בלוני יח"צ: הדמיון בין שפיר לגנץ

למען האמת, סתיו שפיר כבר לא שווה מאמץ אנליטי אלא כחלק מתופעה או סימפטום לדפקט מהותי בשמאל. המקום הראוי להתחיל בו הוא השאלה: עכשיו נזכרתם? איכשהו, בשבוע־שבועיים האחרונים, ככל שהיא התקרבה למעמד של "פגר פוליטי" (כפי שאמר עליה אחד מוותיקי העבודה), כך השתרר פה קונצנזוס חדש: החל מהשבוע שפיר היא בלתי נסבלת, מעצבנת, ילדותית, שטחית, אופורטוניסטית, נשואת אף, יומרנית חסרת כיסוי, וכנראה גם לא נכס פוליטי כזה גדול. ההפתעה הגדולה היא ששום דבר מזה לא באמת היכה בתדהמה; פתאום לכולם נורא דחוף להודיע שהם בעצם ידעו לאורך כל הדרך את האמת על "סתיו האמיתית", שמעו ממקורות, שוחחו עם קולגות, הכירו את השמועות. 

אם "אף אחד לא הופתע" ו"תמיד ידענו שהיא שנואה", איך זה שרק עכשיו התיעוב הזה משתחרר כמו סתימה בצנרת? זה אומר הרבה על האופורטוניזם הבוטה של גוש סימביוטי של פוליטיקאים ועיתונאים, שמצד אחד לא מסוגלים להודות בכך שהאגדות שהם סיפרו לעצמם סביב "הג'ינג'ית הסוערת" הן שטות אינפנטילית, ומצד שני לא ששים לחשוף אמיתות מסוימות כשהדבר לא משרת את המטרה המשותפת. 

זה גם צריך לעורר תמיהה לגבי מידת האחריות של אותה קבוצה, או כפי שקוראים לזה בעולם הארגונים - אַחְרָיוּתִיּוּת - כלומר, מידת ההגינות ונורמות הדיווח על מחדלים. מסתובבים בשכונה הזאת לא מעט עיתונאים ופוליטיקאים, בעיקר מהסוג שאוהב לעסוק בשקיפות, שלאורך כל הדרך חשבו בסתר שמדובר בפוליטיקאית פשטנית וקולנית שאינה מסוגלת להשתלב בסביבת עבודה פרודוקטיבית. כל אותו הזמן הם המשיכו למכור אותה כאייקון פוליטי מבוקש וכמודל המנהיגות העתידי של ישראל. מה זה אומר על האחריות הציבורית של יחצניה בתקשורת, ובעיקר על האנשים שתיעבו אותה מאחורי הגב, אבל דחפו אותה לציבור כמו תוסף מיותר לביטוח בריאות פרטי? 

כמו כלבים ששוחררו מרצועה, לפתע כולם מרגישים חופשיים לפתוח את הפה לרווחה ולהוציא את מה שהוצנע, והפער בין "המאמי הפוליטית" של אתמול לבין השוקולד פג־התוקף שנחשף עכשיו מלמד כל כך הרבה - ולא רק על האופורטוניזם הקולקטיבי. הרפש הזה פורץ החוצה בצורה של תחרות יריקות כמו טקס היטהרות מדיבוק, כי זו הדרך היחידה לתעל החוצה את ההכרה האמיתית: הם סגדו לבלון, והבלון התפוצץ. הם באמת האמינו שהטון הנערי יביא רוח צעירה לכנסת המנומנמת, וקיבלו צעקות אינפנטיליות מעוררות לעג; הם השתכנעו שהלהט האנטי־מתנחלי יסחף את המרכז השפוי, וגילו שההבלים האלה לא מפילים אף אחד מהכיסא; הם התפעלו מהחיבוק שה"רוק סטאר" קיבלה בוועידות ג'יי־סטריט ונמסו מהמחמאות של ג'ו ביידן, בלי להבין שאלה בדיוק החוגים שמעוררים אנטגוניזם אצל הישראלי המפוכח. 

כי זו הצרה של השמאל האומלל: הוא מאמין לאגדות של עצמו, נוהה - לרוב באיחור - אחר טרנדים מופרכים, נסחף עם בועות תדמיתיות ובלוני יח"צ, משכנע את עצמו שהזוטות שמלהיבות תיבת תהודה מצטופפת מרגשות מישהו בעולם האמיתי. מי יודע, אולי פרק ההדחה הפומבי של שפיר, מצעד ההשפלה שהיא נאלצת לעבור במעמד הגירוש מהכפר, מעיד על התבגרות. יכול להיות שסוף־סוף, אחרי שפיר ואבי גבאי ואהוד ברק ונועה רוטמן והמילקי וברלין - מבינים בשמאל שהטרנדים והאיידולים שבהם תולים תקוות ל"התעוררות" ול"סחף" - מתקבלים בפיהוק, אם לא בבוז, מחוץ לציר הבימה־כיכר רבין. 

עוד בנושא:

• רשמית: סתיו שפיר לא תתמודד בבחירות

• מה היה קורה אם בני גנץ היה ראש הממשלה

• "תתקדמו עם הסיפוח ותהיו באופוזיציה"

 מצד שני, קשה שלא לחשוב על בני גנץ כדגם משופר של הסתיו־שפיריזם בפוליטיקה הישראלית. זה נכון שמדובר באישיות בקנה מידה אחר לגמרי, אבל ככל שזה נוגע לדמות הפוליטית, יש בכל זאת מכנה משותף מטריד: שניהם תוצרים של חשיבה תדמיתית, ובבסיס העמוק שלהם, שניהם מבוססים על בלוף תחת צו איסור דיבור. 

זה בלט מאוד בשבועות האחרונים, למשל במסיבת העיתונאים שכינס גנץ בתגובה להודעה של ראש הממשלה על כוונתו לבקש חסינות מהכנסת. גנץ עשה את הדרך מפתח האולם לדוכן הנאומים בצעדים מדודים וחילק חיוכים טקסיים לנוכחים. אחר כך פנה בפנים חמורות סבר למצלמה וקרא מהטלפרומפטר את הקלישאה "אזרחי ישראל, זהו יום קשה". כך נראים רגעי השיא בדרך הפוליטית של גנץ: הם תמיד בנויים על רגעי השפל של נתניהו. לא כריזמה או הישגים הקנו לו את מעמדו; הוא למעשה חייב את כל הישגיו לצרות של ראש הממשלה. 

זה לא מונע מהשמאל להביט לעברו בעיניים מצועפות ולייחס לו גדולה מנהיגותית בקנה מידה מיתולוגי, רק כי הוא כבר יותר משנה מסתמן כאיום על נתניהו. כחלק מאותה תנופה של הבניית תדמית, פרסם הכתב הפוליטי של "הארץ", חיים לוינסון, מאמר מקיף לסיכום השנה הראשונה של בני גנץ בפוליטיקה. וזה נפתח בתיאור המדהים הבא: "ב־27 בדצמבר 2018 ב־14:38 בצהריים הפיץ איש יחסי הציבור איתי בן חורין הודעה קצרה ולקונית... 'מעדכן שלפני שעה קלה נרשמה מפלגת חוסן לישראל מטעמו של בני גנץ'. הכותב אולי מתפעל מהאפרוריות של רגע ההצתה של מפנה היסטורי, אבל עם כל הסימפתיה לקסם של הפרטים הקטנים, עם מעט יותר כנות אפשר היה לפתוח בנוסח ההולם: 'בראשית ברא היחצן את בני גנץ'". 

אפילו בשמאל כבר קשה להסתיר את העובדה שגנץ הפוליטיקאי הוא תוצר של הנדסת תדמיות מתקדמת, אבל זה החלק השטחי של הבלוף. הרובד העמוק, המושתק במניפולטיביות מקוממת, הוא הסתרת האידיאולוגיה של גנץ. אינטלקטואלית מוערכת למדי, שאגב מתפעמת בהתרגשות גם מסתיו שפיר, מחמיאה לא מעט ברשתות החברתיות ל"תבונה" המרשימה של "בני". אושיית רשת אחרת - בעצמה בלונית הליום שהתרוקנה במהירות שיא ונדחקה לשורות אחוריות ב"עבודה" - מבטיחה בקולניות שגנץ יהיה "ראש ממשלה כל כך טוב". המשותף לשתי אלה, ולרבים נוספים, הוא שהם פשוט לא מוכנים (או לא מסוגלים) לענות על שאלה בסיסית: מהן עמדותיו היסודיות של בני גנץ ביחס לסוגיות המפתח שמפלגות את הפוליטיקה הישראלית? האם הוא ימני או שמאלי, יוני או ניצי בהשקפותיו, סוציאל־דמוקרט או ניאו־ליברל? ולא, "מרכז שפוי" הוא לא תשובה שמניחה את הדעת, כי בשביל מרכז נטול אמירה יש מנגנוני אדמיניסטרציה, לא מנהיגים בסדר גודל של ראש ממשלה. גם "ממלכתי" זו לא דעה.

הרובד הזה, העמוק, של הבלוף היחצני, משותף לסתיו שפיר ולבני גנץ. ויותר מכל צריכה להטריד את הדעת הקלות הבלתי נתפסת של ההונאה מצד הכוחות שדוחפים את הבלונים האלה לקדמת הבמה. הם דחפו את סתיו שפיר, ועכשיו הם פועלים בתשלובת תעמולתית להושיב את גנץ ב"קוקפיט" של המדינה, תוך הסתרה שיטתית ומכוונת של השקפת עולמו - ככל שיש לו כזאת. עם הלוגיקה הזו אפשר בטעות להסיק שאם בני גנץ המועמד הוא בובה של יח"צ, הוא בעצם יתפקד כבובה שלהם גם כראש ממשלה. ובכל זאת יש הבדל בן גנץ לשפיר: בניגוד אליה, הוא, הרמטכ"ל לשעבר, לא אמיץ מספיק כדי להביע את דעותיו. האיש שלפני שנה ספר בסרטונים גופות של מחבלים, מפחד היום לומר עמדה ברורה אחת בפומבי. כך צריך לסכם את שנתו הראשונה בפוליטיקה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו