הציטוט המפורסם של מריאן רייט אדלמן, אשת חינוך ופעילת זכויות ילדים מארה"ב, "את לא יכולה להיות מה שאת לא יכולה לראות", מלווה הרבה מאוד תוכניות להעצמה של נערות, במטרה לחשוף אותן למקצועות שונים שנחשבו סגורים בפני נשים, כמו תכנות או מדעים.
אבל מה קורה אחר כך, כשאנחנו כבר "גדולות"? זו שאלה שהאמנית אילנית שמיע, שלא אוהבת את המונח "העצמה נשית", מנסה לענות עליה בפרויקט האינטרנטי המתמשך שלה, "נשים בעבודה".
מה רע ב"העצמה"? אילנית מסבירה: "נשים לא צריכות העצמה, בעיניי זה מושג מקטין שעושה עוול לפרויקט ולמרואיינות, שכולן נשים מדהימות, שממש לא זקוקות למישהו ש'יעצים' אותן. בעיניי, נשים צריכות שבעיקר לא יפריעו להן, לא יחסמו אותן, לא יצמצמו את מגוון האפשרויות הנפתחות בפניהן בחיים. הפרויקט שלי נכנס בחריץ של 'הרחבת האפשרויות' ובמקום הזה הוא כאמור מזמין גם נערים וגברים, לקבל השראה מנשים מרתקות ומהדרך המקצועית שעברה ועוברת כל אחת".
עינת פישביין, מתוך "נשים בעבודה" // איור: אילנית שמיע
איך זה עובד? שמיע פונה לנשים שונות שתחומי העיסוק שלהן מיוחדים ומעוררי השראה. היא מאיירת אותן ושואלת סדרה של שאלות, וכך מתקבלת תמונה של המסלול המקצועי שהוא לא תמיד לינארי, מתוכנן או צפוי. "לא כולן שינו את העולם, לא כולן חיות ברווחה כלכלית מפנקת, אבל כולן בולטות בתחומן ובעיקר, מצליחות לממש באופן עצמאי את שאיפותיהן הבומבסטיות, יותר או פחות", מסבירה אילנית, "וזו בעיני הצלחה ענקית, שיכולה לשמש מודל מופתי גם לנשים וגם לגברים".
הנה למשל גילי בר-הלל סמו, אחת המשתתפות בפרויקט, המפורסמת בעיקר בכך שתרגמה לעברית את ספרי "הארי פוטר", והיא בעלת הוצאת הספרים "עוץ" המתמחה בספרי ילדים ונוער מתורגמים. איך היא הגיעה לשם? היא בכלל למדה תיאטרון, ונשאבה לעבודה בתחום הוצאת הספרים. בהמשך החלום התעדכן והוגשם, להקים הוצאת ספרים עצמאית וגם להתפרנס מזה.
גילי בר-הלל סמו, מתוך "נשים בעבודה" // איור: אילנית שמיע
שמיע לא פוחדת לשאול על רגעי שפל, וגם מקבלת תשובות. המפיקה ועורכת התוכן עדי לוי, מי שאחראית, בין היתר, על שתי עונות של תוכנית הטלוויזיה של כאן "סליחה על השאלה", מתארת בכנות כישלון מקצועי ואת התחושות שהביא עמו.
שמיע מנסה לברוח מהתבנית הרגילה של ראיונות עם נשים. הסטנדרט "אם זו אישה אז צריך להתמקד בחיי המשפחה שלה" לא קיים אצלה. יותר מעניין אותה לדעת כיצד הגיעו המרואיינות שלה למקום אליו הגיעו, מה היו נקודות המפנה וגם מה היו נקודות השפל. "המודל הנשי הסטריאוטיפי להצלחה הוא אישה בחליפת עסקים - עורכת דין, מנהלת בכירה בחברה מסחרית גדולה או ספורטאית בהישג כמעט חד-פעמי", היא אומרת, "המודל שאני מציעה רחב יותר ומתעד נשים שעוסקות בתחומים מגוונים - תחומי עיסוק שלא תמיד נושאים רווח כלכלי עצום, לפעמים בכמה תחומים בו זמנית".
כך גם מתגלה תמונה שלמה יותר - מה קרה אחרי ה"לא", מה קורה אחרי הכישלון. הזווית המיוחדת של שמיע הופכת את הפרויקט הזה לקריאת חובה בעולם שמאדיר הצלחה באופן חד מימדי. הצלחה יכולה להמדד ביותר מדרך אחת: להפוך רעיון לפרנסה, ליצור, לפתח פתרונות חדשים או להפגיש בין עולמות שונים.
עדי לוי, מתוך "נשים בעבודה" // איור: אילנית שמיע
כך למשל מצוטטת היזמית מיכל מיכאלי: "אני זוכרת חזק מאוד את התחושה שרציתי להיות בן. לא כי לא הרגשתי נוח בגופי המגדרי, אלא כי למרות שגדלתי בבית עם אחריות ואמא דומיננטיות, ולמרות הערכים הליברליים שהיו סביבי, הרגשתי ברור שלהם – לבנים – יותר קל. יותר טוב. מרשים להם יותר, יש להם יותר אפשרויות, ורציתי גם. התחושה הזאת הפכה בבגרות לשמחה גדולה וגאווה על זה שאני אישה, מלווה בנקודת מבט שלא שוכחת ש'להם יותר קל, להם יש יותר אפשרויות' ורצון גדול לשנות את זה".
הנשים ששמיע מראיינת הן עיתונאיות, מעצבות, במאיות ויזמיות ולפעמים כמה דברים ביחד. שילוב האיורים והראיונות מזכיר קצת ספר ילדים שמטרתו להכיר לנו בעלי מקצוע. במקום להתמקד במקצועות הקלאסיים - רופאה, אחות, מורה, מתקבלת תמונה של עולם התקשורת, הטכנולוגיה והמחשבים שמולידים מקצועות חדשים ומאפשרים חלומות חדשים וגם, פשוט, דרכים חדשות להתפרנס. וכך מצליחה האמנית לקיים את מה שרצתה להשיג - לייצר נקודת מבט שמרחיבה את האפשרויות, לכולם.
• רוצים להיות דיירים בבית "האח הגדול"?
• זלזול בצופים: העולם לא שייך לצעירים
• "איש הניסים": פרופגנדה פרו-פלשתינית
• פרויקט מיוחד: שנת 2020 בסיפורים