לא שהידיעה ממש הפתיעה, אחרי חודשיים בחוץ וניסיונות כושלים לחזרה, אבל העובדה שעומרי כספי סיים את העונה, לא רק מאכזבת ברמה האישית עבור השחקן, ולא רק פוגעת מקצועית בקבוצה, אלא גם פוגעת בזהות הייצוגית של המועדון, דווקא כשהוא עולה מחדש על הפסים וממריא אל צמרת היורוליג.
כספי התחיל את העונה נהדר, היה טוב מהצפוי והצליח להרים את ההיכל - וגם את שמעון מזרחי - מהכיסא אחרי דאנק במתפרצת נגד פנרבחצ'ה, במשחקו הטוב ביותר, שבוע לפני הפציעה. הוא היה הפנים של מכבי ת"א המתחדשת בקיץ, הוא בנה במו ידיו את המומנטום שהפך בינתיים לאוולאנש, ומגיע לו להיות שותף למדורת השבט המחודשת כי הוא היה הגפרור שהצית אותה. אלא שכעת הוא נדרש לחזור אל שולחן השרטוטים והניתוחים, ולתכנן עוד קאמבק, שיקרה כנראה רק בעונה הבאה.
לצהובים אין באמת תחליף ראוי בעמדה 3 הכל כך חשובה בכדורסל האירופי המודרני, כי מדובר בפורוורד שעושה הכל: קולע ושומר ומוסר ומאזן, אך בעיקר מחבר את כל החלקים למשהו גדול יותר. למכבי יש גארדים אתלטיים וקולעים, וגם גבוהים, חזקים ומאסיביים מתחת לסל, אבל חסר משהו בקישור.
הכדורסל שלה מבוסס על יכולת אישית של הקו האחורי ומשחק ריצה - שני אלמנטים מצוינים - אבל חסר החיבור הקבוצתי ומשחק מסירות חכם, שהבליח פה ושם, למשל בבסקוניה (מכבי רק עשירית ביורוליג באסיסטים למשחק). אנחנו נמשיך להתגעגע לבק־דור המחוכם שסטיב קר התענג עליו, כמה שבועות לפני שחתך את כספי
מגולדן סטייט.
אייסי, האנטר, בראיינט ודורסי. האיזון הופר // צילום: אלן שיבר
אז מכבי בונה את עצמה סביב הרכב של שלושה גארדים, ובינתיים זה מספיק אפילו כדי לנצח משחקים גדולים ביורוליג. למבנה הקלאסי עם שחקן ארוך וגבוה בעמדה 3, קווינסי אייסי הוא האלטרנטיבה המיידית, אך הוא מוגבל מחוץ לקשת וכך מגביל את החמישייה. לכן, אולי זו תהיה הפריצה המיוחלת של דני אבדיה, שעדיין מקבל קרדיט של רוקי, למרות שנותן איכות גבוהה בדקות המעטות שלו.
בכל מקרה, בחודשיים האחרונים נראה שמכבי מסתדרת ללא עומרי כספי, אבל האתגר האמיתי יהיה לקראת סיום העונה ובהצלבה, שם תתמודד עם כדורסל באיכות גבוהה יותר ובאינטנסיביות גבוהה הרבה יותר.
יאניס יסדר
כשאני מתבונן בסיטואציה מעיניו של אוהד כדורסל ישראלי שאינו אוהד שרוף של מכבי, כספי ייצר את המסה הקריטית שמצדיקה התנהלות של קבוצה אמריקנית בתל אביב. מועדון עם מנהל מקצועי קרואטי, מאמן יווני וסגל אמריקני, חייב הצדקה מוסרית לשים את השם תל אביב אחרי הפוקס, ולייצג את הליגה הישראלית ביורוליג. ג'ון דיברתולומיאו פרוק כתף, יובל זוסמן הולך ודועך, דני אבדיה מבליח ומתפוגג, ועכשיו עומרי סיים?
ג'ייק כהן נהדר, אבל זה לא מספיק. הקבוצה אמנם משחקת כדורסל קצבי, מאומן, לעיתים מרגש, אבל בכנות, זו קבוצה שהיתה יכולה להתכנס בכל מקום אחר בעולם. סקוטי, טיילר ואלייז'ה מלהטטים, אותלו וג'יילן עושים חושך מתחת לסל ועל הספסל מחכים קווינסי, ארון וסנדי (נכון, גם ירושלים אותו דבר וכך הרגשתי כשהחתימו השבוע את שלבין מאק עם עבר באן.בי.אי).
דני אבדיה. מוסיף איכות לצהובים // צילום: עודד קרני
במכבי ת"א רשומים 11 זרים אמריקנים, נתון עם סטייה משמעותית מממוצע היורוליג (4.5), הרבה בגלל הקלת המס לאמריקנים (זה מסיפור אחר). עם עומרי, זה היה איכשהו מאוזן ומקובל. עכשיו קצת פחות.
ועם כל זה, מכבי נבנית מיצירת פערים וסגירתם, מקבלת מוטיבציה מפציעות וחיפוי עליהן, ואם אין מנהיג על המגרש, יש מנהיג גדול על הספסל. צמצום הסגל מסדר את הרוטציה, מהדק את ההיררכיה, ומאפשר לשחקנים לקבל בהירות לגבי מעמדם.
ולכן גם בלי וולטרס וכספי, יש ביד אליהו מספיק שחקנים בריאים וששים אלי קרב, כדי להגיע לפלייאוף וגם להילחם על הביתיות בהצלבה. וזה בעיקר כי סוף־סוף - אחרי חמש שנים - יש לה מאמן חזק ומחבר על הקווים. מה שנקרא, יאניס יסדר.
