משפט דיבה לעיתון שהעליב את בן גוריון
העורך, המוציא לאור והמדפיס של העיתון "קול העם", שבבעלות המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), הועמדו השבוע לפני 70 שנים לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בעוון הוצאת דיבה על ראש הממשלה, דוד בן־גוריון.
כשלושה חודשים קודם לכן, בעקבות נאומו של בן־גוריון בכנס הנוער העובד בתל אביב, כינה העיתון את ראש הממשלה "בוגד העם, אחד המושך את עגלת אדוניו האמריקנים", בצירוף השמצות נוספות וביקורת ארסית.
אחרי שהתביעה דחתה את המשך המשפט פעם אחר פעם, הודיע בית המשפט שהתביעה נגד "קול העם" מבוטלת. אך היתה זו רק הסנונית הראשונה בהיתקלויות בלתי פוסקות בין השלטון לעיתון, שבמהלכן נסגר "קול העם" בצו משרד הפנים כמה פעמים, לתקופות שנעו בין יום אחד לעשרה ימים.
לשיא הגיעו הדברים אחרי שבינואר 1953 נרקמה בבריה"מ עלילת דם נגד רופאים יהודים ("משפט הרופאים"), שהואשמו בקשירת קשר במטרה להמית מנהיגים. למחרת תחילת המשפט, ב־13 בינואר 1953, הגדיר "קול העם" בכותרתו הראשית את המואשמים "כנופיית רופאים־מרצחים בשירות הריגול האמריקני־בריטי".
"נתחייב בנפשנו אם נוסיף להרשות לגיס החמישי המתועב הזה להשתולל בתוכנו", כתב בן־גוריון ביומנו באותו יום. כעבור כמה חודשים הוציא שר הפנים צו סגירה ל"קול העם" לעשרה ימים, ולאחר מכן הוציא צו נוסף, שנדחה על ידי בית המשפט בפסק דין הידוע בשם "בג"ץ קול העם", המשמש עד היום בסיס למשפט החוקתי הישראלי, ובו קבעו השופטים אגרנט, לנדוי וזוסמן ש"חופש הביטוי מהווה זכות יסוד, שהיא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה".
עם השנים, בשל קשיי מימון ושינויים במפלגה, הלך "קול העם" ודעך, עד שנסגר ב־1975. בן־גוריון עצמו נלחם במק"י לאורך שנים וסירב לצרפה לממשלתו. ידוע המשפט שחרת בהקשר זה, "בלי חרות ומק"י", על שתי מפלגות דחויות, לשיטתו, מקצות הקשת הפוליטית.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
ועדה של הכנסת התכנסה לדיון: לאן נעלם יוסף אבו גוש?
ב־16 בינואר 1950 התכנסה ועדת הפנים של הכנסת כדי לדון בעניין היעלמותו, ארבעה חודשים קודם לכן, של יוסף (יוסוף) אבו גוש, בן 29 מהכפר אבו גוש.
אבו גוש (משמאל) עם לוחם הלח"י ראובן גרינברג ("רומק"), 1949 // צילום: באדיבות מכון ז'בוטינסקי
היעלמותו של אבו גוש לא הטרידה במיוחד את משטרת ירושלים, קרוב לוודאי בשל העובדה שהיה חבר לשעבר בארגון המחתרת הלח"י והשתתף בפעילויות רבות, הידועה שבהן היתה ב־1947, כשסייע להברחת גאולה כהן, שנאסרה על ידי הבריטים לשבע שנים, מבית החולים הממשלתי בירושלים (הוא נתפס בידי הבריטים, עונה קשות ושוחרר רק ב־1948).
ב־1949 מונה מוכתר חדש לכפר אבו גוש, בשם מחמד רשיד. בין חמולת רשיד לבין זו של אבו גוש שררו במשך שנים יחסי איבה, ורשיד, תוך שהוא מסתייע בקשריו הטובים עם השלטונות, עשה ככל העולה על רוחו כדי לסלק את יוסף אבו גוש מהכפר: ביתו ורכושו הוחרמו, ובעקבות תגרה עם בני החמולה היריבה הוא נעצר, שוחרר ונעלם.
לימים התברר שאבו גוש מאס בהתנכלויות הרבות נגדו וביחס כפוי הטובה כלפיו מטעם השלטונות, ולכן חצה את הגבול לירדן, שם שהה בהסתר.
כשהתברר לחברי הלח"י שאבו גוש נעלם הם החלו להרעיש עולמות, עד שהעניין הגיע לדיון בכנסת. "אין ספק שהשלטונות פעלו באופן שאינו הוגן כלפי יוסף אבו גוש, בשים לב לידידותו לישראל בשנים שעברו", נכתב בדו"ח ועדת הפנים שפורסם השבוע לפני 70 שנים.
אבו גוש שב לישראל ב־1951. הוא הלך לעולמו ב־1996, בגיל 76, ומונצח באתר לוחמי הלח"י.
תודה לעיתונאי שלמה נקדימון על הסיוע בהכנת הכתבה
"אגסי חשמל" של פיליפס בנתניה
בעיר נתניה הונחה ב־13 בינואר 1950 אבן הפינה להקמת בית חרושת לייצור נורות חשמל, בבעלות החברה ההולנדית פיליפס. המפעל החל את פעילותו בארץ בקיץ 1950 וייצר 5,000 נורות ביום. עבדו בו כ־55 פועלים, והמגמה היתה לייצר 3.5 מיליון נורות בשנה, שיספקו את צורכי השוק המקומי (שעמד אז על כ־2 מיליון נורות בשנה). השאר יועד ליצוא.
פועלים במפעל פיליפס לנורות, 1950 צילום באדיבות הארכיון הציוני
ממשלת ישראל היתה מרוצה מאוד משיתוף הפעולה עם פיליפס, שכן ייצור מקומי של נורות (שנקראו "אגסי חשמל") ייתר את הצורך בהקצאת מטבע ליבוא נורות מחו"ל. אולם שנה וחצי מתחילת פעילות הייצור נסגר המפעל - ומכונותיו הועברו לדרום אמריקה. הסגירה נומקה על ידי מנהלי פיליפס בקשיים שחוו בישראל בהקצאות מטבע זר, שנדרש להם ליבוא חומרי גלם לייצור הזכוכית לנורות. שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, הודיע ש"הסיבה האמיתית להסתלקות פיליפס קשורה בלחצים שהופעלו עליה מארגוני החרם הערבי".
השר הוסיף ש"את הראיה לכך אפשר למצוא בעובדה שפיליפס מסרבת למכור לאנשי עסקים ישראלים את המכונות, למען ימשיך המפעל לייצר, תחת שם אחר, כמובן. החברה פשוט נכנעה ללחץ הערבי ולא רוצה עוד כל קשר עם מדינת ישראל".
פיליפס חזרה לישראל ב־1956 ובתחילת שנות ה־60 פתחה משרדי קבע בארץ. כיום היא מפעילה מרכז פיתוח המתמקד בהדמיה רפואית ומעסיקה כ־1,000 עובדים.
הפקידים הלכו הביתה, העולים נותרו באונייה
בשעת אחר צהריים, השבוע לפני 70 שנים, הגיעה האונייה "עצמאות" לנמל חיפה, ועל סיפונה כ־1,500 עולים מאירופה. על הרציף התארגנו כל הגורמים בנמל כדי להתחיל בטיפול בעולים, אולם עוד לפני התחלת הורדת הנוסעים למזח הודיעו פקידי הסוכנות שהם הולכים הביתה, מכיוון ש"טיפול בכמות כזו של נוסעים יתארך עד הלילה, ואנחנו לא עובדים אחרי השעה חמש אחר הצהריים".
לא הועילו כל תחנוני העולים שעמדו על הסיפון וביקשו להורידם בתום מסע תלאות ארוך. הפקידים חבשו את כובעיהם - והסתלקו עד למחרת.
"ליגה צבאית" לכדורגל
ב־16 בינואר 1950 החלה לפעול ליגה שבה השתתפו 28 קבוצות חיילים, שחולקו לארבעה בתים. הליגה החדשה פעלה במתכונת של שני סיבובי משחקים, שבסיומם יתחרו הקבוצות שיגיעו לראשי הבתים זו נגד זו, והמנצחת תזכה בגביע הרמטכ"ל. בעיתון "במחנה" נכתב: "ספורט ומשחקים מהווים גורם חשוב עד מאוד בטיפוח רוח החייל ובשמירה על המורל, ומתוך הכרת חשיבות זאת מקדם צה"ל את התחלת 'מבצע כדורגל'. כולנו מצפים לקרבות מעניינים והוגנים בין הקבוצות".
הממשלה מפקיעה דירות
עם תחילת מעבר משרדי הממשלה לירושלים, הוציא הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים צו המורה על הפקעתם של דירות ובניינים רבים בעיר לטובת צורכי הממשלה. השבוע לפני 70 שנים נערכה הישיבה הראשונה של "הוועדה להסדר תפיסת מקרקעין", שאליה הגיעו כ־50 בעלי נכסים למחות על סילוקם מביתם. בתום יום ארוך של דיונים, שנערכו בליווי צעקות ודמעות, הודיע מזכיר הוועדה ש"המערערים יתבקשו לחזור בקרוב לקבלת תשובה".
האונייה "עצמאות", שנות ה-40
הנעלמים / מבנים שהיו פעם
מגדלי מים
מגדלי מים נראו בזמנים ההם כמעט בכל יישוב בארץ, ויותר מ־20 יישובים ברחבי ישראל שילבו את מגדל המים בעיצוב של סמלם. המגדלים נבנו בחלק הגבוה של היישוב, שכן תפקידם היה ליצור, בזכות חוק הכלים השלובים, לחץ פנימי בצנרת שיוביל את המים לכל בתי היישוב, נוסף על יצירת לחץ מים בברזים עצמם. משאבות משוכללות שפותחו במהלך השנים ייתרו את הצורך במגדלי המים, אך חלקם עדיין עומדים על תילם. רבים אחרים כבר נעלמו ואינם.
מגדל המים בבארות יצחק. צילום: יעקב גפן
הצרכנייה / פריטים מאז
עגלת תינוקות "כלוב"
תשכחו מהעגלות המפונפנות של ימינו. התינוקות של שנות ה־50 הוסעו בתוך עגלה מגושמת עם דופנות עץ עבות בציפוי פלסטיק, ריפוד פנים מסיבי ומזרן ספוג עבה עטוף בשעוונית. כל אלה נעו על גלגלי גומי גדולים בעלי חיפוי פח, שאיש לא הצליח להבין לאיזה צורך הוא משמש. בימים ההם, שנות התקומה שאחרי השואה, אפשר היה להבין את חרדות האם העברייה לגורל עולליה - ולכן קיבלו רבים את העובדה שהתינוק מאופסן בכלוב מוגן כל כך.
צילום: מאוסף מוטי לקסמן
"בית ציוני אמריקה" - ההתחלה
השבוע לפני 70 שנים הונחה בתל אביב אבן הפינה ל"בית הציוני־אמריקני", שלימים יוכר כ"בית ציוני אמריקה". המבנה הוקם בזכות תרומה של 300 אלף דולר, שהגיעה מההסתדרות הציונית בארה"ב, והוא הושלם בתוך פחות משנתיים. בצילום (מ־1952, מכיוון רחוב אבן גבירול) אפשר להבחין בשדות שעליהם יוקמו בהמשך לונדון מיניסטור, חלק ממבני הקריה, ומצפון להם גם בית המשפט, מוזיאון תל אביב וספריית בית אריאלה.
צילום: באדיבות הארכיון הציוני
