"זו הכלכלה, טמבל" היתה סיסמת הבחירות של ביל קלינטון בקמפיין 1992, וזהו גם, במפתיע, המשפט הראשון שמקבל אותנו כאשר אנחנו נכנסים בשערי נריה. השלט הענק מבטיח דירה במקום עבור מיליון שקלים, והסחורה, כך מבטיחים לנו, נחטפות כלחמניות טריות.
היישוב הקהילתי המתפרש על הרי גופנה, ושייך למועצה האזורית מטה בנימין, הוקם ב-1991 ועתה, למרות תנופת הבנייה והררי האבק, משדר חמימות כבר ברגע הראשון. ארבע שכונות ביישוב, לפני שש שנים התחילו לקרוא פה לרחובות בשמות ולפני שנתיים אפילו מיספרו את הבתים – ואלו אולי הסממנים הטובים ביותר להתבגרות, לא לומר התברגנות, של התנחלות.
נוף הטרשים עוצר נשימה. בנריה חיים היום 400 משפחות ובעזרתו של הנשיא טראמפ והסיפוח המתקרב החלום על מספר כפול יותר, עם ממוצע של שש נפשות למשפחה, הוא ריאלי למדי.
את הבנייה קשה לפספס. מי זוכר שבשנות ה־90 לא היתה דרך סלולה ליישוב ונריה נקרא בכלל בשם הזמני "טלמון ב'" – עדות לקרבתה היישוב הסמוך והוותיק ביותר. לאחר כמה שנים וגידול משמעותי באוכלוסייה הוחלט להחליף את השם, וכמו במוסדות רבים בציונות הדתית להנציח את שמו של הרב משה צבי נריה, שכן רבים מתושבי היישוב נמנו על תלמידיו.
"לנשים בנריה יהיו את אותן זכויות כמו לנשים בתל אביב". אבינועם גואלמן בנריה // צילום: גדעון מרקוביץ
את דממת הטרשים, ושתיקת הערפל שמרחף מעל, מפרים קולות הדחפורים. עוד ועוד בתים צומחים להם במהירות. הפועלים פלשתינים, הקונים יהודים, וככה זה היה לפני תוכנית המאה וכך זה גם יישאר. "אל תאמין למה שכתוב בשלט", מבהיר וצוחק אבינועם גואלמן, עורך דין מוכר גם מחוץ לשטחי A, B ו-C, ומעמיד אותי על טעותי: "במיליון שקל לא תקבל פה יותר מדירה קטנה. עבור בית פרטי תצטרך לשלם 2.5 מיליון שקל וסביר להניח שאחרי הסכם המאה, הקרקע תתייקר כי נעבור משלטון צבאי לשלטון אזרחי". כאשר גואלמן קנה שטח בנריה לפני 14, הוא שילם סביב 800 אלף שקל. עכשיו, הוא אומר, בשל איכות החיים הנוסקת, השקט בצירים והסיפוח הממשמש ובא, הוא צופה עליית מחירים דרמטית.
"חזרנו עם תשובות"
אבל לא בשביל מחירי נדל"ן כולם נסעו לוושינגטון. הסיפוח אמור לחלחל ל"חיים עצמם" של התושבים, יהודים וגם פלשתינים שעובדים ביישובים. "אתן לך דוגמה. כאשר אשתי היתה בהריון, ניתן היה לפטר אותה", מספר גואלמן. "לנשים עובדות בנריה אין את הזכויות שיש לאישה בתל אביב, כי הן לא חיות כרגע תחת אותו שלטון. שוויון בעבודה נשמע לך דבר טריוויאלי בישראל של שנת 2020, אבל זה לא. את העובדות הקטנות הללו גם האנשים הצינים ביותר לא יכולים לקחת מתוכנית המאה; היא אמורה להשפיע מיידית על החיים שלנו".
ומה עם הפועלים הפלשתינים, והשכנים מהכפרים בסביבה? "ההחלטה דרמטית ותשנה את המציאות שלנו, אבל לגבי הפועלים והקשר איתם - דבר לא ישתנה", מבהיר גואלמן. "אנחנו חיים לצידם, עובדים איתם. הם בני אדם ולא ילכו לשום מקום, ולאף אחד אין אינטרס שזה יהיה אחרת" . הכסף מדבר, מסתבר. אבותיהם של הפועלים באתר בנריה הרוויחו בשנת 2006 כ-120 שקל לשעת עבודה, והגיעו ממשפחות עם חמישה ילדים, בממוצע. עתה, הם מרוויחים 300 שקלים לשעה, והם כבר בעלי משפחות בעצמם, שני ילדים, שלושה מקסימום, מעיד עבדאללה, שמגיע לנריה מבית סירא הלא רחוקה.
עבדאללה לא מכיר את תוכנית המאה, גם לא מתעניין יותר מדי, אבל מהפירורים שהוא שמע הוא מקווה שיוכל לצאת לעבוד בתל אביב יותר בקלות. לא אכפת לו איזו תעודה תהיה לו בכיס. מעבר גבול? הוא צוחק רק מהרעיון.
"השינוי לטובה יהיה מיידי". מיכאל אוסניס שומר בכניסה לקדומים // צילום: גדעון מרקוביץ
"האיום הדמוגרפי הוסר כבר מזמן", אומר גואלמן. "פעם השמאל היה אומר עלינו בצדק 'אתם רק אומרים מה אתם לא רוצים, אולי פעם אחת תגידו מה אתם רוצים ולא רק לא'. גרמו לנו לחשוב, וחזרנו עם תשובות לגבי מה אנחנו רוצים. עכשיו, עם תוכנית המאה, הפלשתינים נמצאים בדיוק באותה הסיטואציה. הם רק אומרים כל הזמן מה הם לא רוצים. אני חושב שהעסקה הזו מחייבת אותם להגיד מה הם כן רוצים. בדיוק כמו שהשמאל חייב אותנו".
מחכים למכמונות המהירות
הסיבוב הקצר במטה בנימין, על הסטטוס־קוו הברור שלו, זה שנראה שלא ישתנה אלא אם כן המציאות תכפה עליו דברים שלא מופיעים בהסכמים שנחתמים בשולחנות עגולים מעבר לאוקיינוס האטלנטי , גורם לאשליה שלא יהיה כלום כי אין כלום. אבל בכל זאת התושבים נרגשים, בשיחות ליד תאי הדואר במזכירויות הישובים מנתחים את השינויים הבירוקרטיים שסיפוח עתידי אמור להביא עימו.
ברדיו, בדרך לקדומים, מדווחים שבכירי מועצת יש"ע דוחים את עסקת המאה, לאור הכוונה לכלול בה הקמת מדינה פלשתינית. יו"ר מועצת יש"ע, איש הבקעה דוד אלחייני, נכח השבוע בוושינגטון יחד עם שאר ראשי המועצות ביו"ש, ומיהר לשלוף: "אנחנו מוטרדים מאוד. לא נוכל להסכים לתוכנית שתכלול הקמתה של מדינה פלשתינית שתהווה איום על מדינת ישראל וסכנה גדולה לעתיד". אלחייני מוכן לוותר על הריבונות המיוחלת אם מדינה פלשתינית על השולחן. הדיבור על כך שמדינה כזו היא רק בקצה התהליך, בתום ארבע שנים שמי יודע מי ישורן, לא מנחם אותו.
כשאנחנו חוצים את מטה בנימין מזרחה, אל עבר עומק שטח יו"ש, הדרך היפה עמוסה במכוניות בעלי לוחית רישוי פלשתינית. קו לבן הוא בגדר המלצה בלבד, 130 קמ"ש היא המהירות הסבירה, וחסר לך אם נתקעת אחרי משאית גז שמתמרנת באיטיות בסיבובים.
בנייה בנריה // צילום: גדעון מרקוביץ
בקרוב, לפחות על הנייר, מכמונות המהירות של משטרת ישראל ייאיישו את הכבישים הללו, ואולי יחסכו דם מיותר שנשפך בכמויות בדרכים העקלקלות. הדיווחים על יום זעם בגדה מתגמדים מול הסכנות האורבות בכבישים הלא בטיחותיים הללו.
המעבר משווייץ של מטה בנימין לקרפטים של מועצת יש"ע, ניכר בתנועה מוגברת של כוחות צה"ל, שמוכנים להתקלחות למרות ההערכות המתונות. אנחנו נוסעים צפונה בכביש 55, עוברים דרך הרוכלים שמציעים תפוזים כתומים וכרוביות ענק מבעד לתא מטען של איסוזו מתפרק. הדאגה של עיסאם שיושב על הבגאז' היא לא הסכם המאה אלא הרצון לסיים את הסחורה עד סוף היום.
מבעד לערפל מתבהרת לפתע שכם, שמעליה קשת בשלל צבעיה, השלט מראה שבעוד עשרה קילומטרים נגיע אליה אבל אנחנו עוצרים בקדומים. זה הדגל של גוש אמונים; הוקם בדצמבר 1975 והיה ליישוב היהודי הראשון שהוקם בשומרון לאחר מלחמת ששת הימים. בשנת 1992 זכה להתרחבות משמעותית עם גלי העלייה הרוסית והפך למועצה מקומית. ובכל זאת איכות החיים פה כמעט קיבוצית, למרות אזור התעשייה השוקק.
קדומים אמורה להיות אחת המרוויחות הגדולות מסיפוח קרוב, לפחות על הנייר. השכנים משכם, אם רק יסכימו לתוכנית, יתבססו בכלכלה מתפתחת בסיוע הכסף האמריקני, והתושבים היהודים יוכלו להוריד את מפלס הפחד בצירי התנועה. "התפתחות כלכלית ועבודה תמיד מרגיעה את השטח", אומרת לנו מישהי בכניסה לצרכנייה.
האדישות של הצד הפלשתיני, לעת עתה, היא תמונת ראי הפוכה להתלהבות של תושבי קדומים. מיכאל אוסניס, השומר בכניסה ליישוב, לא מסתיר חיוך רחב גם כשאין מולו איש.
"אחרי שהקשבתי לדברים של דונלד טראמפ וביבי נתניהו, הבנתי שאנחנו חלק מההיסטוריה של העם היהודי", מסביר אוסניס. הוא סבור כי "אנשים שאומרים שלא יהיה שום שינוי - לא מבינים כלום. אני בטוח שבאופן מיידי יהיה פה שינוי לטובה".
"זה תלוי רק בנו"
הקור בקדומים חודר עצמות גם כשהשמש נחה ללא מפריע בשמיים. מבקשי עבודה משכם ומהכפרים הסמוכים מגיעים בגלים לפתח אזור התעשייה, בחיפוש אחר עבודה. כשנפתח ב"פארק בר־און" מפעל חדש, זו חגיגה עבור הפועלים. מיכאל השומר מכיר כבר את כולם, אבל עדיין דרוך עם הנשק. הוא קונקרטי: "הם לא רוצים איתנו יחסים והם לא רוצים איתנו שלום. זה ברור לכל הצדדים, אבל עכשיו לפחות קבעו להם עובדות בשטח. אין להם ברירה. אם הם לא יסכימו להתיישר עם מה שנקבע בהסכם, יהיה להם עסק לא איתנו אלא עם האמריקנים".
הוא עלה לישראל לפני 30 שנה, התיישב בכפר סבא ולאחר חזון שנגלה אליו בחלום, לדבריו, מצא את עצמו בקדומים. מזג האוויר הזכיר לו את חצי האי קרים. וזה טוב, אם לא הבנתם.
"בבריה"מ לא הייתי דתי בכלל, אתאיסט גמור, אבל כאן הבנתי, דרך הלב, שאני קודם כל יהודי", הוא פותח בווידוי. ברשת הקשר מפריעים ובודקים דריכות ושכולם בעמדות. יום רביעי היה אמור להביא עימו יום זעם אבל בינתיים איזו מין שלווה ולא קורה שום דבר. מיכאל מניח את הנשק על השולחן. "אני יודע שאתם מסתכלים עליי ואומרים הוא רק שומר. אבל אני לא שומר במפעל, אני שומר על המדינה שלנו. אתה יודע שביום בהיר רואים מפה את תל אביב? לפעמים אפילו רואים את הים. אתה מבין מה יקרה אם הפלשתינים יחליטו לזרוק מפה קטיושות? זה ישר על גוש דן. בגלל זה אני שומר כאן". עוד לפני הקטיושות, בכפר עינבאוס הסמוך הוצתה השבוע כיתה בבית הספר המקומי. על מבנה אחר קשקשו בעברית על הקירות: 'הורסים בתים? רק לאויבים! ד"ש מקומי אורי".
הסכם המאה דילג על הפוחזים מההתנחלויות ועבור כוחות השיטור במקום, מה שהתרחש בוושינגטון פחות רלוונטי כרגע "כשאתה גר כאן אתה לא צריך לפחד" אומר לי מיכאל. האם התחושה המתוחה, בכבישים, ליד הגדרות ובסביבות הכפרים הפלשתיניים, אותה דריכות מובנות שמלווה מאות אלפי ישראלים שעוברים וחיים ביו"ש – האם היא תבוא לקיצה אחרי הסיפוח? ספק. אבל מיכאל תמיד אופטימי. "מה כבר יכול לקרות? הם ירצו מלחמה? בבקשה. אנחנו נקבע את היעדים ואנחנו נחליט איפה היא תיפסק. זה יהיה תלוי רק בנו".
אמרת שתוכנית המאה מצוינת ומכאן יכולים לקרות רק דברים טובים. אז מה מלחמה עכשיו?
"כן מבחינה חוקית תוכנית המאה היא הדבר הנכון ביותר, אבל מבחינת המציאות בשטח לצערי מתישהו תהיה מלחמה. אני למדתי את המנטליות של הערבים, אני לא קורא להם פלשתינים. המנהיגים שלהם מוציאים אותם לרחובות והם ידרשו עוד שטחים ועוד דברים. זה האופי שלהם".
"ניקח רק את הטוב"
הדרך מקדומים לחוות גלעד אורכת רק עשר דקות. בדרך חולפים בצומת ג'ית, ליד האנדרטה שמציינת את מקום הרצח של גלעד זר, תושב איתמר וקצין הביטחון של מועצה אזורית שומרון. זה קרה ב-29 במאי 2001, בשיא פיגועי הירי והאוטובוסים המתפוצצים.
חוות גלעד הוקמה על ידי איתי זר, אחיו של גלעד, בשנת 2002, ומאז איכלסה כמה עשרות משפחות. אחרי שהרב רזיאל שבח, תושב המקום, נרצח בינואר 2018 בצומת הכניסה לחווה, החליטה הממשלה להסדיר את היישוב. מים וחשמל קבועים הפכו להיות מציאות בהישג יד. אלא שבינתיים חסמים בירוקרטיים עוד מונעים את ההסדרה.
איתי זר, שבע קרבות ולמוד אכזבות, יודע לשמור על אופטימיות, שהשבוע גם הפכה לשמחה אמיתית. הוא חווה תוכניות מדיניות שבהן תמיד הוא היה מועמד לפינוי, וטוען שהפעם זה אחרת. "אין מה להשוות. ההנהגה של הימין, נפתלי בנט, איילת שקד וגם סמוטריץ', כמו גם הנהגת יש"ע עצמה וראש המועצה יוסי דגן, כבר לא עושים ישר מה שאומרים להם. הם לא ימסרו יותר חבלי ארץ", הוא אומר.
"נכון שאני אדם אופטימי מטבעי לעומת אחרים שהם פסימיים, אבל דיברתי השבוע עם מספיק אנשים שמבינים יותר ממני – מהתוכנית הזו אנחנו ניקח רק את הטוב, לא יהיה בה שום מינוס עבורנו".
ריבונות תהיה ומסביבך מדינה פלשתינית?
"מדינת פלשתינאית לא תקום, זה לא יקרה. אין מה להתייחס לזה. למה כדאי להתייחס? לכך שנשיא אמריקני מדבר ככה על העם היהודי. זה תמיד טוב ומשמח את הלב. כולנו למדנו את לקחי העבר, חוות גלעד לא תהיה נווה דקלים ולא נגור בגטאות. בטח חשבת לשמוע ממני דברים אחרים, אבל בסופו של דבר תוכנית המאה היא עוד צעד חשוב במסע הארוך שלנו, והיא מקדמת את השליטה שלנו במקום".
