מסר חובק עולם של מנהיגי המעצמות: לתרגם זיכרון למעשים

1. "האנטישמיות היא לא הבעיה של היהודים, היא הבעיה של האחר", אמר אתמול בנאומו נשיא צרפת עמנואל מקרון, והסביר במשפט אחד מדוע הם כאן. 49 מנהיגים, ראשי מדינות ונציגי בתי המלוכה, הגיעו ליד ושם כדי להבטיח לזכור, כדי להתחייב בשם ארצם, בשם המוסר - לא עוד. לא רק עבורנו, אלא גם עבורם. 

זה אולי ההישג החשוב ביותר של האירוע ההיסטורי שנערך אתמול ביד ושם לציון 75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. נציגי אומות העולם נאספו בירושלים, לא רק כדי להזדהות איתנו, עם הניצולים והשורדים, עם צאצאי הנספים, עם העם היהודי. הם עלו לירושלים כדי לחפש במעמקי נפשם את טיפת המוסר שיכולה היתה, לפני שמונה עשורים, לחסוך את אובדן צלם האנוש. טיפת מוסר שאם אמנם תימצא, יהיה בכוחה לתת תוקף להבטחה "לעולם לא עוד".
 
עוד בנושא:

עיר בירה במצור: החלו חסימות הכבישים בירושלים

אלפי שוטרים וחסימות צירים: היערכות שיא בירושלים לפסגת המנהיגים

"אירוח שלא היה מעולם": דריכות והתרגשות בירושלים לקראת פורום השואה

פסגת הזיכרון: יום השואה הבינלאומי בירושלים

העין והלב לא יוכלו לעולם להתרגל לתמונות מאפלת המחנות וההשמדה. בסרט תיעודי שהוקרן אתמול, יכלו האורחים להיישיר מבט אל עיני הקורבנות. הם ראו את מבטם הנבוך, המחויך משהו, של היהודים המובלים אל הלא נודע, משוכנעים שאולי, בכל זאת, אין סיבה לחשש, הלא מדובר בגרמניה, אומה משכילה ותרבותית. והנה מחליפה את המבוכה תהייה, ואז בלבול, והפנים היהודיות עוטות מבט מבועת. וכשהמציאות מכה, המבט הופך למיוסר, ואז, בהדרגה, נעשה אדיש. ואז הוא כבה, המבט. ראינו זאת אתמול ובכינו, לצד הגיבורים של היום, הניצולים והשורדים. יחד איתם היישרנו מבט אל העולם של אתמול. והעולם של אתמול היישיר את מבטו אלינו, בחזרה. 
 

הנסיך צ'ארלס והנשיא ריבלין ביד ושם // צילום: איי.אף.פי

2. כי האנטישמיות הישנה לא הולכת לשום מקום. היא עודנה כאן, מופיעה במלבושיה הישנים, ולובשת צורות חדשות. אסור שהשואה תישכח, התחייבו הנואמים. אבל אין לנו פריבילגיה להיות תמימים. ניצולי השואה ושורדיה טרם נפרדו מאיתנו (עד 120), ומכחישי השואה לא מחכים ומפיצים את משנתם החולה. כמו נגיפים רעילים, המסרים הללו נמהלים בארס אנטישמי, והעשורים שחלפו מאז שחרור המחנות ידעו אלפי אירועי שנאה אנטישמיים. 

גם את זה אסור לשכוח. אנטישמיות מימין קיצוני או משמאל קיצוני, אנטישמיות מערבית או ערבית, נוצרית או מוסלמית, אנטישמיות של נבערים ואנטישמיות של משכילים. 

נשיא גרמניה ביד ושם // צילום: פרנק וולטר-שטאיינמייר

"כשהאנטישמיות מרימה את ראשה, כל סוגי הגזענות והשנאה פורחים", אמר מקרון. האדישות לאנטישמיות, כמוה כשיתוף פעולה עימה. אני מודה שלא אהבתי את ביקורו של נשיא צרפת ברמאללה, אצל מכחיש השואה אבו מאזן. אבל בנאומו אתמול שמעתי את הדיה של צרפת של הרזיסטאנס, לא זו של משתפי הפעולה. 

3. וזה אכן הציווי: לא לשתף פעולה עם השנאה, לתרגם את הזיכרון למעשים. להכיר באופיה המשתנה של האנטישמיות ובצורותיה החדשות, להחמיר את הענישה ולחזק את ההרתעה. החשש אינו מופרך ודמיוני; הוא מוחשי. במונחים היסטוריים, השואה התרחשה אתמול. גרמניה הנאצית התפתחה בתוך זמן קצר מאוד בליבה של גרמניה הנאורה, המשכילה ושוחרת התרבות. 

אבל לצד החשש, יש דבר אחד שמבדיל בין העולם של אתמול והעולם של היום. הרב לאו ניסח זאת בדרך מרגשת, כשאמר "הוריי לא מצפים מאיתנו לזכור, אלא להמשיך". דקות ספורות לפני נאומו, מעד באולם אחד מניצולי השואה שנכחו באירוע. הוא קם על רגליו עם מעט עזרה, והתעקש ללכת בחזרה למקומו לבד. זה בדיוק המסר: לא רק לזכור, אלא להמשיך ללכת, להמשיך את התנועה ההיסטורית הגדולה של הציונות, שלא נולדה בתגובה לשואה, אבל קיבלה את מלוא משמעותה בעקבותיה. 

נולדתי יהודי וישראלי. ילדיי הם דור שני בארץ. ואתמול ביד ושם היה פתאום כל כך ברור ששום דבר מזה לא מובן מאליו, שהמאבק לא הסתיים. דווקא משום כך צריך להכיר תודה לאומות העולם ששלחו את מיטב בניהן כדי להילחם ברוע ולהציל ממוות, ולהוקיר בלי טיפה של ציניות את האורחים שהגיעו אתמול לירושלים, ועזרו לנו, בשיאן של סערות חורף וסערות פוליטיות, להכניס דברים לפרופורציות, ולזכור מאיפה באנו ולאן - ולמה - אנחנו ממשיכים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו