1. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ רקח במשך חודשים ארוכים את "נוגדן אוסלו". כמה שציפינו לזה.
כן, דווקא הנשיא הזה, שרבים מרשים לעצמם לזלזל בו, הבין את המציאות המזרח־תיכונית טוב יותר מאינספור מזרחנים, פרשנים, מדינאים, דיפלומטים מרחבי העולם ושאר יועצים, שמתוך נאמנות לפרדיגמות קוסמות אך מוטעות, ובקיבעון מחשבתי עיקש, קשרו את עתידנו וגורלנו בזה של הפלשתינים: "נחזיר שטחים - נקבל שלום", "נקים (או) נמציא להם מדינה, והעולם יכיר בנו". בפועל, נסוגונו מחבלי מולדת ו"החזרנו" שטחים - אבל קיבלנו דם, טרור וקורבנות. אבל אז הסבירו לנו שזה קורה כי אנחנו "כובשים", ואם אנחנו רוצים שזה ייפסק, אנחנו צריכים לצאת עוד קצת, לתת עוד מעט, לפנות עוד חלקה.
תוכנית המאה של ממשל טראמפ הגיעה אל אחת הדילמות הסבוכות בתולדות ישראל בעיניים נקיות, וזיהתה מייד את הצורך הדחוף בשינוי הקונספציה. גדולתה אחת: היא מחוברת למציאות ומותאמת לתנאי השטח. טראמפ נתן אתמול לישראל את הסולם לרדת מעץ ההזיות של הסכמי אוסלו, שכבר מזמן היה צריך להעביר לטיפולה של המחלקה לארכיאולוגיה. התוכנית הזו לא רק מתכתבת עם המצב הנוכחי - בניגוד לזה האוטופי - אלא גם מעניקה לישראל את האפשרות לקבוע בעצמה את גבולותיה. נתניהו מגיע להישגים של בן־גוריון לא רק במונחים של אורך כהונה, אלא גם במונחים של קביעת ריבונות וכינון גבולות. בוושינגטון ייסדנו את גבולות ישראל.
צילום: אי.פי
2. הספקנים והמבקרים יגידו: אבל מה עם המדינה הפלשתינית? הלוא גם היא מוזכרת שם. זה בדיוק סוד כוחה של התוכנית: בגלל שהיא מחוברת כל כך למציאות, היא מאפשרת לכל אחד מהצדדים לבחור: ירצו - ייקחו. לא ירצו - לא ייקחו. ואם רק צד אחד רוצה להתקדם - תפאדל, או ליתר דיוק: בבקשה. יש דברים שאפשר לקחת כבר עכשיו: שליטה ביטחונית מהים ועד הנהר, שמירה על עיקר ההתיישבות תוך התחשבות במורכבות הדמוגרפית, והעיקר - האפשרות להרחיב את הריבונות בארץ ישראל. אבל בשביל שלרגע הזה תהיה משמעות מעשית, ממשלת ישראל צריכה ללמוד מדמות הילדים האהובה, וליתר דיוק, נתניהו צריך להפוך ל"ביבי הבנאי".
זה מה שמצופה ממנו בהמשך לקבלת תוכנית המאה; המימוש האופרטיבי הוא קריטי. אם לא יעשה כן, לשם מה הדרמה, הנסיעה לוושינגטון, והאנרגיה שהשקיע ממשל טראמפ בהכנת התוכנית? ומעל הכל - חבל על הבחירות הקרובות ב־2 במארס. הן אמורות וצריכות להיות על זה; בין מימוש התוכנית לבין מסמוס התוכנית. ממשלת ימין שלא תחתור ליישום השקפת עולמה בהתאם לרוח התוכנית ובתיאום עם הממשל, גרועה לא פחות מממשלת שמאל שתפעל - בלי צל של ספק - לממש את המנדט שלה כדי להשפיע במהירות וביעילות על המציאות - בכיוון ההפוך.
עוד בנושא:
• בנט: "לא להסתפק בריבונות חלקית - לקחת הכל"
• תוכנית המאה נחשפה: ארה"ב תכיר בהתיישבויות, ירושלים המאוחדת תישאר בירת ישראל
• נתניהו אחרי פרסום תוכנית המאה: "נביא את החלת הריבונות לאישור הממשלה ביום ראשון"
• זעם בעולם הערבי: "ירושלים לא למכירה"
יש גם כאלה שיגידו, וכבר אומרים, כי אין לתוכנית כל סיכוי. "הכלה לא תגיע", סיפר לנו פרשן מלומד. כאילו שהכלה (אבו מאזן) הזדרז לקבל הצעות מרחיקות לכת אחרות. אילו ברק ואולמרט היו מספיק הגונים, הם היו מספרים בגילוי לב על חוויות קמפ דיוויד או על הצעת אולמרט מ־2008, ממש לפני פרישה וללא תמיכה ציבורית, שוויתר לפלשתינים על הריבונות בהר הבית ועל נוכחות ישראלית בבקעת הירדן.
אפילו למתנה המופקרת הזו הגיבה ההנהגה הפלשתינית בסירוב מוחלט, על חשבון טובתם של בני עמה. ואנחנו בינתיים המשכנו להאשים את עצמנו. הכלה, אגב, תמיד התבכיינה וגידפה, כי היה לה חשוב יותר שלא יהיה "חתן" מאשר "חתונה". אבל אנחנו המשכנו לחיות במציאות מדומה, ולהאשים את עצמנו בכל דבר רע שקרה. הטרגדיה הערבית (פלשתינית, למי שמתעקש) נעוצה בעובדה שערפאת אף פעם לא היה מוכן להיות בן־גוריון, לקחת קודם כל את מה שהוצע.
3. לבנימין נתניהו - וגם לבני גנץ - שביקרו השבוע בבית הלבן, יש הזדמנות אדירה ונדירה להיכנס לספר ההיסטוריה של עם ישראל כמדינאים. הם יכולים להיות הבן־גוריון והשרת (גם אם אלה השתייכו לאותו מחנה) של תקופתנו. אם שניהם מכירים ב"גודל השעה", מותר לצפות מהם להניח לרגע בצד את המחלוקות, ולפעול מול מה שאמריקה פתחה בפניהם השבוע: חלון הזדמנויות, אם לא מרפסת. החובה, אגב, מוטלת לפני הכל על ראש הממשלה; בני גנץ מוזמן להצטרף. שניהם, אגב, מבינים את החשיבות של ביטחון המולדת, ומודעים לכך שהתוכנית האמריקנית מרחיקת לכת בכל הקשור לביצור הביטחון של ישראל מול ישות מדינית פלשתינית מפורזת.
ואלה בינינו המתקשים מאוד לעכל את רעיון המדינה הפלשתינית (גם לי זה לא פשוט, אני מוכרח להודות), צריכים לזכור שהאסימטריה השוררת כיום בין ישראל לרשות הפלשתינית מקשה בין כה וכה על הקמתה של מדינה פלשתינית במובן המלא של המושג "מדינה". וזה לא באשמת ישראל, כמו שאנחנו מרבים לספר לעצמנו, אלא הטוטאליות שאפיינה חלק מאיתנו - ואת ההנהגה הפלשתינית - הכל או לא כלום. גם מהעץ הזה צריך להתחיל לרדת.
4. זה הזמן להחיל את הריבונות שלנו על ארץ אבות. זו ההזדמנות שלנו להחיל ריבונות בבקעת הירדן (מבלי לערוך סימפוזיונים על הסיבות שבגינן זה טרם נעשה). לגבי בקעת הירדן, דומה שאין מחלוקת אמיתית, בטח לא בין הליכוד לכחול לבן.
גם הירדנים, שכלפי חוץ מביעים התנגדות (כפי שהביעו סביב אוסלו), מסתפקים ואף מסופקים ממעמדם המיוחד על הר הבית והמסגדים שם, מאז חתימת הסכם השלום איתם ב־1994. זה גם הזמן לבנות בשטחי C, ש־50 אחוזים מהם יישארו בשליטתנו. אין לנו רצון לשלוט בעם אחר, והתוכנית האמריקנית מוצאת פתרון לאותן אוכלוסיות ערביות המתגוררות בשטח; גם לשלושת האחוזים היהודים המתגוררים ביהודה ושומרון בהיאחזויות מרוחקות מתוך 450 אלף.
דומה שהעולם הערבי לא נבהל מתוכנית המאה. לא נראה מעגלי הורה בקהיר, בריאד או בעמאן, ויש גם צרות מבית ודעת קהל מקומית, אבל עבור ממשלות ערב ושליטי ערב השתנו סדרי העדיפויות: הם אמנם לא הפכו ל"חובבי ציון", אך הם גם פחות ופחות חובבי פלשתין. ובכלל, התוכנית מבטאת גם את העובדה שהצלחנו להעמיק את שותפות האינטרסים, ולא רק מול איראן. ישראל, זו שניבאו לה בדידות מזהירה, מתגלה כמי שבכל זאת התייצבה בצד הנכון של ההיסטוריה. מנהיגי ערב שונים השכילו להבין זאת, גם אם לא ממהרים לתת לזה ביטוי פומבי.
5. אתמול בבית הלבן, כשהנשיא טראמפ הציג את תוכנית המאה, התרגשתי. אני. במשך שנים רבות הזכרתי בשיחות ובמפגשים את הפסקה הראשונה בספרו החכם של ד"ר דן שיפטן "כורח ההפרדה", שבה הוא מסביר כי ממשלות ישראל לדורותיהן - משמאל ומימין - לא היו מספיק אמיצות לבלוע או להקיא את יהודה ושומרון, הגדה המערבית, השטחים (קראו לזה בהתאם לצו מצפונכם). והנה פתאום זה אפשרי.
צריך לומר גם מילה על גיבור היום, אם לא גיבור התקופה. הגיבור שלנו שנכנס בסערה להיסטוריה של העם היהודי - דונלד טראמפ. כמה זלזלו באיש, כמה פקפקו בסיכוייו לנצח בבחירות לנשיאות, כמה ספק הטילו במסוגלותו או במחויבותו לקיום הבטחותיו אחרי שניצח. אז כן, אני גאה על כך ש"ישראל היום" ידע לזהות ותמך בו כמעט מהרגע הראשון. אני זוכר את הפגישה הראשונה שלי עם המועמד טראמפ, בדצמבר 2015. ישבתי מול אוהב ישראל. כך היה גם בחדר הסגלגל, כשנשיא ארה"ב מדבר איתי בצורה פתוחה וידידותית, וחיובית מאוד, על הגיור של בתו האהובה.
זה הזמן להחיל ריבונות. טראמפ ונתניהו בבית הלבן // צילום: אי.פי.אי
כן, גם לדונלד טראמפ יש בחירות, וקהל הבוחרים שלו, ובו הזרם האוונגליסטי, רוצה, כמוהו, בטובתנו. התבוננתי בו אתמול, ובראש ממשלת ישראל, וחשבתי לעצמי לרגע איך היו נראים הדברים אם הילארי קלינטון היתה שם, ולא טראמפ. היינו שוב באותו סרט ישן וכושל. תוכנית המאה אולי לא תביא את השלום המיוחל עם הפלשתינים, אבל היא נותנת להם ארבע שנים לקבל החלטה, ובעיקר מאפשרת לנו סוף־סוף לבנות ביהודה ושומרון כמו בתל אביב. ואת זה אומר לי כאן מקור אמריקני בכיר. מי היה מאמין. חשבו לרגע על גורד שחקים בעפרה.
6. התודות לטראמפ - המלאכה לנתניהו. זו תוכנית ריאלית, אך יישומה מצריך מדינאי, לא פוליטיקאי. נתניהו הוכיח אמש, שוב, שהוא קורץ מהחומר הזה. התוכנית לא תמצא חן בעיני כולם, וכל מעשה שייעשה בעקבותיה יהיה נתון לביקורת. אבל היא פותרת שלוש בעיות מורכבות: היא שמה קץ לדרישת השיבה הלא־מעשית, היא מאפשרת החלת ריבונות בחלקים נרחבים ביהודה ושומרון, והיא מקבעת את מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירת ישראל. השאלה הגדולה היא, כמובן, מה ייעשה בפועל, ואולי מוטב להתחיל בשאלה: מתי ואיפה תוחל ריבונות. בעוד 100 שנים ידברו על התנהלותם של מנהיגי ישראל בימים אלה של מפנה היסטורי.
עם ישראל מחכה לזה, ההיסטוריה מוכנה לזה, וגם הבחירות לא צריכות להפריע. אסור לשכוח: יש לנו עדיין ממשלת ימין, היא זו שחתרה לרגע הזה, והיא זו שצריכה לממש אותו. זה נכון, המפה שהוצגה אתמול היא לא זו של שווייץ אלא שלנו, במזרח תיכון בעייתי. יש שם כבישים עוקפים ומעבר תת־קרקעי שיחבר בין הרשות לעזה (מנהרה שאותה לשם שינוי לא יבנה חמאס). גם טראמפ הגדול לא יכול להציג תוכנית מושלמת במזרח תיכון כל כך סבוך ומורכב. אבל לפחות החלפנו סוף־סוף את דף ההוראות. מוכרחים הרי להתקדם, לא?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו