאים שנמצאים בעין הסערה.

"לא נתנו לנו להעביר הלאה את המידע על הווירוס החדש, גם כשמצב החולים הלך והחמיר. שלחנו הביתה אנשים בסיכון. בגלל הטיוח של הממשל המקומי, שמנו חיים של אנשים בסכנה", הוא קבל בפני הוועדה. 

"נתקלתי באינספור אנשי צוות רפואי שבגלל שלא היו מודעים לאופייה של המחלה, לדרך שבה היא מתפשטת ולעובדה שהיא מידבקת, הם פשוט נקצרו ונפלו בקו האש", מוחה הרופא האנונימי.

אחות בבית חולים בווהאן סיפרה לסוכנות הידיעות אי.פי: "כשגילינו שהמחלה עוברת מאדם לאדם - ראשי המחלקות, מנהלי בתי החולים וחברי צוות אחרים ביצעו אינספור שיחות לממשל המקומי ולוועדת הבריאות", היא מספרת בתסכול. 
"המסר תמיד היה זהה. הם אמרו שאנחנו לא יכולים ללבוש ציוד מגן או חליפות בידוד, משום שזה יעורר פאניקה ויגרום לאנשים להתרחק מבתי החולים", היא מספרת בתסכול. האחות עצמה נדבקה בווירוס והוחזקה בבידוד במשך כמה ימים. "גם עכשיו, לחלק מהרופאים אין ציוד מבודד כמו שנדרש, והם משתמשים בשקיות זבל ובבקבוקי פלסטיק גזורים". 

מי שיכול לשפוך אור ולספר בשמו על המצב החמור הם רופאים זרים שנמצאים בעיר. בראיון לסוכנות הידיעות אי.פי, מספר הרופא הטנזני חמיס חסן באקרי, על הבהלה שאחזה בו כשהבין שהווירוס מתפשט מאדם לאדם. "פחדתי אפילו לגעת בירקות בסופר. כולם מפחדים, מפחדים לפגוש אנשים, לטפל בהם", הוא מודה. 

באקרי דואג לעדכן במתרחש את כ־4,000 הסטודנטים האפריקנים בעיר ווהאן, ובזכות השימוש בשפה הסוואהילית הוא חופשי לגלות להם מה מתרחש באמת. "איש מאיתנו לא ציפה לזה, אין לנו מושג עד מתי הסגר יימשך. עבורי כרופא, יש לי מה לתרום ואיך להרגיע את עצמי, אבל הסטודנטים שלנו במצב של בהלה", הוא אומר. 

בריחה המונית  

בתוך הטירוף והחרדה של ווהאן הנצורה, אלפי אזרחים זרים מנסים למצוא את דרכם החוצה מהעיר. ממשלות זרות החלו בפינוי של מאות בני אדם, בעיקר קשישים, בטיסות מיוחדות משדה התעופה הסגור של העיר.
הזרים עצמם מהווים צוהר למתחולל בעיר.

"זו הפעם הראשונה שאני מעז לצאת מהבית מאז שהסגר התחיל", מספר אזרח צרפתי המתגורר בווהאן לסוכנות הידיעות אי.אף.פי. "נשברתי, אני פשוט חייב לקנות אוכל. אין לי ברירה. ראיתי אנשים נעשים חולים סביבי, בגלל זה אני לא יוצא מהבית". 

מי שמסרב להיכנע ולסגור הוא דווקא מלון מרקו פולו, אחד המלונות הגדולים בעיר ווהאן ואחד היוקרתיים שבהם. הצוות עורך תרגילי כושר יומיים לצוות ולאורחים על מנת לשפר את מערכת החיסון ואף שהמסעדה נסגרה, האורחים במלון יכולים להזמין אוכל דרך שירות חדרים. 

"החדרנית פשוט הניחה את המזון על הרצפה ונמלטה על נפשה", מספר לסוכנות הידיעות אי.אף .פי אורח מאחת ממדינות אמריקה הלטינית. "אנחנו צריכים למלא טפסים על כל יציאה שלנו מחוץ לשטחי המלון ולהתחייב שלא נבקר בשווקים או במסעדות", הוא אומר. 

אך בעוד הזרים מתפנים בהדרגה, תוך בדיקות רפואיות מקיפות, תושבי ווהאן הפשוטים נותרים להתמודד עם המחלה, שמוסיפה להתפשט. כשמספרי הנדבקים ממשיכים לעלות ועוברים אפילו את אלו של התפרצות הסארס בשנת 2002, נראה כי קריאות העידוד של התושבים זה לזה לתוך הלילה יישארו מקור הנחמה העיקרי של תושבי העיר המוכה בזמן הקרוב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו