שלוש שאלות יסוד מדייקות את האבחנה בין העמדות שהושמעו ביומיים האחרונים, בסוגיית סיפוח בקעת הירדן. הראשונה: מהו הרוחב הנדרש לבקעת הירדן בתפקידה הביטחוני - האם רק ממעברי הירדן ועד כביש 90, או במרחב המשתרע מעל 15 ק"מ מערבה, כתיאורו של יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת. השאלה השנייה - האם הדרישה הישראלית לבקעת הירדן כגבול הגנה מזרחי מוצבת בתוקף הנסיבות הנדרשות לפי שעה לצורכי הביטחון ופתוחה ביסודה למשא ומתן, או שמדובר בדרישה בסיסית וקבועה לעתיד ישראל.
השאלה השלישית היא כיצד חבל ארץ זה משתלב בתוכנית מתאר ארצית כוללת לפרישת התיישבות, דרכים ותשתיות, כשדרה מזרחית למדינה.
לרוב העוסקים בסוגיה אין מחלוקת, כי בנסיבות הקיימות, בקעת הירדן חיונית למדינת ישראל כמרחב בידוד בשליטת צה"ל. השאלה היא מה רוחבו של השטח.
על פי תורת הלחימה, לארגון המרחב לצורכי הגנה, כפי שהציעה גם תוכנית אלון, השליטה הישראלית נדרשת למלוא המרחב מאפיק הירדן ועד לקווי הרכס בשומרון, בשתי מדרגות: בקו ראשון להגנת ציר 90 נדרשת שליטה בקו הגבעות השולט על הציר ממערב. בהיעדר שליטה כזו לא ניתן יהיה לאבטח את התנועה בציר. גם בקו השני, לאורך כביש אלון, נדרשת שליטה בקווי הרכס ממערב.
הטוענים לסיום הנוכחות הישראלית בבקעת הירדן, ובהם ראשי הממשלה לשעבר אהוד ברק ואהוד אולמרט, אינם מכחישים ניתוח צבאי זה. אהוד ברק, שניאות בקמפ דיוויד 2000 לוותר על כל בקעת הירדן, זכר מטבע הדברים את השיקולים למתאר המגננה בחזית המזרחית, לאורם קבע כרמטכ"ל את מרחב המגננה כמשתרע מקו הירדן עד קו הרכסים המערביים בשומרון: הר עיבל, הר גריזים.
שינויים רבים התרחשו באזור מאז ויתורי ברק ואולמרט, ובכללם לקחי האיום האסטרטגי שהתהווה ברצועת עזה, והתפשטות האיום האיראני בפריסת מיליציות במרחבי סוריה, עיראק ולבנון. בתפנית השינויים, חזרה ונלמדה מגבלת ההסתמכות על כוחות בינלאומיים, המתקשים להבטיח נוכחות אפקטיבית במרחבים עוינים לאורך זמן.
גישת הימין לשלוש שאלות היסוד ברורה: הבקעה במלוא היקפה, חיונית לביטחון מדינת ישראל ואינה נתונה כלל למשא ומתן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו