שיבושים ברכבת

איאן קרשו תפס זה מכבר את מקומו כאחד ההיסטוריונים הגדולים של ימי הנאציזם, אדולף היטלר ואירופה בין המלחמות. בפתח הדבר לספרו "רכבת הרים", העוסק באירופה מ־1950 ועד ימינו כמעט (2017), הוא מספר שלא הצליח למצוא נרטיב ברור, מאחד, של התקופה. בעוד בהיסטוריה שכתב על אירופה "לגיהינום ובחזרה" (1914-1949) היה קל למצוא עלילה היסטורית, התקופה הפוסט־מלחמתית והעשורים משנות ה־60 והלאה לא התחברו לו לכדי סיפור מעשה ברור.

זה הדבר המוזר בספר עב הכרס שראה לאחרונה אור בעברית; וזה גם מה שמשאיר תחושה ש"רכבת הרים" אינו מספק ואולי אף "בלתי מספיק". הספר הוא היקפי ורחב, כנראה יותר מדי. ויותר משהוא רחב יריעה הוא מפוזר. אבל יש בו יתרון אחד, וייתכן שזה היה המניע ואולי ההצדקה לכתיבתו: קרשו מעניק לקורא המתעניין אך הבור וחסר הידע, מידע כרונולוגי רב על אירופה, משני צידי מסך הברזל, לאורך כל התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. 

הקורא יעשה היכרות עם שמות בולטים, ראשי ממשלה, נשיאים, תופעות תרבותיות וחברתיות במערב אירופה ומזרחה, ויקבל טעם של ליטל ריצ'רד עם דה גול והארולד ווילסון. הגלולה, הביטלס, וייטנאם וקריסת מדינת הרווחה. משבר הנפט תמיד מצלצל פעמיים. אבל השגשוג מחזיק מעמד עד הקריסה הפיננסית של 2008.

כריכת הספר

איך אפשר להפוך את רכבת ההרים הזו לסאגה לא ממוקדת ואפילו קצת משעממת - זה כנראה הכישרון המיוחד של איאן קרשו. זה הדבר המשונה לגביו: אם תשאל כיום מומחים לאירופה, אנשים שיודעים משהו על תקופת הנאציזם ועל עליית היטלר, הם מחשיבים את קרשו כסמכות כמעט עליונה. אם יש סוגיה ספציפית, הוא ההיסטוריון להיוועץ בכתביו, משום שיש לו אחיזה אמינה בעובדות. מצד שני, קרשו הוא הכותב היחיד שאני מכיר שהצליח להפוך את היטלר, בביוגרפיה הדו־כרכית שלו, למשעמם. 

גם אירופה רבת־התהפוכות של המחצית השנייה של המאה ה־20 יוצאת מתחת ידיו של קרשו כאפרורית ומונוטונית. התחושה היא שקרשו מנסה לחבוק בסיפור התקופתי הגדול את שני חלקי אירופה, מזרח אירופה שתחת השלטון הרודני של בריה"מ הקומוניסטית, ומערב אירופה של חופש ושלום, חרדה והתפתחות שמובילה באופן בלתי נמנע ליצירת האיחוד האירופי וגוש היורו. 

"רכבת הרים" הוא פשוט החמצה, ואפשר להקדיש סקירה שלמה של מוטיבים והתפתחויות שקרשו התעלם מהם בספרו, או לא זיהה את עוצמתם ואת הרלוונטיות שלהם. בעיניי, תקופת המפתח במערב אירופה, במיוחד בפרספקטיבה של ימינו, היא העשור של שנות ה־70 של המאה הקודמת. זהו עשור שההתייחסות אליו מצד קרשו קובעת, לטעמי, את מידת החדות והרלוונטיות שלו. 

בתקופה המדוברת קרסה מדינת הרווחה; המפלגות הסוציאליסטיות עלו לשלטון בכמה מדינות חשובות אך שאריות הסוציאליזם התפוררו; על הבמה התייצב הטרור האסלאמי, במופעו כטרור פלשתיני מבית מדרשו של אש"ף; ובד בבד זה עשור של הופעת הטרור האינטנסיבי מתוצרת השמאל המהפכני, בייחוד בגרמניה ובאיטליה. מול השילוב הזה, של טרור אש"פי וטרור מקומי מהסוג של הבריגדות האדומות וכנופיית באדר־מיינהוף, 

ניצבה אירופה תבוסתנית ופייסנית שעשתה עסקים עם הטרור ונכנעה לו.

התופעות הללו זוכות אצל קרשו לסקירה שטחית ולא מנותחות, מפתיע עבור מי ששנה ולמד לעומק את עוללות רפובליקת ויימאר ועליית הנאציזם. לחלופין, ייתכן כי מי שעסק כה רבות בתקופה השואתית - הכל מתגמד אצלו בהשוואה לימי החורבן של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשביקית ומלחמת העולם השנייה. 

דמות משפיעה ביותר, דוגמת אולוף פלמה, ראש ממשלת שבדיה שנרצח, בכלל לא מוזכרת בספר. ואם פלמה לא נזכר, מנהיגים כמו דה גול ואדנאואר, שעיצבו את התקופה, זוכים להתייחסות כמו תופעות אפיזודיות. גם מחזאים, במאי קולנוע וכוכבי רוק זוכים למקום בספרו של קרשו, אז למה שמנהיגים דומיננטיים לא יסוקרו לפי אורך כהונתם. כך גם לגבי מלחמות סוף עידן הקולוניאליזם, שבחיבור זה מצטיירים כנרטיב תקופתי מוחמץ. במקום זה, קרשו מתפשט לעבר מזרח אירופה, המשברים הפוסט־סטליניסטיים, כולל המרד בהונגריה ואחר כך האביב של פראג שנמחץ תחת שרשראות ברית ורשה.

פה ושם יש הבלחות, הקורא לומד משהו חדש. לדוגמה, שבשנות ה־60 וה־70 מסך הברזל לא היה ממש חסום, וצעירים עשו גיחות ממערב אירופה למזרחה, למשל לצ'כוסלובקיה. המפגשים הללו, בין אנשי שמאל מרקסיסטיים שמגיעים מגרמניה ובריטניה, עם סטודנטים ואמנים שחיים בלב הסוציאליזם המתגשם - הם מרתקים. וקרשו מציג חידוש מסוים: הצ'כים הצעירים לא התרשמו מהדגלים האדומים שנופפו מנהיגים מורדים כרודי דוטשקה. הם רצו חופש ופתיחות.

קרשו הופך למעניין כאשר הוא נכנס להתפתחות התפיסה התודעתית העצמית של שכבת האינטלקטואלים בגרמניה המערבית ובצרפת. מניסיונו כמומחה להיסטוריה הגרמנית, הוא מעיד שבכנס היסטוריונים שבו השתתף ב־1979, לא הוצג שום מחקר שעוסק בשואה. לשיטתו, כל הנושא החל לצוף בשיח ההיסטוריונים רק מ־1984. עד אז עסקו הגרמנים בכל דבר הקשור למחקר ההיסטוריה והתקופה הנאצית, רק לא בשואה. 

לעומת זאת, קרשו מגלה כי אחת השערוריות בפולמוסים האינטלקטואלים בגרמניה התחוללה כאשר פורסם ספר מתועד היטב, הקושר את היטלר למסורת של שאיפות אימפריאליסטיות לאומניות ששורשיהן מאה שנה לפניו. כך, בצרפת, הוא מתאר את המפנה שחל עם יציאת סרטו של מרסל אופולס "הצער והחמלה" ב־1969, שהתנתק מהמיתוס של הרזיסטאנס והתרכז בהוויית שיתוף הפעולה של משטר וישי ושל החברה הצרפתית עם הכובש הגרמני. ככל שהתופעות הללו מרתקות, כך הסקירה שלהן נטולת העמקה ומיצוי. 

אם יש לקח עכשווי מהספר "רכבת הרים" הוא נוגע לאחד ממוקדי הביקורת האופנתיים נגד הנשיא דונלד טראמפ. מאשימים את טראמפ שהוא מערער - אם לא מחסל - את ההסדרים העולמיים שייצבו את הזירה הבינלאומית אחרי מלחמת העולם השנייה. הספר, ללא כוונה, מנפץ את מיתוס הסדר הגלובלי שהושג על ידי המעצמות והמוסדות הבינלאומיים מאז המלחמה. רשימת האירועים והמשברים שקרשו סוקר מספיקה כדי להביט אחורה בסחרחורת מחלון רכבת ההרים שלא מעט אנשים ועמים עפו ממנה, או נדרסו על ידיה, ב־70 השנים האחרונות. √

רכבת הרים / איאן קרשו;

מאנגלית: כרמית גיא; עם עובד, 633 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו