בואו נדמיין את העולם של חמש השנים האחרונות בלי בנימין נתניהו בראשות הממשלה ועם בני גנץ, אפילו בארבעת החודשים מאז הבחירות האחרונות, כראש ממשלה.
ראשית, יש לי איזו הרגשה עמומה, שקאסם סולימאני עוד היה מהלך בינינו, פוסע דומם בשדרות. המערכה לעיכוב ההשתלטות האיראנית על סוריה כדי ליצור את הגשר היבשתי לים התיכון וליצור חזית נוספת נגד ישראל בגבול הצפון - לא היתה מתרחשת, לפחות לא בעוצמות שראינו בכל השנים האחרונות. בניגוד למה שמוכרים, המערכה הזאת קיבלה תנופה בימי איזנקוט ונתניהו, והיא מנוגדת לתפיסה הרגילה שהנחתה את צה"ל מאז ומתמיד. התפיסה היתה של או שלום או מלחמה, ולא יוזמים מערכה אם האויב לא מתכנן לתקוף. למעט התחמשות גרעינית.
זה לא הכל. שום ראש ממשלה חוץ מנתניהו לא היה דוחף כמו בולדוזר את מתווה הגז. ההתארגנות הציבורית והמשפטית לבלימת מתווה הגז היתה סוג של ניסוי כלים לדפוס הפעולה של לחץ ציבורי, תקשורתי ופקידותי שגרם לפתיחת תיקי נתניהו והפיכתם לכתבי אישום.
עכשיו עומדת ישראל בפני ההזדמנות המדינית החשובה ביותר מאז 1967. גם היא במידה רבה קשורה לנתניהו; הוא המיילד של תוכנית טראמפ ודוקטרינת פומפאו במובן הזה, שאלו לא היו באות לעולם תחת ממשלת שמאל. לפני יותר משבוע, בכנס "קהלת" בירושלים, הגדיר נתניהו את המצב כ"מציאות חסרת תקדים". הוא אמר כי "שינוי הסדר המדיני הישן מעניק לנו הזדמנות לשחרר את עצמנו מתוכניות מדיניות ישנות... יש חלון הזדמנויות, אבל הוא יכול להיסגר".
מזכיר המדינה פומפאו חזר בהודעה מיוחדת לכנס על הדוקטרינה החדשה של הממשל האמריקני, שמכירה בלגיטימיות ובחוקיות של ההתיישבות ביהודה ושומרון ופותחת אופציה להחלת ריבונות מלאה בחלקים מסוימים. לא צריך בשביל זה את השותפות ואמירת הכן של הפלשתינים; ישראל יכולה לממש את חלקה בעסקת טראמפ באופן חד־צדדי.
לרמטכ"ל לשעבר בני גנץ היו כמה הזדמנויות להשפיע בצורה מכרעת על מצבים צבאיים ולאומיים והוא נכשל טוטלית או שהעביר את עצמו לעמדת הבלתי משפיע. עכשיו הוא מכשיל את ההתפתחות המדינית, על ידי כך שמנע הקמת ממשלת אחדות שבמסגרתה נתניהו היה עומד בראשות הממשלה במחצית הקדנציה הראשונה. לאור ההתפתחויות המדיניות והביטחוניות זה כמעט מובן מאליו. גם איש הימין יעלון היה יכול לתרום את שלו לטובת המדינה וההיסטוריה, אם לא היה חוזר ודוחה את האקרובטיקה הפוליטית של ממשלת האחדות באמירות נוסח "איתי זה לא ילך".
העדויות לגבי גנץ וחוסר יכולתו להשפיע בצורה חיובית הן רבות, מאז תחילת האינתיפאדה בשנת 2000 ועד דבריו של תא"ל צביקה פוגל על תפקודו במערכות עזה. עכשיו, במקום לאפשר פריצת דרך חדשה הדוחה את הנחות היסוד של אוסלו, שלפיהן לא תהיה כל ריבונות ישראלית מעבר לקו הירוק, הוא מתנהל בצורה אנטי־ממלכתית ובלתי סבירה בנושא החסינות. תוך כדי, חושף אחמד טיבי את מהות הברית הפוסט־ציונית בין הרשימה המשותפת לכחול לבן; הוא נוזף מול המצלמות ביועז הנדל ומעמיד אותו במקומו. טיבי ואיימן עודה הם הנהגים של המושב האחורי שקובעים לבני גנץ את מסלול הנסיעה.
מי פה הפיגוע? התרחיש שברני סנדרס יתמודד על הנשיאות מול טראמפ הפך לסביר. וזה מצביע על מפנה שלילי בדעת הקהל האמריקנית כלפי ישראל
יותר ויותר פרשנים בארה"ב מנבאים שברני סנדרס, שאומרים שהיה מתנדב בקיבוץ שער העמקים, יהיה מועמד הדמוקרטים לנשיאות. לפי האינדיקטור של גיוס כספים, הוא המועמד המוביל.
בתוך האג'נדה השמאלית הרדיקלית סנדרס מחזיק בעמדה שלפיה המשך הסיוע האמריקני לישראל צריך להיות מותנה בהקפאה לאלתר של ההתנחלויות, ובהמשך ב"תהליך השלום" בדגש על הקמת מדינה פלשתינית בקווי 67'. בקיצור, כנשיא הוא יהיה סיוט מבחינת ישראל. את זה אנחנו כבר יודעים.
הסיפור החשוב ביותר הוא שסנדרס מייצג מפנה שלילי ביותר בדעת הקהל האמריקנית כלפי ישראל. הסבירות שינצח בבחירות הפנימיות של הדמוקרטים וגם ינצח אחר כך את הנשיא המכהן טראמפ, היא נמוכה, אם כי לא קלושה.
הדמוקרטים, גם אם לא ינצחו בבחירות לנשיאות, מייצגים רוב. אצל סנדרס ושותפיו למרוץ אדם כמו קאסם סולימאני הוא גרסה עדכנית של צ'ה גווארה, אבל מוצלח יותר מבחינה אסטרטגית־צבאית. הנשיא אובאמה חולל מהפך בדעת הקהל של האליטה האמריקנית הנוטה לראות באור חיובי את איראן האסלאמית, בה במידה שהיא נוטה לראות במדינת ישראל פיגוע אידיאולוגי־ביטחוני.
בעיניים ישראליות זה נשמע מטורף. בלבול מוסרי מושלם, היפוך גמור של טוב ורע. לקח לי זמן עד שקלטתי שבאמת בימים הראשונים לאחר חיסול סולימאני, התרחש צונאמי תקשורתי בחוגי השמאל והמפלגה הדמוקרטית שהמוטיב השליט בו היה - החלה מלחמת עולם שלישית. פסיכולוגיית ההמונים כיום היא כזאת, שאם אתה שונא את המנהיג שלך אז כל מי שנתפס כיריב שלו, גם אם הוא טרוריסט רוצח המונים, מחובק כ"אחד משלנו".
אסלמופוביה היא מושג שנועד לסתום פיות. סקרוטון // צילום: אי.פי
נימוק נוסף לאפשרות התחזקותו של סנדרס הוא הצטרפותו של מייקל בלומברג למרוץ. בלומברג ידלג על איווה וניו המפשייר וייכנס לפריימריז במדינות הגדולות הבאות, כגון צפון קרוליינה. הוא צפוי לנגוס בג'ו ביידן, שממשיך לגלות עמידות ללחצי הבחירות, למרות שניבאו לו שהסניליות שלו תאדה אותו. זה לא קרה. הוא הפך לסוג של טפלון. אבל אם בלומברג יתחיל לנגוס בו, סנדרס יגיח מאחור וייטול את ההובלה.
בסופו של דבר, עצם היותו יהודי לא יועיל לסנדרס, אם יגיע להתמודדות עם טראמפ. קשה להאמין שהאמריקנים יבחרו יהודי. היהודים עצמם לא ירצו יהודי בעמדת מנהיגות כל כך בולטת. מוכח כל הזמן שהדעה הקדומה החזקה ביותר היא עדיין נגד יהודים, ולא נגד נשים, שחורים או הומואים.
לשלוט בעבר בשביל ההווה רוג'ר סקרוטון לא האמין בשמרנות אלא בערכים ש"ביסוד החברה". אבל בימינו גם זה חטא גדול
רוג'ר סקרוטון, שמת בתחילת השבוע, היה אחד האייקונים בקהילה האינטלקטואלית השמרנית. מתברר שעד אפריל האחרון הוא שימש גם יועץ לענייני בנייה במשרד השיכון הבריטי, אלא שאז, בגיל 75, עוד הספיק להיות טראבל־מייקר ברמות כאלה שחייבו את ממשלת בריטניה לפטרו מהתפקיד.
הסיבה לפיטורים היא סקרוטונית קלאסית. הוא פוטר בעוון אמירת האמת, תוך האשמתו באנטישמיות ובאסלאמופוביה. הוא דיבר נגד אחד האישים המשפיעים ביותר בעולם המערבי ששם לעצמו כמטרה לערער את היציבות במדינות הדמוקרטיות, הלוא הוא ג'ורג' סורוס.
"כל מי שלא חושב שיש אימפריית סורוס בהונגריה, לא עקב אחרי העובדות", אמר סקרוטון בראיון. לא יודע מה המצב בהונגריה, אבל בישראל ארגוני שמאל שמוסווים כארגונים חוץ־ממשלתיים הוכיחו יעילות אסטרטגית בלתי רגילה בהחלשת המדינה וערעור יציבותה, כולל המשבר הפוליטי הכרוני שמלווה את ישראל זה קרוב לשנה. ובכן, אמירתו של סקרוטון נגד סורוס, שהוא עצמו יהודי אנטישמי המשקיע מיליארדים בפעילות הרסנית תוך שימוש מטעה במושג "החברה הפתוחה", נחשבה כאנטישמית.
סקרוטון אף העז לומר כי "אסלאמופוביה היא (מושג) שהומצא על ידי האחים המוסלמים כדי לסתום פיות בכל ויכוח על נושא חשוב". אכן, הצוציקים בינינו כבר לא מכירים את העולם בלי המילה "אסלאמופוביה", אך זו הושלכה לחלל הוויכוח הציבורי רק לפני כעשור, כמשקל נגד לשימוש באנטישמיות. אם אתה מאשים מוסלמים באנטישמיות, אתה אסלאמופוב. כנ"ל לגבי טרור.
סקרוטון, אם הבנתי נכון, לא האמין ב"ערכים שמרניים" אלא בערכים הניצבים ביסוד החברה. כן, כולל המשפחה. למשל, סביר שהיה לו מה להגיד על ההתנפלות על רפי פרץ בעקבות דבריו כי ילדיו גדלים בדרך בריאה וטבעית. אי אפשר לדבר בשמו או לנחש מה היה אומר אם היה ישראלי שמרן; אבל מאחר שהיהדות היא עדיין מהפכה מתמדת ועדכנית להפליא נגד עבודת אלילים, היה מקום לבקר את רפי פרץ רק בנקודה אחת: שלא ניצל את ההזדמנות לתקוף את אלה שרוצים להגדיר "משפחה" מחדש, מאחר שהם לא מתכוונים באמת לערכי משפחה אלא לפירוק המשפחה כמוסד בחברה. אגב, מי שרוצה את מרב מיכאלי כשרת החינוך או שרת המשפחה, יודע למי להצביע.
סקרוטון דיבר על מחיקת זיכרון העבר. השליטה בעבר המשתנה חדשות לבקרים היא התנאי לשליטה בהווה. כפי שמוכיחים הסרטים הבריטיים הבולטים לאחרונה, הבריטים יודעת לזכור את העבר, שלא כמו הישראלים.
יש תחושה, עם זאת, שרוג'ר סקרוטון ואיתו אינטלקטואלים שמרנים בולטים, כולל במקומותינו, הם כלבים גלמודים הנובחים אל הירח בזמן שהשיירה של עמוס שוקן, יונתן פולק וחגי אלעד עוברת.
שובו של המסמך: פרסום נשכח מ־73' מעלה שאלות לגבי האינטרס הסובייטי במלחמת יום כיפור
אור פיאלקוב מהמרכז למלחמת יום הכיפורים ממשיך לחקור ללא לאות את המלחמה, ומדי פעם מפיץ מסמכים חדשים השופכים אור חדש עליה. לאחרונה, בין כמה מסמכים, ראיתי דווקא מידע גלוי, שפורסם ב"דיילי אקספרס" הבריטי ב־9 באוקטובר 1973, אחרי פרוץ המלחמה.
"בצעד מדיני מדהים, הרוסים נתנו לישראל התרעה של שלושה ימים לפני המתקפה הערבית", נכתב בעיתון, זה נראה לי אמין לגמרי. נאמר שההתרעה ניתנה באמצעות תיווך צרפתי, אבל לא בטוח שהיה בזה צורך, משום שבאותן שנים התקיים ערוץ בין ישראל לברית המועצות.
"הקרמלין, שאינו מעוניין במלחמה פתוחה במזרח התיכון, קיווה שהישראלים יגיבו בגיוס מלא, מה שיגרום לערבים לסגת מתוכניותיהם ההתקפיות", נכתב. המידע מהקרמלין הגיע אחרי שהסובייטים ביצעו את התרגיל המאוד רועש שלהם לפינוי משפחותיהם; פינוי שהם היו בטוחים שישראל תבחין בו ותסיק ממנו את המסקנות.
חשוב לזכור כי כלל לא בטוח שהצמרת הסובייטית היתה מאוחדת באותה תקופה. הנקודה המעניינת היא שלמשרד החוץ הסובייטי נודע שהערבים הולכים למלחמה ב־4 באוקטובר. הם כנראה ידעו גם את השעה. מתקבל על הדעת שחוגי משרד החוץ, בהנהגת אנדריי גרומיקו, דאגו להעביר את המידע.
כמו ב־67', סביר שהיו גורמים תוקפניים, מחוגי הצבא, שרצו לחבל בדטאנט וחשבו שיצירת משבר באזור תהיה לטובת ברית המועצות. בצד הישראלי אפשר להבין את חוסר הרצון לעשות גיוס מילואים גדול רק כדי להרתיע את מצרים וסוריה; אז היתה נוצרת מתיחות נוסח מאי 67' של שני צבאות מגויסים, זה מול זה, לאורך זמן.
מול העיירות: סרט חדש של בוריס מפציר מבהיר למה פוטין מאשים את פולין בשואה ולמה אושוויץ הפך לגראונד זירו של ההשמדה
בפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה, לפני שלושה חודשים, הוקרן לראשונה סרטו של בוריס מפציר "תעלומת הספר השחור". בעידן הנוכחי של סרטים תיעודיים "אישיים", שהם ניסיון למחטף של חיים אמיתיים תוך שכתובם במסגרת ז'אנר של מלודרמה סוחטת דמעות ואף נוקבת, "תעלומת הספר השחור" הוא סרט תיעודי שעונה על צורך בסיסי: הוא מספק מידע מרתק ביותר על פרק עלום בתולדות הטבח ההמוני של יהדות אירופה.
זה לא אופנתי להזכיר את זה, וזה גם לא היה אופנתי לחשוף את היחס של ברית המועצות לאורך השנים לשואה. יש בסרט תובנה אקטואלית: לגבי הסיבה לכך שפוטין מדגיש את פולין כמי שנטלה חלק בשואה; וגם להפיכת אושוויץ לגראונד זירו של הרצח ההמוני. זאת, משום שבכ־1,000 עיירות, ערים וכפרים בשטחי ברית המועצות נרצחו קרוב למחצית קורבנות השואה.
כל זאת תועד יחסית בזמן אמת על ידי לא אחר מאשר הסופר איליה ארנבורג, שהיה כלי אסטרטגי במלחמה של ברית המועצות נגד גרמניה. ארנבורג לימד בכתיבה התעמולתית שלו את החייל הסובייטי שאת המלחמה לא סופרים בימים, אלא במספר הגרמנים שאתה הורג.
מסיפור התיעוד עובר מפציר לפרק מושכח של המערכה האנטישמית של סטלין בין 1948 ל־1953, כולל תוכניות ההגליה ההמונית של יהודי ברית המועצות. הסרט שודר ב"כאן" ונמצא עכשיו ב־yes VOD. הוא לא זכה לפרסום משום שעורכי הדין דב חנין ולאה צמל חשובים יותר.
